«אני הולך אל הצעירה!» הכריז סבא בן ששים וחמש, בזמן שדחס מזוודה, ואז חזר כעבור שעה בדמעות.
״אני הולך אל הצעירה!״ אמר בצלאל בן־צבי, סבא בן ששים וחמש, בניסיון לתחוב שמיכת פיקה משובצת למזוודה, שמיאנה להתקפל.
הוא אמר זאת בנימה דרמטית, כאילו הוא מודיע על מסע לכוכב אחר או פתיחת יבשת חדשה. בקול רם, באוויר מלא מתחים, כאילו זורק פצצה שתטלטל את הבית כולו.
אולם לא הייתה שום התפוצצות אפילו לא רסיס קטן.
רעייתו, דליה בת־דור, עמדה ליד קרש גיהוץ והמשיכה לגהץ את חולצת השבת שלו. אדים שרקו החוצה והפרו את השלווה בבית הקטן שבבת ים.
״אני שומעת, בצלאל,״ ענתה בשלווה, בלי להרים מבט, ״שמת תחתונים חמים? בחוץ חשוון, הבחורה שלך לא תרוץ אחריך עם בקבוק מים חמים.״
בצלאל בן־צבי קפא, בעוד ידו לופתת גרב צמר ומונפת באוויר. הוא היה מוכן להתפרצות, לצעקה, לאיומים לקרוא לאורלי או לאביטל הילדים; או לזריקת כוס תה.
אבל לא לשאלה פשוטה על בגדים תרמיים.
״מה הקשר לתחתונים, דליה?!״ ייבב, פניו אדומות. ״אני מדבר איתך על אהבה, על התחלה חדשה, על רנסנס!״
הוא דחק בכוח את השמיכה, נשכב עם כל גופו על המכסה ונעל את הרוכסן. המזוודה חרקה, כפרקיו שלו, אך ננעלה.
״ואת – רק תחתונים בראש! הכל אצלך יבש, ממוסגר, ארצי! ושם מחכה ציפור רוח!״
״יש בכלל שם לאותה רוח?״ שאלה דליה, תולה בזהירות את החולצה ומושיטה לו. ״או שזה ׳מותק׳ בטלפון?״
״שמה אילת!״ זקף בצלאל את גבו בגאווה, לוקח את החולצה בידו. ״והיא לא סתם אישה היא ההשראה שלי, המוזה.״
דליה גיחכה. היא ידעה היטב שהשירה היחידה שבעלה אוהב הם דברי ברכה בשולחנות שבת.
״אילת, אה? נחמד. וכמה אביבים למוזה שלך?״
״עשרים ושמונה!״ ירה בצלאל, מביט באשתו בעיניים מאתגרות.
דליה בת־דור הניחה את המגהץ והביטה בו ממושכות, כמו שמסתכלים על ארון ישן, שממנו נשר דלת פתאום.
״בצלאל,״ אמרה בקול רך, אך תקיף, ״אתה בן שישים וחמש. יש לך כאב גב מישיבה באסלה ודיאטה מיוחדת בגלל הכבד. מה בדיוק תעשה עם אילת בת העשרים ושמונה? תשב איתה לערבי שירה?״
״זה כבר לא עניינך!״ נבח, לופת את ידית המזוודה. ״נטייל יחד, נלך בחוף ימה של תל אביב מתחת לירח, נחיה! אני עוד לא זקן כמוך חושבת!״
ניסה להרים את המזוודה, אך היא הייתה כבדה, כאב בגב קפץ, אך בצלאל התאפק לא להראות סמני חולשה מול אישתו, שעכשיו כבר כמעט־גרושתו.
״אל תשכח את הכדורים, כוכב! הם במגירה העליונה. והמשחה שם גם כן.״
״לא צריך לי כלום!״ שיקר, והלב דאב בגרונו. ״אצל אילת אני מרגיש צעיר! ביי, דליה. את הדירה אני משאיר לך. אביר, כזה אני.״
״תודה, מפרנס הדור,״ היא הנהנה. ״שים את המפתחות במדף ביציאה. ותקח את הזבל כשאתה יורד.״
זו הייתה הדקירה הסופית לא דרמה, לא בכי, רק ״קח את הזבל״.
הוא הרים את השקית ופסע בגאון לגרם המדרגות. הדלת נסגרה בשקט, בקליק מתכתי.
בצלאל מצא את עצמו בלובי, ריח לח של חתולים עזובים ודירה שכנה של מקושקשת עולה מהדלתות. המזוודה כבדה, הגב פועם, ובכיס טלפון רוטט.
הנה אילת. מחכה לאביר שלה.
הוא קרא את ההודעה: ״מותק, אתה עוד מעט פה? הזמנתי לנו שולחן. אבל תקשיב, בעיה קטנה״
בצלאל פזל למסך: ״צריך להעביר לאמא שלי 5,000 ש״ח דחוף בשביל תרופות, יש לי בעיה בבנק. תביא לי, אחזיר לך!״
משהו נדלק בלב: אתמול היו שלושת אלפים למונית; שלשום אלפיים לאינטרנט; והיו שם כבר עשרת אלפים לקורס השראה.
הוא גרר את המזוודה ליד המעלית וצפה במראה בגבר מזדקן, אדום ונבוך. הוא ניסה לשכנע את עצמו ״אני הולך אל הצעירה״, אבל זה כבר לא נשמע הרואי בכלל.
החוצה רוח, גשם דק, חותך. בצלאל גרר את המזוודה אל התחנה; אילת הרחוקה, באחת משכונות הצעירות של ראשון לציון.
הוא התיישב מתחת לסככה, ידיו קופאות, והקליד: ״אילת, יש לי ארבעת אלפים שמונה מאות בלבד. אביא במזומן.״
מייד הגיעה תשובה: סמיילי מתגלגל עיניים. ואז ״בצלי, מה איתך? תשיג! אמא צריכה לרופא! אם אתה באמת אוהב״
״בצלי״. לא בצלאל, לא אהובי. כמו כינוי לחתול של השכן.
התחיל להצטבר עליו חשד לא נעים; כי מעולם לא דיברו בוידאו, תמיד ׳מצלמה שבורה׳ או ׳אינטרנט גרוע׳, אבל בתמונות היא הדוגמנית אולטימטיבית.
הוא חייג צלצול, מנותק. ואז: ״אני לא יכולה לדבר, אני בוכה!״
בצלאל חיבק את המזוודה, המכוניות השפריצו עליו בוץ וייסורים.
הקור חדר אליו עמוק, הכאב בגב התגבר, התחושה הכבדה שלא מדובר באמת באהבה כרסמה בו.
הטלפון צפצף שוב: ״נו? הבאת? אם לא אל תבוא. לא צריכה אותך אם אתה לא מסוגל לעזור במשהו בסיסי!״
בצלאל הביט במסך, האותיות טושטשו. הוא נזכר בדליה, איך אתמול מרחה לו משחה בשקט על הגב, איך הכינה לו קציצות מאודות שהוא שונא, אבל אוכל כי הכבד.
איך היא יודעת איפה כל גרב וגרב שלו יותר ממנו.
הוא דמיין את עצמו בדירה הזרה של אילת ריח זר, חוקים זרים, תשלום אינסופי לשכב כאילו הוא ״וואו״ רק כדי להיות שם.
ואם הגב יתפוס שם? מי תוריד לו גבס משחה? מי תטפל? אף לא אחת.
בצלאל הקשיש התרומם בקושי, ברכיו חורקות. הביט באוטובוס לכיוון מערב העיר לא עלה.
הוא חזר לאחור, גרר את המזוודה הביתה.
חדר המדרגות המעלית מקולקלת, כמו תמיד. כל קומה עצר, התאמץ לנשום, להינקות מזיעה. הלב דפק מכל דבר חוץ מאהבה.
הגיע לתוך הדלת שלו, לחץ על הצלצול. שקט.
לרגע, חרדה קרה טיפסה בו. אולי הלכה? אולי נעלה?
המפתחות הרי השאיר כמו טירון, על השידה. הוא לחץ שוב מפורשות.
״דליה?״ קרא בקול חנוק. ״דליה, תפתחי!״
המנעול נפתח, והנה דליה, בדיוק כפי שהייתה בשַׁל של בית, רגועה. הוא עמד שם רטוב, עייף, קפוצ׳ון עקום, וכובע ביד. הדמעות זרמו בלחיים.
אני התחיל, קולו רועד, חשבתי ירד גשם והאוטובוס
לא הצליח לספר את האמת. לא על אילת, לא על הכסף.
דליה הביטה בו, אז על המזוודה, ונאנחה קלות.
הזבל זרקת?
שכחתי לחש, ראשו מורכן.
דליה הנידה בראשה, נכנסה הצידה ופתחה את הדרך.
כנס, רומיאו. התה מתקרר. תשטוף ידיים, כל הבוץ בעיר עליך.
הוא נכנס, גרר את המזוודה פנימה; הריח של כביסה ואקמול הכה בו בנשמה ריח של בית.
בצלאל נעל נעליו, ניגש לשירותים, הביט במראה מישהו זקן, עייף, מסתכל עליו. שטף פנים במים קרים ומחק את הדמעות והבושה.
מטבח. דליה מוזגת תה בכוס הגדולה האהובה עליו. קציצות מאודות על השולחן.
דליה מלמל ומתיישב, סלחי לי אידיוטיות של זקנים. השטן התגרה בי.
תאכל כבר, אמרה בלקוניות, בגבה אליו. יתקרר.
באמת. איזו אילת? איזו מוזה? אני אני בלעדייך אפילו איפה הפוליסה, לא יודע.
בתיקיית מסמכים, בשידה למעלה, ענתה אוטומטית, מתיישבת מולו. בבקשה, בצלאל, בלי הצגות. חזרת, זהו.
הוא לעס קציצה סתמית, והיא הייתה טעימה מכל מסעדה בעולם.
וההיא אילת פלט לפתע, מנסה להציל כבוד מסתבר שהיא מעשנת! ומקללת, לא תאמיני.
דליה הביטה בו מעל המשקפיים. בעיניה הבריק זיק של לעג שהסתירה.
אכן, נורא ואיום, ענתה ברצינות צפונית. ואתה, כרגיל, אנין טעם מופתי.
הוא התעודד: ברור! אמרתי לה: ״גברתי, לשונך לא הולמת הופעתך״ והיא
נפנף ביד: בסוף הבנתי החלל הפנימי, דליה. ריק מוחלט.
טוב, טוב שאתה קולט את זה בתחנה ולא בלשכת נישואין.
היא נעמדה, שלפה משחה, והניחה מולו.
הגב בטח תפוס מהמזוודה?
הוא הסמיק.
קצת.
תתפשט. אני אמרח.
הוא פשט חולצה, מתנשף וצועק בכאב, וחש את אותן ידיים שלה עבות, חזקות, בטוחות מורחות לו את המשחה.
צרב, אבל צריבה טובה, מעודדת.
דליה מלמל.
מה?
ידעת שאחזור?
ודאי.
למה?
היא טפחה לו על השכם הבריא.
כי אין לך במזוודה תחתונים, גרביים או תרופות.
היא חייכה זעיר.
רק שמיכת הפיקה והמעיל הישן שלי שביקשתי להוריד לניקוי יבש.
בצלאל קפא והסתובב אליה.
המעיל שלך?
שלך, שלך. ראיתי איך דחפת, בלי משקפיים, חשבת שאשכח?
השתררה דממה. בצלאל הבין: למסע אל החיים החדשים לקח את המעיל של דליה ושמיכת חורף.
ופתאום התפוצץ מצחוק: שקט, ואז בקול. דליה חייכה.
איזה קישוא, קראה אליו, תסיים כבר, מחר נוסעים לכרם, צריך להוריד את הצנצנות למרתף. תקבל את הפיטנס והאוויר שלך.
ניסע, דליה. בטח שניסע, חייך, עיניו דומעות מצחוק.
הטלפון צפצף. ״אילת: איפה אתה?? אמא גוססת!! תעביר אלף!!״
בצלאל מחק, חסם, והניח את הטלפון הפוך על השולחן.
דליה, אולי נוותר על הצנצנות ונעשה פשוט על האש? אני אכין בשר, כמו שאת אוהבת עם בצלים.
דליה הרימה גבה, מופתעת. לא התקיים על האש עשר שנים.
על האש? והכבד שלך?
כפרה על הכבד. חיים פעם אחת.
הוא אחז בידה, שחוקה ומהימנה, ונשק בתום.
תודה, דליה, שפתחת לי.
היא שחררה את ידה, לא חזק, כמעט במבוכה.
תאכל, דון ז’ואן. מתקרר הכל.
הגשם בחוץ התגבר, הרוח דפקה בענפים, אך בבית היה אור וחום. חולצה תלויה, ריח משחה וריח תה טרי.
הריח הכי טוב בעולם.
בצלאל הביט בדליה וחשב: עשרים ושמונה זה יפה, אבל מי עוד ידע שלקחתי בטעות את המעיל שלה ועדיין יחכה לי בבית?
דליה, קרא.
מה עכשיו?
נעשה את הניקוי יבש למעיל, מחר?
תעשה. אבל תפרק את המזוודה קודם, ותוציא את השמיכה. רגליים שלי קופאות.
הוא הנהן, נוגס קציצה בקולניות.
החיים נמשכו, וברוך השם, לא היו רעים בכלל.
