הוא נע ברחוב הצר של יפו העתיקה כמו אדם שמזמן אחרחד, נחוש, נוגע-לא-נוגע. הזר המזוקן בחליפה השחורה המוקפדת פילח את קרני השמש הזהובות של אחר הצהריים כמו שמי שחב לו העולם שתיקה. הזיק בעיניו היה נחוש, לסתו מהודקת, נושא עמו צער ששנים הקשיח אותו לתוך עצמו. הוא לא הבחין בתמונה הקטנה שנפלה מכיס הזקט והתרסקה חרש על האבנים הישנות מאחוריו.
אבל מישהי אחרת כן ראתה.
על מדרגות האבן השחוקות ישבה ילדה קטנה, לבושה בקפוצון ורוד עז, מחבקת את ברכיה. היא התבוננה בתמונה שצנחה כמו עלה אבוד, שלחה ידיים קטנות ורכות והרימה אותה בעדינות.
במשך רגע ארוך הביטה בה בדממה.
ואז התנשפה קלות.
אצבעותיה התהדקו סביב קצוות הדף. באטיות, כמעט ביראת כבוד, הרימה את מבטה לגבו המתרחק של האיש.
“אדוני”
קולה היה עדין, אך חתך את השקט של הרחוב כמו פעמון מנחם.
הוא נעצר באמצע צעד.
“אדוני… למה יש לך תמונה של אמא שלי?”
האיש קפא כמו שנורה בו חץ. במשך שנייה ארוכה היחיד שנשמע היה רחש העיר הרחוקה ודפיקות ליבו שלו. אז הסתובבלאט, בכבדותכאילו כבר ידע שהאדמה הולכת להיעלם מתחת לרגליו.
הילדה עמדה עכשיו, מרימה את התמונה אל מול האור הנמוג. בתצלום נראתה צעירה עם עיניים רכות וחיוך זוהראותו חיוך שבעבר כמעט הציל אותו מהאבדון.
הוא ניגש אליה מהוסס, כל צעד כבד מקודמו, כאילו הולך בתוך חלום. כשעמד מולה, קולו היה סדוק ושבור:
“זאת אשתי,” לחש. “היא מתה לפני חמש שנים.”
הילדה הביטה בתצלום ואז בו, עיניה מלאות בביטחון צרוף. היא חיבקה את התמונה אל ליבה לרגע, ואז הושיטה לו בחזרה.
“לא,” אמרה ברכות וטלטלה בראשה. “אמא שלי חיה. היא שרה לי כל לילה לפני השינה.”
האישאבישי נחוםהפסיק לנשום.
רגליו רעדו. הוא כרע מולה, עיניו מתרחבות מתדהמה ותקווה חדשה כזו שחורגת מכל דמיון.
“איך קוראים לך, מתוקה?” קולו רעד.
“נעמה,” ענתה. “נעמה נחום.”
העולם נטה על צידו.
חמש שנים קודם לכן, אשתו ההרה הוכרזה כמתה לאחר תאונת דרכים קשה בדרום. ארון ריק נקבר כי גופה לא נמצאה. הכאב כמעט וגרם לו להתפורר.
אבל היא שרדה.
שבורה, ללא זיכרון, וברחמה בתם, נאספה על ידי משפחה חמה במושב קטן בגליל הרחוק. מעולם לא נזכרה בחייה הקודמיםעד עכשיו.
—
שני ימים אחר כך
אבישי עמד בכניסה לבית צנוע וסידני בקצה שדה חמניות במושב, ליבו דופק במהירות כזו שלא הצליח לעמוד בשקט. ידה הקטנה של נעמה הייתה שלובה בתוך כף ידו.
הדלת נפתחה.
ובה עמדה היאאשתו יעל. חיה. יפה. וממשית.
היא הביטה בו, דמעות מציפות את עיניה, אותם עיניים רכות מהתמונה, הפעם מלאות בזיהוי שברירי.
“אבישי?” לחשה.
הוא חצה את המרחק בשניות, חיבק אותה אליו, טומן את פניו בשערה, ומאפשר לכל השברונות לצאת ולשטוף החוצה.
“חשבתי שאיבדתי אותך,” גנח. “קברתי אותך”
יעל לא הרפתה ממנו, בוכייה. “לא זכרתי לא ידעתי.”
נעמה חיבקה את שניהם, מגחכת מבעד לדמעות המאושרות. “אמרתי לך שאמא חיה.”
באותו ערב, מתחת לשמים צבועים בזהב וורוד, המשפחה שהתפצלה באסון ישבה יחד על המרפסתאבישי, יעל ובתםוראתה את הגחליליות מרחפות מעל החמניות.
עוד יהיו רופאים, שברים בזיכרון, ושנים של פערים לרפא.
אבל הלילה, לשום דבר מזה לא הייתה משמעות.
כי יש ניסים שלא רק חוזרים.
הם חוזרים בצורת ילדה עם קפוצ’ון ורוד, שמסרבת להניח לאהבה ללכת לאיבוד.
