9 ביוני
רק לפני שבועיים הייתי בטוח שאני מכיר את תמר, אשתי, יותר טוב מכל אחד אחר בעולם. שבע עשרה שנות נישואים, שגרה קבועה. תמיד ידעתי למה לצפות דייסה או חביתה לארוחת בוקר, היא חוזרת מהעבודה ומייד ניגשת להכין ארוחת ערב. בימי ראשון עומדת ומגהצת לי ולשני הבנים חמישה־עשר חולצות חולצה כל יום, מבצעת כל דבר בלי תלונה. אפילו הניסיון שלי לחנך את הבנים לאותה הקפדה עוד לא הכי הצליח.
אבל בשבועיים האחרונים הכל השתנה. ארוחת הבוקר היא קורנפלקס או סנדוויץ’, ותמר בכלל מציעה שנכין לבד. בערב, במקרה הטוב, אנחנו מוצאים במקרר שאריות מהצהריים, לפעמים רק פתק “אהיה אחרי תשע, תבשלו פסטה”. קודם חשבתי שזה זמני, בגלל כנס שהמכון שלה ארגן, אבל הכנס נגמר, והחיים לא חזרו למסלולם. תמר נעלמת עם חברות לסרט, להצגה, לתערוכות אמנות. לא רק זה בארון שלה הופיעו לפתע שמלות נועזות, והיא קמה בבוקר ומתאפרת במקום להכין לנו אוכל.
הרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. לא ידעתי מה לחשוב. האם יש לה מישהו אחר? התחלתי להתבונן בה מהצד, לבחון את התנהגותה. אפילו מצאתי את עצמי מחטט לה בתיק. הלב שלי דפק בעוצמה כשמצאתי שם מכתב עתיק, קצת דהוי, בתוך כיס פנימי.
המכתב היה מלא במילים של געגוע, מילים חמות “תמר, אני מתגעגע אלייך בלי סוף, מחכה לרגע שבו נהיה שוב יחד…”. זה כאב. האותיות נראו כאילו עברו עם השנים לא מעט קריאות חוזרות. האם תמר משקרת לי שנים? האם המשפחה שלנו מבוססת על שקר?
שלושה ימים שתקתי, ניסיתי להיזכר בכל הפעמים בהן עמדתי בפני פיתוי תמיד בחרתי בנאמנות. אבל עכשיו, אולי היא לא עשתה זאת? ביום השלישי נשברתי.
“תמר, אני יודע הכול,” אמרתי בקול רדוד.
היא הסתובבה אליי מופתעת, אפילו רגועה.
“שמעתי את זה פעם בסדרה. למה אתה מתכוון?”
“יש לך מישהו,” קבעתי בנחרצות.
היא גיחכה. “די ניב, אתה לא באמת רציני.”
אבל אני, בזעף, המשכתי. “קראתי את המכתב! לא כותבים ככה סתם אני לא יכול לשאת את הגעגוע, נשמתנו אמורות לצעוד יחד עד קץ הימים…”. ירקתי והתביישתי בעצמי.
ופתאום תמר צחקה, צחוק שליו שהרגיז אותי נורא. “תגיד, אתה באמת לא מזהה את הכתב או את המילים? זה אתה כתבת לי מהשליחות בירושלים, כשאיתי היה תינוק. לא זוכר שנפצעת ביד ההיא וכתבת ביד שמאל?”
המום, שתקתי. לא זכרתי בכלל.
היא שלפה קופסה מאחת המדפים העליונים, הוציאה מעטפה. הראה לי את הכתובת והחתימה והנה, זה באמת כתב ידי, ביד שמאל.
“ולמה את מחזיקה את המכתב הזה?” שאלתי בעצב.
“טיפול אצל פסיכולוגית,” ענתה בשקט. “היא המליצה. הייתי צריכה למצוא את עצמי מחדש. כבר שנים שאני חיה בשבילכם שלושה גברים בלי רגע אוויר לעצמי. כבר כמעט שכחתי איך זה לשמוע מילה טובה ממך או פרח שלא ל’יום האישה’. האמת, אפילו חשבתי אולי אני רוצה להתגרש. אבל בגלל הילדים, ובגלל כל מה שבנינו? החלטתי להקשיב לאשת מקצוע.”
התוודותה של תמר הכתה אותי בהפתעה. האם באמת הגענו למקום הזה בנישואים שלנו? “וההמלצות שלה עוזרות?” שאלתי.
“לעיתים”, חייכה תמר. “והמכתבים להזכיר לי שפעם היה פה משהו רומנטי.”
לא ידעתי מה לומר. הייתי צריך לחשוב. הלכתי לשבת במרפסת ולא דיברנו עוד על כך.
***
למחרת בבוקר הבית היה מלא ריח של וניל והמולה שמחה. תמר נכנסה למטבח וראתה את איתי (הבכור) מכין חביתה, עידו (הצעיר) מסדר על הצלחות לביבות גבינה. על השולחן עמד אגרטל עם הפרחים האהובים עליה.
“מה קורה כאן?” שאלה בתדהמה.
“בוקר טוב, אמא,” אמר עידו. “רוצה תה או קפה?”
“אה… קפה,” גמגמה.
“וחביתה או לביבות?”
“לביבות, בבקשה…”
לא ראיתי את ניב, אבל היה ברור לי שהוא אחראי לכל זה. אחרי שטעמה מהלביבה הראשונה, הופיע בעלי עם פתק מקופל.
“בוקר טוב, אהובה.”
“מה זה?”
“מכתב חדש,” חייך. “אולי הפעם זה יעזור באמת.”
חייכתי אליו. הוא התיישב לידי, ומאותו יום השתנה משהו דק וחיובי באוויר. לא, לא קיבלתי כל בוקר ארוחה גורמה ופרחים, בכל זאת, העולם לא מושלם אבל מידי פעם כן, וגם לסרט הוא הצטרף אליי. אחרי הכל, אולי יש סיכוי אמיתי לתקן ולהתחיל מחדש.
