1 בטבת
שוב ילדה? זה בדיחה? בדור שלנו ארבעה דורות של גברים עבדו ברכבת! ומה אתה הבאת הביתה? אני אני באמת כזה גרוע? כאבא? מה אתה חושב?
נועה משכה חמותי. טוב, לפחות שם יפה. רק מה יש לעשות עם זה? למי תצטרך, הנועה הזו שלך?
אלעד שתק, תקוע בנייד. כששאלתי לדעתו, הוא רק משך בכתפיו:
מה שיש, יש. אולי בפעם הבאה יהיה בן.
הלב שלי התכווץ. בפעם הבאה? ומה עם הקטנה הזאת, היא רק חזרה גנרלית?
נעה נולדה בינואר קטנה, עם עיניים עצומות שוקקות ושיער כהה עבות. אלעד הגיע רק לשחרור מהבית חולים, הביא זר ציפורנים ושקית קטנה עם בגדי תינוקות חדשות.
איזה יפיפיה, אמר, מציץ בזהירות לעריסה. ממש דומה לך.
אבל האף שלך, חייכתי. וגם הסנטר הנחוש.
עזבי, נפנף אלעד. כל התינוקות נראים אותו דבר בגיל הזה.
רותי, אמא של אלעד, פגשה אותנו בבית בפרצוף חמוץ.
השכנה רחל שאלה אם זה נכד או נכדה, התביישתי לענות, רטנה. בגילי לשחק עם בובות
סגרתי את עצמי בחדר של נעה ופרצתי בבכי חרישי, מחבקת את בתי אלי.
אלעד היה עובד יותר ויותר. לוקח עוד משמרות, עושה עבודות מזדמנות אצל השכנים. אמר שגידול משפחה בתל אביב עם תינוקת עולה הון. חוזר מאוחר הביתה, שקט ועייף.
היא מחכה לך, הייתי אומרת כשהיה עובר ליד החדר מבלי להיכנס. ברגע שהיא שומעת את הצעדים שלך, היא מחייכת ועיניה נדלקות.
אני גמור, מיכל. מחר צריך לקום מוקדם לעבודה.
אבל אפילו לא אמרת לה שלום
היא תינוקת, היא לא תבין.
אבל נעה הבינה היטב. ראיתי איך היא מסובבת את הראש לעבר הדלת כששומעת אותו, ואיך מבטה מתרוקן שעה שהצעדים נגמרים במסדרון.
כשהייתה בת שמונה חודשים, נעה חלתה. החום עלה עד 38, אחר כך 39. הזעקתי רופא, אבל הוא אמר שאפשר להוריד חום בבית. עד הבוקר קפץ החום ל-40.
אלעד, קום! טלטלתי אותו. נעה לא בסדר בכלל!
מה השעה? פתח בשיעמום עיניים.
שבע. כל הלילה לא עצמתי עין. חייבים לבית חולים!
כל כך מוקדם? אולי נחכה עד הערב? יש לי משמרת חשובה
הבטתי עליו כעל זר.
הילדה שלך עולה באש מחום, ואתה חושב על משמרת?
היא לא מתה, ילדים חולים הרבה.
לקחתי מונית בעצמי.
בבית החולים ישר הופנתה נעה למחלקת הזיהומים. חשדו בדלקת קשה היה צורך בבדיקת נוזל שדרה.
איפה האבא? שאל הרופא האחראי. צריך חתימה של שני ההורים.
הוא בעבודה. יגיע בקרוב.
התקשרתי לאלעד שוב ושוב, הטלפון לא זמין. בשבע בערב ענה סוף סוף.
מיכל, אני במוסך יש לי סידורים
אלעד, לנעה יש חשד למנינגיטיס! חייבים לחתום להסכמה לבדיקה! הרופאים מחכים!
מה? מה פתאום בדיקה כזו? אני לא מבין כלום
בוא מיד!
לא יכול, משמרת עד 11, אחר כך קפצנו לחברים
ניתקתי.
חתמתי לבד, כאמא. את הבדיקה עשו בהרדמה מלאה. כמה קטנה היא נראתה במיטת ברזל ענקית.
התשובות יהיו מחר, אמר הרופא. אם יש מנינגיטיס, נטפל חודשים. תצטרך להישאר כאן לפחות שישה שבועות.
ישנתי ליד נעה בלילה. היא שכבה תחת עירוי, חיוורת ודמומה. רק החזה שלה התרומם וירד בקושי.
אלעד הגיע למחרת בצהריים, לא מגולח, פנים עייפות.
נו, מה איך היא? שאל, עומד בכניסה.
לא טוב, עניתי קצרות. אין עדיין תשובות.
מה עשו לה? איך קוראים לזה
ניקור מותני. לקחו נוזל מעמוד השדרה.
הוא חיוור. כאב לה?
היא הייתה מורדמת. לא הרגישה.
הביט עליה. ידה הקטנה חבוקה לחוט העירוי.
היא כל כך קטנה, מלמל. לא חשבתי
שקט.
לשמחתנו זו בסוף לא הייתה מנינגיטיס, רק וירוס מסובך. טיפול בבית, מעקב רופאים.
מזל, אמר הרופא. עיכוב של יום-יומיים כבר היה מסוכן.
בדרך הביתה אלעד שתק. לפני שנכנסנו הביתה פנה אלי בשקט:
אני באמת כזה גרוע? כאבא?
סידרתי את נעה הישנה בזרועותיי, הסתכלתי עליו.
מה אתה חושב?
חשבתי שיש זמן. שהיא תינוקת, לא מבינה כלום. אבל כשעמדה שם, מלאה צינורות הבנתי שאני יכול לאבד אותה. שיש לי מה להפסיד.
אלעד, הילדה צריכה אבא. לא רק מפרנס. אבא שזוכר איך קוראים לה. שיודע עם אילו צעצועים היא אוהבת לשחק.
אילו היא אוהבת? לחש.
קיפוד גומי ורעשן פעמונים. כל פעם כשאתה פותח דלת, היא זוחלת אליך מחכה שתחבק אותה.
הוא השפיל מבטו.
לא ידעתי
עכשיו אתה יודע.
בבית, נעה התעוררה ובכתה חלש, עצוב. אלעד שלח אליה יד מהסס.
אפשר? שאל.
זו הבת שלך.
הוא לקח אותה בזהירות לזרועותיו. היא נרגעה, מביטה בו בעיניים גדולות ורציניות.
היי, יפה שלי, לחש. סליחה שלא הייתי שם כשהיית צריכה.
היא שלחה יד קטנה וליטפה את פניו. פתאום גרונו התהדק בתחושה חדשה.
אבא, אמרה פתאום נעה.
המילה הראשונה שלה.
אלעד הביט עליי בהלם.
היא היא אמרה
היא אומרת כבר שבוע, חייכתי. רק כשאתה לא בבית. חיכתה לרגע שלך.
בערב, כשהירדמה נרדמה בידיו, הניח אותה בעדינות למיטה. היא החזיקה בחוזקה אצבע שלו, אפילו בשינה.
היא לא מרפה, התפלא אלעד.
מפחדת שתיעלם שוב, הסברתי.
הוא ישב לידה חצי שעה, לא משחרר לה את האצבע.
מחר אני אשאר בבית, אמר פתאום. וגם מחרתיים. אני רוצה להכיר את הבת שלי.
ומה עם עבודה? עוד משמרות?
נסתדר אחרת. נחייה קצת יותר בצניעות. יותר חשוב לא לפספס איך היא גדלה.
ניגשתי אליו וחיבקתי.
עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי יודע אפילו אילו צעצועים היא אוהבת, לחש אלעד, מביט בנו. או שהיא יודעת להגיד “אבא”.
כשנעה הבריאה לגמרי, יצאנו שלושתנו לגן הציבורי ברחוב מאפו. נעה ישבה על כתפיו של אלעד, צוחקת, תופסת בידיים עלים כתומים.
תסתכלי, נעה, איזה עץ יפה! הצביע. ויש גם סנאי!
הלכתי לידם, חושבת שלפעמים רק כמעט לאבד את הכי יקר לך כך באמת מבינים כמה הוא יקר.
רותי קיבלה אותנו בבית בפרצוף חמוץ.
אלעד, רחל אמרה לי שהנכד שלה כבר בועט בכדורגל. והקטנה שלך רק עם בובות.
הבת שלי הכי טובה בעולם, ענה ברוגע, מושיב את נעה על השטיח. וגם בובות זה נהדר.
אבל ככה המשפחה תיגמר
היא לא תיגמר. תמשיך. אולי אחרת, אבל תמשיך.
רותי רצתה להשיב, אבל נעה זחלה אליה ופרשה ידיה.
סבתא! אמרה וחייכה.
רותי קיבלה אותה בבלבול לידיים.
היא היא מדברת! הופתעה.
נעה שלנו גאונה, אמר אלעד בגאווה. נכון, חמודה?
אבא! קראה נעה ומחאה כפיים.
הבטתי עליהם, חושבת שאושר אמיתי לפעמים מגיע בדרך של קשיים. והאהבה הכי חזקה היא זאת שלא נולדת מיד אלא צומחת לאט, דרך כאב ופחד לאבד.
בערב, כשאלעד השכיב את נעה לישון, שר לה שיר ערש בשקט. הקול שלו צרוד, אבל נעה הקשיבה בעיניים פקוחות.
אתה אף פעם לא שרת לה קודם, אמרתי.
פעם גם לא עשיתי הרבה דברים, ענה. עכשיו יש לי זמן להשלים.
נעה נרדמה עם אצבע של אבא ביד. אלעד נשאר לשבת, מקשיב לנשימות שלה, חושב כמה קל לפספס דברים יקרים אם לא עוצרים שנייה להסתכל מה הכי חשוב.
ונעה, היא חלמה וחייכה כי ידעה שאבא לא הולך לשום מקום.
לפעמים הגורל מביא אותנו לניסיונות קשים, רק כדי להעיר את האור שבתוכנו. אולי באמת רק כשמבינים שאפשר לאבד הכול לומדים איך באמת לאהוב.
