מצוין שאתה מציע שנעבור לחשבונות נפרדים. אז אני פשוט שומרת אצלי את כל מה ששלי.
כשהבעל שלי, דניאל, הזיז הצידה את הצלחת בארוחת ערב עם פרצוף של אחד שקיבל זימון לבית משפט במקום שניצל, הבנתי: הנה, תיכף תבוא “הנאום הגדול”. דניאל סידר לעצמו את המפית, השתעל קלות, והביט דרכי כאילו כבר טס לעתיד הקפיטליסטי הזוהר שהוא בונה לעצמו ואמר: “שירה, עשיתי חישוב. התקציב שלנו נקרע בגלל חוסר האחריות הפיננסית שלך. מעכשיו כספים נפרדים. מהבוקר.”
הדרמה נחנקה לפני שהתחילה, אבל תחושת האבסורד בחדר כבר ריחפה כמו בצל קלוי. הנחתי בעדינות את המזלג.
“מעולה שיזמת חשבונות נפרדים, דני,” חייכתי את החיוך הזה שהוא שילוב בין חונק לנמר על טרף. “אז פשוט שומרת אצלי את כל מה ששלי.”
דניאל מצמץ. בראש שלו, כמו שולחן ביליארד שבו המחשבות מתנגשות פעם בשנה, המושג הזה לא הסתדר. הוא כנראה חיכה לדמעות, להאשמות, אולי התקף דרמטי לא להסכמה מוחלטת וסתמית.
“יופי, כל הכבוד,” הנהן בזחיחות, כבר מחלק בראש את הכסף שחסך דרכי. “אני אתחיל לחסוך למעמד. גבר צריך מעמד, שירה. ואת… נו, גרביים בטוח יהיה לך.”
דני שלי דניאל בר־אור תמיד העריך את עצמו כרב־אמן עסקי, בעודו מנהל ביניים בחברה לחלונות אלומיניום. כל “המעמד” שלו התמצה בגאדג’טים יוקרתיים ששימשו אותו לשניים־שלושה אחוזים, וציטוטים ממוטיבציה ברשת.
“סגור,” הנהנתי. “אתה ממשיך לאכול את השניצל? או שבתקציב שלך זה כבר לא נכנס?”
הוא אכל. חינם. בפעם האחרונה.
השבוע הראשון של “המדיניות הכלכלית החדשה” עבר בסימן גאווה. דניאל הלך ברחוב כמו טווס, נהנה לא לדעת כמה עולה אבקת כביסה. קנה לעצמו יומן “פרימיום” מדמוי עור, ורשם בו כל שקל שיוצא.
ברביעי הוא נכנס הביתה עם שקית קטנה ובה שתי פחיות בירה זולה ושקית קפואים סוג ג’, בזמן שאני פתחתי את המשלוח מהסופר השכונתי: דג סלמון, גבינות טובות, ירקות טריים, בקבוק ריזלינג איכותי.
דניאל נשען על המשקוף, מראה של לוחם עייף. “מתפרעת אה?” הצביע על הדג. “זו הסיבה שאין לנו חסכונות, את מבזבזת.”
“לא ‘אין לנו’, דני אין לי. אתה הרי חוסך למעמד. מצאת מקום במקרר? מדף תחתון, בתא הירקות. שם הכי מתאים ל’נכסים’ שלך.”
הוא גיחך, שלף את הקפואים, והתחיל לבשל בסיר שלי.
“גז,” הודעתי.
“מה?”
“גז, מים, בלאי לסיר וחומר לניקוי. הכול בחלקים שווים.”
“שירה, אל תהיי קטנונית!” נופף ביד בבוז. “לא מתאים לך התחשבנות.”
“קטנוניות? לא, אלה בדיוק עקרונות השוק החופשי.”
ניסה לצחוק, אבל הפלאפל קפא לו בפה ולרגע נראה כמו פאג שלעס לימון.
“את עוקצת רק כי ניתקתי אותך מהכרטיס שלי,” סיכם תוך ניסיון לבלוע את הקפוא. “נשים בג’ננה כשהן מאבדות שליטה.”
בשבת הגיעה אלינו נעמי, אמא שלו. האישה היחידה שאני מכירה שאוהבת אותי כמעט בדיוק כמו שהיא מזלזלת בבנה. רו”ח בכירה לשעבר עם יחס של כבוד למספרים יותר מבני אדם.
שתינו תה עם בורקס, ודניאל לעס בייגלה זול ואכל פרצוף של קדוש מעונה.
“אמא, את קולטת? שירה מחביאה ממני אפילו נייר טואלט! לי היא משאירה גליל אחד שנראה כמו נייר זכוכית, אצלה בארון שלוש שכבות בניחוח אפרסק! זו אפליה!”
נעמי הניחה בנחת את הספל. “דניאל’לה, כשאתה יזמת ‘הפרדה’, במה חשבת? באותו מקום שאתה מנגב?”
“אמא! אני מייעל תקציב. אני חוסך לאוטו!”
“אוטו?” הסתכלה עליו כאילו דיבר על חללית. “על כמה שאתה מצליח לשמור מאשתך? בינתיים אתה חוסך על נייר טואלט כדי להרשים עם גרוטאה?”
“זו השקעה!”
“השקעה זו שירה, שממשיכה להחזיק אותך אצלה בבית במקום לזרוק אותך לאמא שלך. אגב, שירה, הבורקס פשוט חלום.”
כשניסה לקחת פרוסת עוגה, עצרתי אותו במבט וברכה.
“שלושים שקל, דניאל. או בייגלה.”
“באמת? על בעלך? מול אמא שלך?”
“שוק פתוח קשוח, יקירי. מזלג תוספת של חמישה.”
הוא חטף את הבייגלה ונמלט בבהלה.
“ממש היסטרי,” קבעה נעמי. “בדיוק כמו אבא שלו אסף ‘הון’ עד ששיחררתי אותו עם התחתונים אל אמא שלו. תחזיקי מעמד, ילדה. עכשיו תתחיל תקופת ‘אני נעלב וכולם יסבלו’.”
שבועיים למערכת החדשה והניסוי הגיע לקצה. דניאל רזה, התקמט (הסבון והמרכך היו שלי, והוא סירב להשתמש באפורים מהסופר), הריח זול, והביט בי כמו כלב מסכן שחושב שהוא זאב.
ובערב שישי, אחרי יום עמוס כשהגעתי הביתה עם בונוס מהעבודה גיליתי על השולחן “הפתעה”: זר גרברה עייף ובקבוק קאווה מגעיל.
דניאל ישב עם חיוך כאילו הרגע זכה בפיס.
“שירה, בואי. צריך לדבר. החלטתי להקל מעט. אני מוכן להכניס לקופה… חמשת אלפים שקל. לאוכל.”
הבטתי עליו. על הזר שכבר עבר זמנו ועל השמפניה שבלי לטעום כבר בחילה.
“חמשת אלפים?” שאלתי.
“מחווה של נדיבות, דני. אבל יש פה עניין קטן.”
שלפתי מהתיק תיקייה. בפנים קובץ אקסל מסודר.
“מה זה?” נלחץ.
“חישוב, יקירי. שכירות דירה בלב תל אביב (כולל סלון ומטבח) 5,800 שקל. חשבונות (אתה מתקלח לנצח) 1,600. ניקיון 1,000. סה”כ 8,400. חצי חודש: 4,200. תוסיף בלאי חשמל ומכשירים.”
דניאל החוויר.
“את… את גובה ממני על מגורים בדירה של אשתי?!”
“בבית של אישה שמנהלת איתך חשבונות נפרדים,” תיקנתי. “הרי ‘שלי שלי’. הדירה שלי. יוצא שאתה שוכר. בלי חוזה תוך יום אתפנה ממך.”
“זו חומרנות! שפלות! אני גבר!”
“אתה גבר שחסך על אשתו ושכח על חשבון מי הוא גר,” דיברתי בקור. “רוצה להיות שותף? תשלם. או תחפש מעמד בסכום נמוך יותר.”
הוא התבלבל, פתח וטרק את הפה, נופף בידיים.
“את תצטערי! אני הולך! אמצא מישהי שתעריך אותי ולא תמדוד מטרים רבועים!”
“בכיף, דני. אל תשכח את הגיוזה מהמקפיא זו ההשקעה שלך, לא נוגעת בנכסים של אחרים.”
הוא התרוצץ בדירה, זרק בגדים בתיק, צעק שאני “חומרנית שהרגה את האהבה”, ש”הלך לו הלב”, שיוצא לקור…
“תודיע לאמא שתכין לך מיטה,” מזגתי לעצמי הגיונה מהיין. “ותקרא ל’גט’ זול מזלג זה סטטוס.”
דפק בדלת כאילו ירעיד לי את המצפון אבל רק השכנה התעוררה.
השקט בבית היה מתוק מדבש. התיישבתי בחלון, הבטתי על תל אביב המוארת, הרגשתי קלילה.
הטלפון צלצל. הודעה מנעמי: “הגיע. כועס, רעב, דורש צדק. אמרתי לו’צדק יקר, ולך אין לשלם. גביתי עליו על ארוחה ולינה. שישלם שוק חופשי’. את בסדר?”
חייכתי, הגבתי: “בסדר גמור, אמא. מתכננת לקנות וילונות חדשים מהחסכונות.”
אין טעם להסביר לאדם שהוא טיפש. עדיף ויעיל לתת לו לשלם על הטעות אישית. ואם גבר מתעקש על עצמאות, תנו לו לבדוק אם הוא שורד באמת.
