הוא נע כמו אדם שחי בזמנים אחריםמהיר, חד, בלתי ניתן להשגה.
הזר המזוקן בחליפה שחורה מחויטת פילס את דרכו בשקט ברחוב עתיק בירושלים, כשהשמש השוקעת צובעת את האבנים בזהב, כאילו העולם חייב לו דממה. לסתו הייתה קפוצה, מבטו נעוץ ישר קדימה, נושא עמו צער שהפך לשריון. הוא כלל לא שם לב שהתמונה הקטנה נשמטה מכיס מעילו ונפלה בין המרצפות הירושלמיות.
אבל מישהי אחרת כן הבחינה.
על מדרגה סדוקה ישבה ילדה קטנה, לבושה קפוצון ורוד בוהק, חובקת את ברכיה. היא עקבה בעיניה אחר התמונה המפרפרת כאילו הייתה עלה אבוד, ואז שלחה את שתי כפות ידיה והרימה אותה בזהירות.
בהתחלה רק הביטה.
ואז נשימתה נעתקה.
אצבעותיה התהדקו סביב הקצוות. לאט, בכמעט יראה, היא הרימה את עיניה אל גבו המתרחק של האיש.
אדוני
קולה היה שקט, אך חתך את השקט של הרחוב כמו פעמון.
הוא עצר באמצע ההליכה.
אדוני למה יש לך תמונה של אמא שלי?
האיש קפא כאילו הוכה. לשבריר שנייה, הצלילים היחידים היו רחשי העיר ומקצב ליבו שלו. ואז הסתובבלאט, בכבדותכאילו כבר ידע שהאדמה למשך רגע תיעלם מתחתיו.
הילדה כבר עמדה, מחזיקה את התמונה מול קרני השמש האחרונות. בצילום נראתה אישה צעירה, עיניה עדינות, חיוכה מאיראותו חיוך שהציל אותו פעם מעצמו.
הוא שב אליה כמו בהילוך איטי, כל צעד כבד מקודמו. כשהגיע, קולו בקע מחוספס ושבור.
זו… אשתי, לחש. היא נפטרה לפני חמש שנים.
הילדה הביטה בתמונה, ואז הרימה אליו מבט שיש בו ביטחון מוחלט שלא ניתן לערער. היא חיבקה את התמונה לחזה לרגע קצר, ואז הושיטה אותה אליו.
לא, אמרה בקול רך, מנידה בראשה. אמא שלי חיה. היא שרה לי כל לילה.
האישנועם ברקחדל לנשום.
רגליו כמעט כשלו תחתיו. הוא כרע ברך לפניה, עיניו פעורות בתדהמה ותקווה מתעוררת.
איך קוראים לך, מתוקה? שאל בקול רועד.
דפנה, ענתה, דפנה ברק.
העולם נטה על צידו.
לפני חמש שנים, אשתו בהיריון הוכרזה כמתה בתאונת דרכים קטלנית. הוא קבר ארון ריק, כי לא היה מה למצוא. הכאב כמעט החריב אותו.
אבל היא שרדה.
פצועה, נטולת זיכרון, ונושאת ברחמה את בתם, היא נמצאה על ידי משפחה טובה במושב בצפון הארץ. לא זכרה את חייה הישניםעד עכשיו.
—
יומיים לאחר מכן
נועם עמד מול בית נמוך וצנוע על שפת שדה חמניות בגליל, ליבו מתופף עד כי לא מסוגל להחזיק מעמד. ידה הזעירה של דפנה אחוזה בידו בביטחון.
הדלת נפתחה.
ושם עמדה היאאשתו, שירה. חיה. יפה. אמיתית.
עיניה פגשו אותו, דמעות זולגות, אותן עיניים רכות מן התצלום מלאות בזיהוי שברירי.
נועם? לחשה.
תוך שנייה הוא כבר עטף אותה בזרועותיו, קובר פניו בשיערה, כששנים של כאב נשברים ונמוגים.
חשבתי שאיבדתי אותך, גמגם. קברתי אותך
שירה לפתה אותו חזק, בוכה. לא זכרתי לא ידעתי.
דפנה הקיפה את שניהם בחיבוק, מצחקקת בדמעותיה. אמרתי לך שאמא חיה.
באותו ערב, תחת שמיים זהובים-ורודים, ישבה המשפחה שאיבדה את עצמה מחדש במרפסתנועם, שירה ובתםמתבוננים בגחליליות מרחפות מעל שדה החמניות.
עוד יהיו רופאים, זיכרונות שיחזרו, ושנים של תיקון.
אבל שום דבר מזה לא היה חשוב באותו לילה.
כי יש ניסים שלא רק חוזריםהם שבים אלינו בתור ילדה קטנה בקפוצון ורוד, שמסרבת לתת לאהבה ללכת לאיבוד.
וכך הבינושלפעמים, כשכבר חושבים שאיבדת הכל, החיים יודעים להחזיר בדרכים בלתי צפויות. מה שנראה אבודימצא על ידי האהבה.
