חלק 1
עידן רחוק בעבר, ברחובות תל אביב, הלך לו אדם עשיר ושקוע במחשבותיו. לפתע עיניו נחו על ילדה קטנה שבכתה בפינת הרחוב. סביב צווארה השתלשל תליון מזהב אותו תליון יקר שהתדירו עיניו מזה שנים רבות. הוא ניגש אליה במהירות וליבו הולם. ידיו רעדו כששאל: “מאיפה יש לך את זה?” הילדה, נעה, הצמידה את התליון אל ליבה ונסוגה לאחור. “אל תיגע בזה,” אמרה, “זה התליון של אבא שלי.”
האיש נעצר במקום. ליבו התכווץ, והעולם כמו עצר מלכת. התליון של אבא. מי הילדה הזו, ואיך ייתכן שמה שמיוחד רק לו נמצא איתה?
שנים קודם לכן, נועה הייתה אישה צעירה וטובת לב. חייתה בדירה קטנה ושכורה בדרום תל אביב עם חברתה הטובה אביגיל. החיים לא האירו לה פנים. נועה התקשתה למצוא עבודה קבועה, לעיתים רבים הלילות ששכבה לישון רעבה. אך רוח התקווה שלה לא נשברה. לחברתה הייתה אומרת לעיתים: “יום אחד הסיפור שלי ישתנה.”
בוקר אחד, קמה נועה מוקדם מלאה בתקווה חדשה. נרשמה לראיון עבודה בבית מלון מרכזי. אביגיל חיבקה אותה ואיחלה לה בהצלחה: “לכי ותבריקי, אני בטוחה שתקבלי את המשרה.”
נועה השקיעה בהופעתה והגיעה לראיון. לאחר סדרת שאלות ארוכה, התקבלה. כשהודיעו לה שצלחה, פרצה בדמעות של אושר. בהתרגשות שבה לביתה, והתחבקה עם אביגיל.
בערב הציעה אביגיל לחגוג: “בואי נלך הלילה למועדון. מגיע לך להרגיש שמחה.” נועה התלבטה אך לבסוף נענתה. לבושות בפשטות, יצאו יחד לאחד המועדונים הפופולריים בעיר.
המועדון היה מלא אור, מוזיקה וריקודים. באותו ערב, בקצה אחר של העיר, ישב גבר בשם רועי, בן 33, מיליארדר מצליח, בודד ופגוע. שותפו לעסק גנב כספים וברח, והשאיר את רועי להתמודד לבד עם ההשלכות. שבור ושותה מכאב לב, הגיע רועי למועדון ושתה לשוכרה.
בסוף הערב, חבריו העלו אותו בקושי לסוויטה הפרטית בבית המלון שמעל המועדון. עיניו היו אדומות, ראשו סחרחר.
בקומה למעלה, נועה הרגישה לא טוב. לקחה תרופה חזקה לכאבי ראש, והחלה להרגיש מסוחררת. לחשה לאביגיל: “אני צריכה לנוח שנייה.” עלתה במדרגות לחפש מקום שקט. דלת חדר חצי פתוחה משכה את תשומת ליבה; החדר היה חשוך. היא השתרעה על המיטה ונרדמה, מבלי לדעת שזה חדרו של רועי.
לא חלפו דקות רבות, ורועי נכנס, שיכור ומבולבל. כאשר ראה את נועה על המיטה, חשב שמדובר במישהי שנשלחה לנחם אותו. באפלה, תחת השפעת האלכוהול, גופם נמשך זה לזה ונעשו אינטימיים מבלי לומר מילה.
בבוקר התעוררה נועה בבהלה; רועי לא היה שם. לצידה מצאה תליון זהב יפהפה עם חריטה: “רועי בן חיים”. לידו שכבה מעטפה של שטרות שקל. בכאב ובלבול אספה את חפציה ומיהרה לשוב לבית. מול אביגיל רק בכתה, בלי יכולת לספר דבר.
חודש חלף, ונועה החלה לחוש חולשה והקאות. בבדיקות במרפאה נאמר לה במבט חומל: “את בחודש הראשון להריון.”
היא קפאה. “מה?” מלמלה.
בדרך הביתה התפרצה בבכי: “איך אגדל ילד לבד, כשאין לי כלום?” סיפרה לאביגיל את כל הפרטים, הראתה לה את התליון ועליו החריטה: “רועי בן חיים”.
שתיהן החליטו לשוב לאותו מועדון. בשעות היום המקום היה שומם. דיברו עם האחראי, שהביט בתליון ואמר: “לא ראיתי כזה אף פעם.” גם העובדים לא ידעו דבר.
לבסוף אמרה נועה בקול רועד: “אני לא יודעת מי אבי ילדי, אבל אוהב אותו ואשמור עליו. גידל אותו לבדי.”
היא המשיכה לעבוד במלון, מסתירה את כאבה. באחוזת היוקרה שלו ברמת השרון, רועי לא ידע כלום, לא על התליון שנשכח, ולא על העובר שגדל ברחוב עני.
בוקר אחד, בזמן שרועי מתארגן לעבודתו, שם לב שהתליון המשפחתי נעלם. חיפש בשואף, אך לשווא. שאל את שרית, עובדת הבית, אך דבר לא נמצא. מתוסכל, החליט לשכוח מהעניין.
כשההריון התקדם, מצב נועה החמיר. יום אחד התעלפה בזמן עבודתה ונפוטרה מיד. חזרה הביתה שבורה, אך אביגיל תמכה בה.
עברו חמש שנים.
נועה, בת 29, הצליחה לשרוד. עבדה במסעדה קטנה בשוק הכרמל. המשכורת בצניעותה, אך היה בה בכדי להאכיל את בתה נעה, בת הארבע, ילדה פיקחית ומקסימה, שהזכירה לכל הסובבים את עיניה וחכמתה של אמה.
לילה אחד, שאלה נעה: “אמא, איפה אבא שלי? כל החברים בגן מספרים על אבא שלהם.”
לב נועה התכווץ. היא שלפה מהמגירה את התליון המוזהב. “זה שייך לאבא שלך,” לחשה. “זה כל מה שנותר ממנו.” בסקרנות עוטה הילדה את התליון ואמה מזהירה אותה: “אל תיתני לאף אחד לגעת בו.”
בצפון תל אביב דן רועי עם אביו, גד בן חיים, בענייני חתונה. היה במערכת יחסים עם טלי, אך בליבו נותר חלל.
טלי, מהודרת ושאפתנית, רצתה בכל מאודה להיות “בת בן חיים”. התייעצה עם חברתה רות והביעה תסכול שרועי לא מציע לה נישואין. רות סיפרה שבדתה הריון כדי לקבל טבעת. ברוח הדברים החליטה טלי לעשות דבר דומה.
בקרוב, הופיעה בביתו של רועי והכריזה: “אני בהריון.”
רועי התמלא אושר, חיבק אותה והתחייב בפני משפחתו. הוא לא ידע כי ילדיתו האמיתית אוחזת בשרשרת שלו בבית דל בצד השני של העיר.
יום חם אחד, נועה חלתה. חולשה תקפה אותה ושלחה את נעה אל בית המרקחת. בכתה הילדה הקטנה בדרכה, מחזיקה בחרדה את התליון סביב צווארה, כשלפתע עצרה לידה מכונית יוקרתית שחורה. רועי ישב בפנים והרהר בשורת חייו. הבחין בדמעותיה של הילדה.
“עצרו,” פקד על הנהג.
ניגש אליה בעדינות: “למה את בוכה?”
“אמא שלי חולה, אני קונה לה תרופה,” ענתה.
המבט של רועי נמשך אל התליון שעליה. ליבו עצר: “מאיפה יש לך את זה?”
“אל תיגע,” אמרה בתקיפות. “זה של אבא שלי.”
“רגע, מי האבא שלך?”
“אני לא יודעת. אמא נתנה לי.”
“ואיך קוראים לאמא שלך?”
“נועה.”
רועי שלח את נהגו לקנות את התרופות וביקש מנעה להראות לו את הדרך הביתה. אחז בכף ידה הקטנה והלך בעקבותיה בסמטאות צנועות של דרום העיר.
בבית הצנוע מצא את נועה שוכבת חולה. היא הביטה בו, לא זיהתה מיד.
“ראיתי את הבת שלך בוכה,” אמר.
הביא לה את התרופה, ועיניו המשיכו לנעוץ בתליון. הוא ביקש לדעת כיצד הגיע אליה. נועה סיפרה על אותו לילה לפני חמש שנים החגיגה, המסיבה, הסחרחורת, היקיצה לצד התליון, הידיעה על ההריון.
פני רועי החווירו. “זה התליון שלי.”
דממה מלאה את החדר.
“אני הייתי בוורדינון באותו ערב,” לחש. “הייתי שיכור ושבור. כשנכנסתי לחדר ראיתי אותך ושיערתי…” קולו נשבר. “לא ידעתי.”
דמעות ניקוו בעיניה של נועה. “אז אתה היית האיש ההוא.”
רועי הנהן, מהוסס. “אני לא יכול לשנות את העבר, אבל אנסה לתקן. נעה היא בתי.”
כרע לברכיו מול הילדה ואמר ברוך: “אני אבא שלך.”
נועה המומה, הקשיבה לדבריו של רועי המתחנן להזדמנות לסייע להן. באותו ערב, אספה אותם מכוניתו בחזרה לבית בן חיים.
לראשונה מזה שנים חש רועי שלווה, כשראה את נועה ונעה בתוך ביתו.
