יומן דף מחיי הדיירת
ערב חורפי מוקדם, קר וצלול, מצא אותי הולך לאיטי בתוך השכונה השקטה בצפון תל אביב. הרחובות עוד מוארים, הרוח קלילה, וחליפות של שמש רכה נשארו מהצהריים, מנצנצות על פתיתי השלג הדקיק (מה שמאד נדיר אצלנו, והתענגתי על התחושה).
מזג האוויר היה מושלם בעיני. צעדתי בקצב שלי, נושם את האוויר הקריר. אני, עמרם ברק, לא צעיר, כבר בן שישים ומשהו, אולם הלכתי בביטחון: מגפי עור אלגנטיים, מעיל פרווה מרשים שהבן שלי קנה לי. בפנים, עוד אפשר היה להבחין בניצוץ מיוחד זכר לימים שצעירותי, וגם מעט גאווה. ידעתי מה ערכי, תמיד.
נהניתי מהחיים גם עכשיו. את אשתי היקרה קברתי לפני עשור, עשר שנות געגוע שאחרי הרבה שנים טובות יחד. בננו היחיד עבר לחיפה ללימודים, ושם נשאר התחתן, הפך אותי לסבא פעמיים לצערי, את הנכדים אני כמעט ולא רואה. הבן עסוק בעבודה, אין לו פנאי להגיע.
ועדיין, לא לקחתי ללב. לכל גיל יש יתרונותיו, ואני למדתי להעריך את השקט שלי. אני כבר בפנסיה, והילדים רחוקים, אבל יש ווטסאפ, יש זום אפשר לשמוע ולהיראות בכל זאת. האמת, החיים בסך הכול טובים שתי דירות בבעלותי, פנסיה סבירה, הבן שולח תשע מזומנים במסודר, גם אם אני מתעקש שאין צורך.
בחגים האחרונים הבן ביקר אצלי והפתיע במתנה נדיבה אותו מעיל פרווה שאיתו אני מסתובב ברחוב בגאווה. יצאתי לאיטִי לאסוף דמי שכירות מהדיירת שלי דירת שני חדרים שלי השארתי לעצמי, ואת הדירה הקטנה משכר לזוג צעיר עם ילד. כשהתחילו לשכור אפילו ילד לא היה מאז עברו חמש שנים, והיום כבר רץ שם עידן הקטן, בן שנתיים שמנמן ושובב. שמרתי בכיס שוקולד קטן, הפתעה לעידן.
דיירים טובים למצוא זו משימה לא פשוטה. לאורך השנים למדתי על בשרי חובות, הרס הדירה, שכירות שבקושי נכנסת. מאז, אני מקפיד להגיע בעצמי כל חודש, לבדוק שהכול בסדר וגם לראות שקבלות התשלום העלו תמונה תקינה. עם הזוג הזה יותר קל לי הם נקיים ומסודרים, ובעיקרה עמית, הדיירת, שמולה כל ההתקשרות.
עמית, צעירה דקה ובהירה עם עיניים תכלת רחבות, אפילו שבדרכון ראיתי שכתובה שם בת עשרים וארבע לא נראה אמיתי שהיא אמא למלאך הבלונדיני הזה. הדירה תמיד נקיה, תשלומים בזמן, ותמיד מקבלת אותי במאור פנים. הבעל? תומר כמעט לא מדבר איתי או שהוא תקוע מול הטלביזיה או בכלל לא בבית, ואם כבר פוגש אותי ממלמל שלום וממשיך. לפעמים נדמה שהוא שתוי, אבל זה לא ענייני. כשוכר הוא עומד בתנאים.
הגעתי לבניין, לכניסה בבלוק התשיעי, עולה לקומה חמש במעלית ותוהה מה לפנק בו את עצמי הפעם, אחרי שתיכנס השכירות אולי קצת דג סלמון מהשוק, אולי פירות ים. הרי בגילי כבר עדיף לאדאוג לפינוקים קטנים חשבתי אם אספיק לקפוץ לחנות הדגים עד שיסגר.
לחצתי על הפעמון. יש לי כמובן מפתח, אבל כשהדיירים טובים אין סיבה לדחוף את האף. מעדיף לצלצל, תמיד. הפעם, לקח זמן עד שהדלת נפתחה, וכבר שאלתי את עצמי אם יש מישהו בבית. עמית פתחה ומיד קפאתי. עיניה צרות, אדומות ונפוחות, ידיים רועדות.
קרה משהו עמית? את לא נראית טוב הכול בסדר? נכנסתי לדירה, מניח את התיק, והיא נסוגה לאחור, מכניסה ידיים לחזה כאילו עוצרת את הרעד.
האמת שלא, עמרם, ממש לא, נשמה עמית עמוק, פנתה לסלון.
דירה שתמיד הצטיינה בסדר מופתי התגלתה הפעם מעט מבולגנת בגדים מפוזרים, צעצועים, הבן שלה משחק על הרצפה, ארון בגדים פתוח וחלקו ריק. עמית הוציאה קבלות תשלום מושלמות והגישה לי ביד רועדת.
הכול שולם חשמל, מים אבל על השכירות החודש אין לי איך לשלם. אני חייבת לעזוב, עמרם ניקח מחר את עידן ונלך.
בפניה ראיתי לא אלכוהול, כמו שמייד חשדתי, אלא עיניים בוכות בכי של לילה שלם שהשאיר את הפנים נפוחות. צללתי לישיבה לידה.
ספרי לי מה קורה, איפה תומר? למה את נראית בצורה הזו?
היא אחזה את פניה, שקטה ורועדת, ואז סיפרה מחלה. חצי שנה לא מרגישה טוב, תשישות, חולשה, דחתה בדיקות מרוב עיסוק בטיפול בעידן. עכשיו, סוף סוף, כשהכניסה אותו לפעוטון, הלכה לרופא ואובחנה עם סרטן.
השתתקה, ואז המשיכה תומר שמע, צעק עליה, טען שאין לו יכולת לצפות שוב בהתמודדות עם המחלה כמו שראה אצל דודתו, ונטש. ארז והסתלק, הודיע על גירושין. נשארה בלי עזרה, חסרת כסף כל קצבת ההורות הלכה לחשבונות. אני חייבת לעזוב מחר, אין לי ברירה. ניסע לכפר לסבתא שגידלה אותי.
ישבתי מולה דומם. ילדה בעצמה כמעט, עם ילד קטן ושברון כזה. ויתרתי מיד על הדג האדום שחלמתי עליו, משהו בתוכי נדרך. תפסתי אותה בכתף.
עמית, תעצרי. זה קשה ומפחיד, אני יודע אבל מה את מתכננת? יש לך תכנית טיפול? למי תפני עם עידן? בכפר יש רק תחנה של אחות, טיפול כזה אי אפשר לקבל שם.
היא בכתה על היחידות שלה, שאין לה לאן לקחת את הילד, שאין לה איפה להישאר בינתיים. רצו להכניס אותה למרכז האונקולוגי, והכל מתעכב כי אין לה מי שישמור על הילד.
עמית, השתגעת? לא כל העולם רע ואדיש כמו תומר. תני לי לשמור עליו. לכי לבית החולים למחרת אני אהיה כאן עם עידן, כמה שצריך. על השכירות אל תחשבי אני אסתדר. תחזרי הבית מחכה לך. יאללה, תתעודדי, תארזי, מחר אגיע מוקדם.
היא רק הביטה בי נראתה המומה. בטח חשבה שאני נוקשה, קר, המנהל הקמצן. האמת, מה שצריך צריך. קמתי מהספה:
אני הולך, את מתארגנת. מחר ב-6 בבוקר כאן?
יצאתי לקניות לדברים בסיסיים עוף, אורז, בשר טחון; בשביל הילד, בשביל כל מה שהיא תשאיר. כשחזרתי, הבוקר עלה, עידן חייך והסתדר יפה, גם כשהתגעגע לאמא.
חלפו יומיים קשים. החזקתי חזק בשביל שנינו חושב עליה כל רגע, מתפלל לחדשות טובות. כשתוצאות הביופסיה הגיעו, השיחה שלה הייתה נרגשת:
עמרם, זה רק שלב ראשון. כנראה יספיק ניתוח אחד. אני אבריא!
נשמתי בהקלה. את רואה? איזה מזל שלא עזבת הכול. חבל שתומר ברח כל-כך מהר עכשיו את יכולה לחשוב קדימה, על עתיד חדש. מתי את בניתוח? בזמן הזה עידן עובר אלי.
עוד חודש, התור. אולי עד אז אגור בכפר, כי לא נעים לי שלא לשלם על הדירה
גלגלתי עיניים. די, שבתי למישהו כמוך מגיע קצת שקט מחכה אותך פה. צריך עוד קניות? אגיד לאשתך להביא.
נחנקה מדמעות: עמרם, לעולם לא אדע להודות לך
***
שנה וחצי מאוחר יותר, ישבתי באולם המפואר של מסעדת הדגל ברחוב החשמונאים. עמית, הכלה, בשמלה לבנה, קשת זוהרת בשיער המתולתל. מסביב חוגגים, ואני, במקום של כבוד, כמעט כמו אבא.
היא התחתנה עם הרופא המנתח שלה זה שחששה מהיותו צעיר מדי, אך לבסוף בחר בה. נדירים האנשים שיודעים לאהוב באמת ופה זה קרה. יצאתי מרוצה את מי שפעם קראתי לה דיירת, אני מרשה לעצמי לקרוא בת.
בני עוד בצפון, אבל מצאתי משפחה שנייה. עידן קורא לי סבא עמרם, ועמית הרי היא הלב שלי.
הרמתי צלחת דג אדום מהשולחן, מחייך. על מה אפשר להחליף כמה פרוסות סלמון? על משפחה. על יד מושטה ברגע בו אדם אחר צריך אותה. למדתי החמלה, הנתינה, הם הרווח האמיתי.
עמית קמה, נרגשת, להרים כוסית: אני רוצה להודות לעמרם שאם לא היה נכנס לחיי באותו ערב, לא הייתי כאן היום. הוא אבי, בשבילו אני קיימת. תודה על החיים החדשים
הרגשתי צביטה לא יכולתי להסתיר את הדמעות. עכשיו אני יודע: במשפחה, גם אם אינה בדם, יש כל מה שצריך כדי לחיות בכבוד, ובאהבה.
