התקווה לא נעלמה פתאום. עבר כבר שנה שלמה בלי שום סימן ממנו… חיפשנו אותו בכל מקום. הדבקנו מודעות, התקשרנו למכלאות, שוב ושוב חיפשנו בכל דרך אפשרית. אפילו הפסקנו להגיד “כשהוא יחזור” ופשוט התחלנו ללחוש בינינו “אם הוא יחזור”.
עבר כבר שנה בלי שמץ של חדשות על החתול שלי. חיפשנו אותו בכל פינה. הדבקנו מודעות ברחבי תל אביב, התקשרנו לכל מקום אפשרי, לא הפסקנו לבדוק ולעדכן. לאט לאט למדנו להתמודד עם השקט שהוא השאיר בבית שקט שעולה מהפינה שהייתה ‘שלו’.
התקווה דעכה לא לאט, אלא טיפין טיפין. במקום לדמיין את הרגע שבו הוא יחזור, פשוט עברנו לחשוב בשקט: “אם הוא יחזור בכלל”. ופתאום, ביום רגיל לגמרי, הכל התהפך.
נסענו על האופניים בשדרות בעיר, ולא תיארתי לעצמי שיקרה משהו. פתאום, במרחק, ראיתי חתול. היה משהו בהליכה שלו שלחץ לי על הלב מיד. בלי לחשוב אפילו, צעקתי את שמו: עוז.
הוא עצר.
הסתכל אחורה.
הצליל שיצא ממנו היה צרוד, עמוק, מלא בזיהוי ורגעים ישנים. זה שטף אותי כמו גל של געגוע.
הוא רץ אלי. השלכתי את האופניים, ירדתי על הברכיים, והוא זינק אלי ישר לידיים. הוא שרט לי את המעיל כאילו פחד להיעלם שוב, טמן את הראש בחזה שלי, גרגר ורעד גם יחד.
שנה של פרידה לא שינתה כלום. לא עבורו, וגם לא עבורי.
יש קשרים שהזמן לא מסוגל לנתק. הם פשוט שקטים, מחכים. וכשהאהבה סוף סוף חוזרת הביתה, היא יודעת בדיוק לאן עליה לשוב.
אם גם אתה מאמין שאהבה אמיתית לא הולכת לאיבוד אף פעם, אשמח שתכתוב לי על זה בתגובות.
ותשתף עם מי שחושב גם ככה.
