הספר שלא נקרא עד הסוף
זהו, דלית, אני יוצא! אל תלווי. אחזור מאוחר! תכיני לי למחר את החולצה המכופתרת והמכנסיים הכחולים, אל תשכחי! צריך גם לאסוף מהניקוי יבש! קרא יואב מהכניסה, שלף מעיל דק, עמד רגע מול המראה, בחן בקפדנות את עניבתו, לקח את הכובע ויצא, וסגר את הדלת בנפיחה שהרעידה את זגוגית החלון.
החלון רעד, וגם דלית הרגישה פתאום משב קל והרהרה: “רוח פרצים…”
דלית סגרה את הברז, ניגבה ידים בסינר, הציצה מהמטבח ובבית הכול כרגיל: פרוזדור מוצף שמש שמסתיים בכניסה, תצלומים ישנים על הקירות, טפטים מפוספסים שני פסים עבים, שניים דקים, גוון תכלת נעים, המעיל של דלית עצמה תלוי.
ואז משהו לא הסתדר לה.
שקית! יואב שכח את השקית! שם בפנים הבורקסים אלה שהיא קמה לפני עלות השחר לרדד, לאדות, בורקסים תרד וביצה כמו שיואב אוהב. במיוחד בשביל יום כזה: יואב נוסע לשטח, שם לא תמצא מה לאכול, והכי טוב ביתי, לא?
כבשה מהר את הסינר, תיקנה את שערותיה, תפסה את השקית החמה ולחצה אותה אל ליבה כעולל, יצאה ממנעול הדירה (טוב שלקחה מפתחות מי יודע אם תישאר תקועה!), ירדה בריצה את המדרגות, אחזה ביד אחת במעקה. מבריקות עתיקות ומעוגלות להן, סרט של עץ שלוקח אותך במורד עד למטה קומה רביעית, שלישית, שנייה…
האמת, דלית יכלה כמו כל שכנה לקרוא לבעלה מהחלון; אבל היא היא לא צועקת. היא תביא לו בעצמה, תיפרד ממנו כמו שצריך תפנה לו לחי, והוא יגע בשפתיו היבשות, ינענע ראש “יאללה…”
דלית התנשפה, התפרצה אל החצר ודפקה בדלת הבניין, למרות שכבר הרבה אחרי ארבעים, ותנועה מהירה קשה לה.
הציצה בכיליון עיניים, מחפשת את יואב: מעיל ארוך אפור, כובע בהיר תקתקן של סגנון. יואב אהב מעילים שלא סוגרים, והכובע חשוב לו. לדלית יש בבית אוסף כובעים שלו, על כל עונה. היא מקפידה מנקה, מתקנת, קונה חדשים. דואגת.
אתה לא תבין, נדב, היה מגיב יואב כשבנם היה צוחק על האופנה של אביו. אתם דור של סינטטיקה, בלי נשמה!
איפה יואב?
הנה, רץ כבר לשער המוצף אור. אם תתעכב, יעלה על האוטובוס ולא תספיק…
דלית דהרה במעלה המדרכה, מהנהנת לשכנות שישבו מול הבית בסריגים, נוטלות שמש. הן ליוו אותה במבטיהן, כאילו שמחות על אהבתה.
מה קרה, דלית? קראה שכנה אחת.
אוכל! הוא שכח והבורקסים חמים! קראה דלית מעבר לכתף.
השכנה חייכה. בורקסים זה טוב, אהבה עוד יותר; אשריך.
וכך, כמעט הגיעה אליו, רצתה לצעוק ואז נעצרה פתאום. כל האור צנח, העולם התחשך. ראשה הסתחרר, היא נתמכה בצינור הניקוז.
יואב עמד בצד בתחנת האוטובוס, מחזיק בזרועה של צעירה שופעת, לבושה שמלת קיץ כחולה מנוקדת בלבן. היא צוחקת ומשתהה, והוא מחייך מלמעלה. ואז היא דוחה אותו בתנועה של זלזול, והוא מתכופף בבדידות, מנסה לתפוס ידה. היא בורחת מידו, נותנת כאילו סטירה, הוא מזדקף, מתרגז ושוב נכנע, מגיש לה ממתק מהכיס, והיא צוחקת פה פעור: “תן, תן.”
דלית הרגישה בחילה. אלוהי, יואב הזה אדם מכובד, בשלים ימיו, וזוחל כנער מתפעל!…
האוטובוס הגיע, הצעירה עולה, יואב אחריה; דלתות נסגרות.
בעקב האוטובוס היא חשבה: הוא ראה אותה? פתאום התביישה בשמלתה הביתית, בכפכפים שבלו, בשקית הבורקסים המגוחכת.
דלית הסתובבה, עברה חזרה בדרך הדוממת, דרך החצר המלאת ילדות זקנות על הספסלים, נמנעה להיתקל בשכנה השנייה:
מה עם הקופסאות, דלית? איחרת? לא שאלה, כבר הכריעה.
לא הספקתי, מלמלה דלית.
חבל. אוכל ילך, הנהנה השכנה. אשלח את אשר, הוא רעב. את בבית היום?
דלית הנהנה באי מסוימות.
טוב, אז שיבוא לאכול. אני לא אוהבת אפייה… תחכי.
ופתאום נרעשה, החלה לנופף ולגרש טרקטור שנכנס לחצר.
עוף מפה! נהמה, תפגע בפרחים שלי!
אבל דלית כבר נכנסה, גלי הצעדים הקטנים הדהדו בגרם, נשימתה נמהלה בחריקת הדלת, ונהייתה שקט.
זהו, זה “הכל”. סוף לבית, לחום, לביטחון. סוף לאמון, סוף לאמונה. מה זה “בני אדם”? בעל הוא היסוד זה שמסרו אותו אליה לשמור, לפנק, לאהוב, ועכשיו?…
דלית התמוטטה בכיסא במסדרון, הבורקסים נשפכו מהשקית. החתול מיקי הגיע להתחכך ברגליה, מילל, דורש אוכל. אך דלית איננה נשארת בין הדמעות, רואה שמלה כחולה בנקודות לבנות, את מי שלבשה אותה, את יואב. ודמעות חמות חרכו ליחיה, היה לה קל לא לשמור על גב ישר, לא לכפות חיוך אלא לשקוע בצער נשי פשוט ומתוק…
כמה זמן כך? לא ברור, אך פתאום הדלת חרקה, החתול נבל, נכנסה דמותו של אשר, בעלה של אותה שכנה. פנים ארוכות, שפתיים עבות, תלתלים פרועים, צוואר אדום: נראה זר לביתם.
צייר, דלית, נהג יואב לומר. ולא מהסוג השגרתי…
דלית ניגבה עיניה, הביטה בעיניים הכחולות של האורח. מתאים לו להיות חזן בבית־כנסת, חלפה בה מחשבה.
אשר בן־מנחם? אתה? שאלה מבולבלת.
על מי אני דומה? תהה בתמימות. מה שחשוב הבורקסים. עכשיו גם אין לנו מטבח, שיפוץ, רהיטים חדשים… אשתי שמה אותי בדיאטה, מתאפק, רעב.
הגוף הרחב שקע מכובד לתוך עיגול האור. פתאום התחיל לחלוץ נעליים, הבטיח “רטובות הם! גם גרביים חלצים, טוב?”
דלית לקחה את הנעליים, הניחה לייבוש במרפסת. אשר כבר רועש במטבח.
דלית! אפשר תה חזק עם פרוסת לימון? טרי! משהוא כמו דבש חרובים, כרך רגליים ענקיות בכניסה, לא השאירה לה מעבר.
אני עכשיו, מלמלה, בעודה שוקעת לערפל בראש, נושאת מגש, מדליקה קומקום.
יואב… איך מסוגל הוא כך? עדיין ברחוב, וכבר עם אחרת!
דלית החליטה, בידה קלה: “זה כלום, סתם טעות! סיפור עבודה. תדאגי תראי חום, הכול יסתדר!”
פתאום אשר מתרעם:
מה שנתת לי? מיושן, תני טרי! ככה לא מגישים אורח מכובד! לקח קומקום, הריח, עיוות פרצוף. אל תשפכי לפח עם זה!
זה טרי, רק עכשיו עשיתי, מחתה, אך נכנעה, חזור על התה כרצון.
לא בשביל זה קשה, התה. יואב… איך לחיות איתו עכשיו?…
הקומקום שרק, ריח תה חזק עלה רוח חרפרף במטבח.
זה כבר עולם אחר! ואת כוס מהסרוויס הכחולזהב, אני חולה עליהן! בלי קמצנות! דרש אשר.
יש לנו סט חדש, יואב הביא, החלה להתגונן דלית, אבל קפצה בהלה כשחבט בידו על השולחן.
אבל אני אוהב את הכחולות! אצלכם זו מסורת! והבורקסים, אל תשכחי! ועל מגש יפה, לא עם שבר. ובינתיים תתקני לי את הגרביים על הבוהן יש חור, אשתי לא נוגעת, עסוקה ברהיטים, ואני סובל…
דלית, אישה מכובדת, מורה בדימוס, משכילה אמיתית, אחרונה שנותרה לתמוך, הביטה בגרביים בבוז מוסתר. אבל היד נשלחה, תיקח, תתקן.
פתאום אשר חבט שוב בשולחן, עכשיו באגרוף:
מה את עושה?! את צריכה לכבד את עצמך! את אשת בית לא נגררת אחרי כל דרישה קטנה שלי! איזה מין נפש יש לך? פעם היית נסיכה, כולם העריצו ועכשיו? כל “דלית, דלית” מהירה לרצות ולהתפשר, כאילו… פוף!
הוא פרש ידיים, פער עיניים, רעד, כוסות רטטו, בורקסים נשמטו.
למה באת בכלל? למה אמרת לי? יואב ראיתי, עם אחרת! הלכתי למסור, ו… הכול התמוטט!
הכול שקט בבתאחת. וילון נפסק בתנועה, שעון עומד, הכול קפא.
אשר נאנח:
בגלל זה יואב ברח. פעם היו עומדים אחרייך שורות תלמידים! ראית מבט בתיכון? מן עוצמה, מתיחות! והנה את עכשיו רצה אחרי בעל, דואגת לו כמו אמא. “יואב, כובע, יואב, אוכל, אל תיגע בכביסה” את לא אשתו, אמא שלו!
דמעות דלית זלגו, אחריהן מתפשט חיוך קל. אשר משחק מצחיק, היא יודעת. כן, ככה דיברה תמיד.
אני צפיחה, הנהנה, אבל אני אוהבת לפנק, להגן, להביא חמימות…
אבל זה מה שגמר את הגבר שבו! גבר רוצה לכבוש, לא להירדם תחת סוודר! את, מאמצי האם עברו מזמן לבעל, והוא? נשים חצופות הסתובבו סביבו ופתאום הוא מרגיש שוב צעיר.
דלית לא הבינה, או לא רצתה להבין. כל חייה השקיעה במשפחה, והיא הפסידה את עצמה?
היא עזבה את ההוראה מזמן, התמסרה לבית, נוחות ליואב, תלמידים פרטיים ברקע. עד שיואב חלה, והם הפריעו. גם מוזיקה הפסיקה לנגן, ציור לא ציירה כי ריח טרפנטין צרם לו. הכול דומם.
אז את כבר רק עקרת בית, צחקה מול המראה.
מניקור? מתי, כשיש מרק לבשל.
שמלות? למה, הם לא יוצאים.
עקבים? יואב לעג: “תראי את הורידים שלך!” ונשארו בארון עליון.
חברות לא התקשרו, הבן נדב בא פעם בחודש, לקח אוכל ושתק.
זהו, זה הסוף…
למה את כלכך תבוסתנית? תתעוררי, תתנערי! את עדיין פורחת, את שושנה, לַבִיּאֵלָה! יואב עם אחרות רק כי שכחת להיות את! והבורקסים חלום! איפה ימי הנעורים, הייתי אחרייך רץ! וחייך.
והלך. דלית נשארה…
יואב חזר מאוחר, שיכור קמעה, ריחו תערובת בושם ויין.
הכנס היה ארוך, זרק תיקה, התפתל בכאב גב. תמזגי תה, תביאי תפוחי אדמה, עם ערק! דלית, למה את עומדת?
דלית לא לקחה את תיקו, העמידה מזוודה:
אני נוסעת לנסיעת עבודה. תסתדר לבד, עם או בלי ערק לבד, משכה בכתפיה.
ומה עם התפוחי אדמה? ומה עם החולצה למחר? התרעם.
דלית כמעט נכנעה, אבל נפנפה ביד:
תסתדר. או שתזמין אותה. זה לא אכפת לי. להתראות, יואב. זמני הגיע.
היא עפה מהדירה, נעצרה כל רגע במדרגותהידית חתכה בכף יד, אך הפטישים כבר הלמו, השמלה חגגה בליל, והמונית לקחה אותה.
יואב רץ לפרוזדור, רצה לצעוק, אבל הכאב נעץ בו להב של אש, דמעות זלגו, הכול הסתחרר.
דדדּלית רק לחש.
היכן דלית?… הייתה עכשיו מלטפת, מורחת משחה, עוטפת בצעיף, חובקת…
… תמר? זו את? גנח בטלפון הסלולרי. כן, אני… הגב, תמר! שימרחו! וגם אוכל. אני לא קם מהמיטה! הרי אנחנו כמעט לא זרים… מה?
הקו חתך, משהו על רופא שמזמינים במוקד, ניתוק. תמר לא תבוא, לא תמשח, לא תגהץ. היא גאה מדי בשביל זה.
יואב גרר עצמו למטבח, ראה בורקסים קרים, נאנח. זאת לא חלום רע זה אסון. והוא, הוא פישל הכול
דלית חזרה למחרת בצהריים, עם רופא וזר פרחים. קנתה לעצמה ורדים, סידרה באגרטל קריסטל. ריח קל של בושם וסיגריות עלה ממנה. כן, דלית עישנה, לפעמים.
רגע, ד”ר, עוד לא להזריק! עצרה את הרופא.
הבעל יילל.
מה עכשיו? שאל הרופא.
רגע. יואב, מה הבטחת לה? בחורות כאלה לא מתחילות סתם אתה אאא מ ו ד ל, נגעה בלחי שלו.
אני לא זקן! אני במיטב…
פנסיה, השלים הרופא אז מה הבטחת? דבר, אין לי זמן!
תפקיד ודוקטורט. אבל לא אקיים! דלית, רק את, רק את אני רוצה! תסלחי לי, רק את, התקפל יואב.
לא ולא. הבטחת, תקיים נותן לה את התפקיד והדרגה. ומעכשיו תעזוב את העבודה ותמצא אחרת. שבוע הבא אני חוזרת להוראה. מגהץ במדף, חולצות בכביסה. לא נוח? תתגרש. ברור?
יואב הנהן. כאב הגב אין לו סוף, הרופא תומך בדלית, ואשר מרחף מול הדלת. אולי גם אשתו תצוץ. השפלה פומבית, אין קץ.
בסדר. הכול ברור. תזריק כבר! גנח, נאנק.
דלית הנהנה, הרופא החל במלאכתו…
…תמר היתה בעננים. הדוקטורט (בקושי שרבטה אותו), הסתדר בקלות, עבודה חמה ואדיבה, הכול בזכות אותו קשיש חביב, יואב.
היא כבר לא הבחינה ביואב, הסיטה מבט, לא ענתה. לא צריך אשתו הבהירה שכול אפשר לקחת לה כאוות נפשה.
ויואב התפטר. כולם הופתעו. למה? ענה “הבטחה שנתתי.” למי? לא אמר.
בפרידה עשה מסיבה מפוארת, הגיע עם אשתו בתכשיטים, רקד עמה טנגו, הביט בה כאילו היא השמש והירח. למה? מה סוד דלית?
הכול פשוט: היא האוויר שלו. אוויר שאדם לא רואה, וקיומו ברור רק כשנושאים אותו. דלית היא עדיין ספר לא גמור, מסתורי, חמצמץ ומתוק כסברס תחת השמש. את הספר הזה אי אפשר לקרוא עד הסוף.
ותמר? עוד לא הגיעה לשם. אולי תמצא קורא מתאים. החיים עוד לפני…
