הוא נע כמו אדם שאיבד את מקומו בזמןחד, מהיר, בלתי נגיש.
הזר המזוקן בחליפה שחורה מהודרת פילס דרכו באור הזהב של ערב ירושלמי עתיק כאילו העולם כולו חייב לו רגע דממה. לסתו הייתה מתוחה, עיניו נעוצות קדימה, סוחבות עמן כאב שהפך מזמן לשריון. הוא אפילו לא שם לב כשצילום קטן נשמט מכיס מעילו, מרחף ברוח ונוחת על האבנים בעיר העתיקה.
אבל מישהי אחרת כן הבחינה.
על מדרגת אבן שחוקה ישבה ילדה קטנה, בחולצת קפוצון ורודה, חובקת ברכיה. היא התבוננה בצילום שנשמט כאילו היה עלה נידף, הושיטה ידיים קטנות והרימה אותו בעדינות.
בהתחלה היא רק הסתכלה.
הנשימה שלה נעתקה.
אצבעותיה התהדקו סביב שולי התמונה. לאט, כמעט ביראת כבוד, הרימה את עיניה אל גבו המתרחק של הגבר.
אדון
קולה היה שקט, אבל חתך את הדממה כמו פעמון.
הוא עצר מיד.
אדון למה יש לך תמונה של אמא שלי?
הגבר קפא כאילו הוכה. לשנייה ארוכה היחיד שנשמע היה רשרוש העיר המרוחקת ופעימות הלב שלו. ואז הסתובבלאט, כואבכאילו כבר ידע שהקרקע עומדת להיבקע מתחת רגליו.
הילדה קמה, מרימה את התמונה כלפי השמש השוקעת. בתמונה הופיעה אישה צעירה, עיניה טובות וחיוכה מלא אוראותו חיוך שהציל אותו פעם מייאושו.
הוא חזר אל הילדה כמו מתוך חלום, כל צעד כבד מקודמו. כשהגיע אליה, קולו יצא צרוד ושבור.
“זאת… אשתי,” לחש. “היא נפטרה לפני חמש שנים.”
הילדה בחנה את התמונה ושבה להרים עיניים בטוחות, בלתי מעורערות לעברו. לרגע הצמידה את התמונה לליבה, ואז הושיטה אותה חזרה.
“לא,” אמרה ברכות, מנענעת בראשה. “אמא שלי חיה. היא שרה לי כל לילה לפני השינה.”
הגברדניאל לוינעצר מלהנשום.
רגליו כמעט קרסו. הוא כרע ברך מולה, עיניו נפערות בהפתעה, ייאוש ותקווה מתחדשת.
“איך קוראים לך, מתוקה?” שאל, קולו רועד.
“יערה,” ענתה. “יערה לוי.”
העולם התהפך.
לפני חמש שנים, אשתו ההרה הוכרזה כמתה בתאונת דרכים איומה. הוא קבר ארון ריק כי לא נמצא גוף. הכאב הביא אותו אל סף תהום.
אבל היא שרדה.
פצועה, חסרת זיכרון, כשבבטנה ילדתם, נאספה בידי משפחה חמה במושב קטן בגליל. היא מעולם לא זכרה את עברהעד אותו רגע.
—
**יומיים לאחר מכן**
דניאל עמד מול בית צנוע צבוע לבן בקצה מטע חמניות, ליבו דופק כל כך חזק שכמעט לא עמד על רגליו. ידה הקטנה של יערה אחוזה בידו.
הדלת נפתחה.
ושם עמדה היאאשתו, נועה. חיה. יפה. אמיתית.
היא הביטה בו, דמעות בעיניה, אותן עיניים רכות מהתמונה מתמלאות בזיהוי עדין ושביר.
“דניאל…?” לחשה.
הוא צעד אליה, תוך שניות, חיבק אותה, קובר את פניו בשערה, נותן לשנים של כאב להישבר ולהישטף.
“חשבתי שאיבדתי אותך,” נאנק. “קברתי אותך…”
נועה אפפה אותו בחיבוק, בוכה. “לא זכרתי… לא ידעתי.”
יערה חיבקה את שניהם, צוחקת בין הדמעות. “אמרתי לך שאמא שלי חיה.”
באותו ערב, תחת שמיים צבועים זהב וורוד, ישבה המשפחה שהתפרקה מן הטרגדיה יחד על המרפסתדניאל, נועה ובתםוצפו בגחליליות מרחפות מעל החמניות.
עוד יהיו רופאים, זיכרונות להשיב, ושנים לאסוף בחזרה.
אבל כל זה לא חשוב הלילה.
כי ישנם ניסים שלא רק שבים לחיים.
הם חוזרים דרך ילדה קטנה בחולצה ורודה, שמסרבת לתת לאהבה להיעלם.
וסימנה להם, בלב ירושלמי עטוף חמניות, שבסוף רק הלב מחזיר אותנו הביתה.
