Сוסנה השכנה הפכה את הכניסה לחדר המדרגות ליד הדלת שלי לפינת עישון. החלטתי לסיים עם זה בחדות ולא היה לה מושג איך זה ייגמר.
“מי קבע שזה האוויר שלך? חדר מדרגות זה שטח משותף לכולם. אם בא לי אני מדליקה סיגריה, אם בא לי אני יורקת. תלמדי את החוקים, גברת!”
שירה, הבת בת העשרים של שגית השכנה, פלטה סילון עשן חזק מהוייפ שלה ישר לפנים של דפנה. יישבו סביבה, מתרווחים על אדן חלון בקומה השלישית, שני בחורים שצחקו בקול רם. על הרצפה היו פזורות בדלי סיגריות, פחיות ריקות של משקה אנרגיה וקליפות גרעינים.
דפנה, סמנכ”לית כספים במפעל גדול בירושלים, לא השתעלה ולא ניערה את ידיה כמו שהצעירים ציפו. היא פשוט הרימה מעט את משקפיה, והביטה בשירה במבט חמור וקר, אותו מבט שממנו אפילו מנהלי המחלקות מזיעים בזמן ביקורת סוף שנה.
“זה מרחב משותף, שירה,” היא אמרה בקור רוח. “זה אומר שלא מעשנים, לא יורקים ולא עושים פה בלגן. יש לך חמש דקות לסדר את הלכלוך הזה. אחרת זה ייגמר אחרת.”
“וואו, אני ממש רועדת כאן,” לעגה שירה, והיא ניערה את האפר על רצפה שניקתה קודם לכן המנקה. “לכי, תשתי איזה ולרין, שלא תקבלי התקף. תלכי לאמא שלך להתלונן? היא אישית הרשיתה לי לשבת כאן, כדי שלא אעשן בבית.”
הבחורים פרצו בצחוק. הדלת של דפנה נסגרה, חוצצת את רעש הכניסה.
במסדרון ריח של לביבות ותבלינים ריח ביתי וחמים, שהיום כבר הופרע מהעשן הזול של הסיגריות שחודר מכל חור. במטבח, ישב כפוף נועם.
נועם היה בן שלושים ושתיים, אך נראה לפחות בן ארבעים בגלל ההתקרחות המוקדמת והיציבה המכווצת. בן אחותו של בעלה המנוח של דפנה, גר איתה כבר עשר שנים. שקט, עדין, עם גמגום קל, שעובד במוסך שעונים קטן. הוא היה יעד נוח ללעג מהשכנים, שכינו אותו “המשוגע של השכונה”.
“ד-דפנה, הן שוב שם?” נועם כיווץ את ראשו כששמע חבטות מעבר לדלת.
“תאכל, נועם. זה לא עניינך,” חתכה דפנה בעודה מכינה לו עוד צלחת תפוחי אדמה מטוגנים. אך בפנים כל דמה רתח.
בערב היא דפקה אצל שגית. השכנה פתחה את הדלת בחלוק, עם מסיכת פנים וטלפון ביד.
“שגית, הבת שלך הפכה את הכניסה שלנו לאיזו מאורה. כל הדירה מסריחה מעשן, הרעש עד השעות הקטנות. אני דורשת שתטפלי בזה.”
שגית הרימה גבה, לא טורחת אפילו להרחיק את הטלפון מהאוזן:
“דפנה, למה את עושה עניין? אלה ילדים, איפה הם ישבו? קר בחוץ. מה כבר לא סמים, לא פשע, רק מתרועעים. קצת איכפתיות, אין לך ילדים משלך את לא מבינה. ונועם שלך הרי משוגע קטן, אז לו מה אכפת?”
המילים פגעו בדיוק במקום הכואב. דפנה לקחה נשימה עמוקה.
“כלומר, זה ‘שטויות של צעירים’? ושלך נועם מפריע? טוב, שגית. שמעתי.”
בדממה חזרה דפנה, וישבה ליד שולחן הכתיבה. רגשות זה לחלשים. לחזקים יש ספר חוקים, והוראות ברורות, כמו בפקודת הניקיון ובתקנות העירייה.
שבוע שלם דפנה שותקת, לא מחזירה עין. שירה חושבת שהבוגרת התייאשה והופכת את הקומה לזולה של קבועים: ספה ישנה מהפח, מוזיקה רועשת עד אמצע הלילה.
הפיצוץ הגיע ביום שישי.
נועם חזר מהעבודה, מחזיק שקית ירקות וקופסה קטנה משלוח ללקוח. כשהתקרב ל”חבורה” בכניסה, אחד הבנים, שבן זוג של שירה וקוראים לו “חומוס”, שלח רגל. נועם נתקל, השקית נקרעה, תפוחים התגלגלו במורד המדרגות, לתוך הבדלים. הקופסה עפה לכיוון הקיר.
“וואלה, עוף מוזר עף פה!” צחק חומוס.
שירה פלטה עשן, עצלה: “שומע, מסכן, תסתכל לאן אתה הולך. לשם שינוי. תאסוף, לפני שאתחרט.”
נועם, אדום כולו, התחיל לאסוף תפוחים בידיים רועדות. עיניו דמעו בחסך כוחות. הוא רגיל. רגיל להיות הבלתי נראה, זה שאפשר לבעוט בו.
הדלת נפתחה. בפתח עמדה דפנה. בידה לא היה מטאטא, אלא סמארטפון, והמצלמה פונה ישירות אל חומוס.
“עבירת סדר ציבורי, קללות, השחתת רכוש,” דפנה אמרה בבהירות. “הכול תועד. עוד מעט אני מתקשרת למשטרה העירונית, ומחר מוציאה תלונה כולל צילום.”
“תעיפי את הטלפון הזה, גברת!” נבהל חומוס, אך נשאר לעמוד המבט של דפנה היה חד מלהב.
“נועם, כנס,” פנתה אליו, לא מסתכלת מאחור.
“א-אבל התפוחים…” גמגם.
“תשאיר, זה כבר זבל. כמו כל מה שנמצא כאן.”
כשנועם נעלם בדירה, דפנה פנתה לשירה שעמדה דוממת.
“ועכשיו תקשיבי טוב, ילדה. חשבת ששתקתי סתם שבוע? אספתי חומר.”
“איזה חומר?” שירה זלזלה, אך קולה רעד.
“פניתי לבעל הדירה. אמא שלך הרי לא הבעלים, נכון? הדירה של אבא שלך, שגר בתל אביב ומשוכנע שיש לו בת מהנדסת, ולא בריון שמריצה זבל במדרגות.
פניה של שירה החווירו. אבא שלה לא סתם קשוח הוא כפייתי, מממן אותן רק אם הבת מתנהגת למופת.
“את לא תעשי את זה…” היא לחשה.
“כבר עשיתי. לפני עשר דקות הוא קיבל הכל: תמונות, סרטונים מהחודש עם תלונה רשמית למשטרה ולעירייה, פירוט מועדים, תמונות הלכלוך, הרעש, העישון. עכשיו זה רציני. השוטר צפוי להגיע אלינו תוך חצי שעה. אבא שלך יגיע מחר על הבוקר.”
בשבת בבוקר רעש קול גברי את חדר המדרגות.
דפנה לוגמת תה, כשבדלת מופיע גבר גבוה, מלא גוף, במעיל יקר אברהם, אבא של שירה. לידו שגית בוכה עם עיניים מושפלות, ושירה לא רואים בכלל.
“דפנה?” שאל, מדבר באדיבות אך בתקיפות. “אני מתנצל בשם הבת שלי והגרושה. כל הלכלוך כבר מתנקה והקירות ישופצו, על חשבוני. שירה עוברת למעונות. סגרתי להן את כל התמיכה הכספית.”
דפנה הנהנה, מקבלת זאת כראוי.
“זה הוגן. אבל יש עוד משהו.”
היא קראה לנועם. נועם נראה מהוסס, נכנס עם ראש מורכן, מוכן לעוד נזיפה.
“החבר של בתך אתמול פגע בנועם, שבר לו עבודה. נועם הוא רסטורטור יחיד במינו מתקן מנגנוני שעונים, גם כאלה ששווייץ ויתרה עליהם.”
אברהם הביט בנועם בסקרנות.
“אתה שעונאי?”
“ר-רסטורטור,” ענה בשקט, מגמגם.
“ככה יש לי אוסף פנקסי ‘ברגה’, אחד התקלקל שנה שעברה, שלושה מומחים סירבו. תסכים לבדוק?”
נועם פתח עיניים לרווחה לראשונה מישהו מסתכל עליו לא בעיניים מרחמות, אלא כעל מקצוען.
“אני… אני מ-מוכן לנסות. א-אם המנוף שלם.”
“אז סגרנו!” אברהם לחץ את ידו של נועם בחוזקה. “סליחה על הבת שלי. פספסתי בחינוך. לא לשמור טינה. ממני פיצוי והזמנה.”
כשנסגרה הדלת, נועם התבונן זמן רב ביד הלחוצה. הוא הזדקף. בפעם הראשונה זה שנים, כתפיו התרוממו.
“דודה דפנה,” אמר הפעם בביטחון כמעט מלא, “אני חושב שאאסוף את התפוחים לבד. לא חבל על אוכל.”
דפנה פנתה לחלון, מסתירה את הדמעות שלו.
“תאסוף, נועם. ותשם מים על הקומקום. אצלנו היום חגיגה.”
בחדר המדרגות היה שקט ונקי. הריח היה של חומרים לניקוי ושל צבע טרי. מהדירה של דפנה עלה ריח עוגות קולע וקולו הרגוע של נועם שמספר לדודה על מנגנון טורביון.
פינת העישון סגורה. לעד.
