״אני הולך לצעירה״ הכריז סבא בן 65, תוך כדי שהוא אורז מזוודה, וחזר אחרי שעה עם עיניים אדומות מדמעות.
אני הולך לצעירה! הודיע דוד בן שישים וחמש, מנסה לדחוף בכוח שמיכת פיקה ישנה לתוך מזוודה שממש לא רצתה להסתדר עם העניין.
דוד יוסף הכריז על כך כאילו הוא הודיע על מסע למאדים או גילוי של יבשת חדשה. בקול רם, קצת חנוק, כאילו מחפש את האפקט של פצצה שמטלטלת את הבית.
אבל שום פצצה לא התפוצצה, ואפילו לא נצפה שום ניצוץ.
אשתו, תמר, עמדה ליד קרש הגיהוץ, מגהצת את החולצה הלבנה הכי חגיגית של דוד. ענני אדים יצאו בצפצוף מתחת למגהץ, משתלטים על אווירת הדירה.
שמעתי אותך, דוד, ענתה תמר בשלווה, בלי להרים עיניים שמת את התחתונים הארוכים? אנחנו כבר בנובמבר, הבחורה שלך לא תרפא לך כליות אם תצטנן.
דוד יוסף נעצר, היד עם גרב הצמר נשארה תלויה באוויר. הוא חיכה להכל כלים מנופצים, התקף לב, תחנונים שיישאר או איומים להזעיק את הילדים.
אבל שאלה פשוטה על תחתונים? זה הוא לא צפה.
מה קשורים תחתונים, תמר?! התפרץ, הלחיים שלו אדומות מרוב לחץ אני מדבר אתך על אהבה, על חיים חדשים, נו… על רנסאנס!
בסוף איכשהו הוא הצליח לדחוף את השמיכה, נשען על המזוודה וסגר אותה בכוח. המזוודה גנחה כמו הברכיים הכואבות שלו, אבל לפחות נסגרה.
ואת מדברת איתי על תחתונים! הכל אצלך כזה, יבש! התנשף. אבל אצלה יש אש! חיים!
לפחות יש לה שם, לאנרגיה הזאת? תמר תלתה לו חולצה על קולב והושיטה לו אותה או שהיא סתם “מותק” אצלך בנייד?
קוראים לה נעה! התיישר בגאווה, לוקח את החולצה והיא לא סתם אישה, היא מוזה!
תמר צקצקה בלשונה. היא ידעה היטב שהשירה היחידה שדוד אוהב באמת היא נאומים בבר מצווה של נכדים.
נעה, הא? יפה. בת כמה המוזה שלך?
עשרים ושמונה! ענה בלי למצמץ, מסתכל עליה בעיניים בורקות.
תמר הניחה את המגהץ והסתכלה עליו באותו מבט שאליו מסתכלים על ארון ישן שאחת הדלתות שלו פתאום נופלת.
דוד, אמרה ברוך, אבל עם גרעין פלדה אתה בן שישים וחמש. כואב לך הגב כבר מהשירותים, ואתה חי על תפריט דיאטה בשביל הכבד שלך.
היא נאנחה והוסיפה:
מה בדיוק תעשה עם נעה בת עשרים ושמונה? תקריא לה שירים?
זה לא עניינך! חתך, מרים את המזוודה נצא לטייל! נטייל בלילות! נחיה את החיים! אני לא מת עדיין!
ניסה להרים את המזוודה בתנועה דרמטית והיא הייתה כבדה להחריד. כאב בגב, אבל לא הסגיר דבר, נחשב לאופציה לא להראות חולשה מול האישה שכמעט נהפכה עכשיו לגרושתו.
אל תשכח את הכדורים ללחץ דם, גיבור, אמרה תמר וחזרה לגהץ ציפית הם במגירה העליונה של השידה. והשמן למפרקים.
אני לא צריך כדורים! שיקר, כשהלב שלו כמעט יוצא מהמקום איתה אני מרגיש בן שלושים! זהו, תמר. להתראות. את הדירה אני משאיר לך אני אציל אצילי!
תודה רבה, מפרנס נדיב הנהנה תשאיר מפתח על השולחן בכניסה, ותקח את הזבל, כבר בדרך.
זה חיסל אותו לחלוטין. לא דרמה, לא ידיים מסובבות רק ״תקח את הזבל״.
הוא הרים את השקית ליד הדלת, הרים את הסנטר ויצא החוצה. הדלת לא טרקה, רק נסגרה בשקט עם קליק.
דוד עמד בחדר מדרגות של בניין ברמת גן, ריח של חתולי רחוב ותפוחי אדמה מטוגנים של השכן. המזוודה מכבידה, הגב דואב, הפלאפון רוטט בכיס.
בטח זו נעה, מחכה לאביר שלה.
הזמין מעלית, שלף את הטלפון בזמן שחיכה, הלב התכווץ. הודעה בוואטסאפ: ״מאמי, אתה בא? כבר הזמנתי לנו מקום. דרך אגב, חייבת טובה קטנה…״
קרא הכל בזהירות: ״אני חייבת להעביר לאמא חמשת אלפים שקל לדחוף לה תרופות, לי נגמר האשראי. תביא לי כשניפגש, מחזירה!״
קימט גבותיו. חמשת אלפים ש״ח. מוזר, אתמול זה היה שלושת אלפים למונית. שלשום אלפיים לאינטרנט. שבוע שעבר העביר לה עשרת אלפים ל”קורסים להשראה”.
נכנס למעלית, המזוודה בפנים. משתקף במראה גבר לא צעיר, עם כיפה סרוגה, פנים סמוקות ומבולבלות.
״אני הולך לצעירה,״ חזר ואמר בראשו, אבל המילים כבר לא נשמעו כל כך הרואיות.
בחוץ גשם דק וקר, עלים אחרונים מתעופפים ברוח. דוד סוחב מזוודה לכיוון התחנה נעה גרה בקרית אונו, בדירה שנראית כמו קופסת גפרורים יוקרתית.
התיישב על ספסל רטוב בתחנה, שלף טלפון כדי להעביר כסף. האצבעות קפואות, בולמות. ניגש לאפליקציה של הבנק.
יתרת חשבון: 4,800 ש״ח. הפנסיה נכנסת רק בשבוע הבא.
איזה באסה מלמל.
שלח לה: ״נעה, חמודה, אין לי הרבה כרגע. אביא לך במזומן כשניפגש, יש לי עוד קצת בבית.״
תשובה מיידית: אימוג׳י עיניים מתגלגלות. ואז: ״דוד, נו די! תשאיל ממישהו! אמא שלי חולה! אם אתה אוהב אותי באמת, תמצא פתרון!״
״דוד״. לא ״דודי״, לא ״יקר״ פשוט ״דוד״. כמו של השכנה.
משהו לא נעים התעורר לו בלב. זה לא היה אהבה היתה זו תחושת דבק חשודה.
פתאום הבין, שמעולם לא דיבר עם נעה בוידיאו. תמיד ״המצלמה לא עובדת״ או ״האינטרנט מקרטע״. רק תמונות מהפרופיל של דוגמנית.
ניסה להתקשר אליה, רק לשמוע קול. צלצול ארוך, ניתוק.
הודעה: ״לא יכולה לדבר, בוכה עכשיו!״
ישב שם בתחנה, חיבק את ידית המזוודה. מכוניות נוסעות, מתזות עליו מים.
הבגדים רטובים, הגב דואב, והוא רוצה לבכות.
נעה, ניסה לומר את השם בקול. זה הרגיש זול, מפלסטיק.
הטלפון שוב קפץ: ״נו, העברת? אם לא, אל תבוא בכלל. אין לי כוח לגברים שלא יודעים לפתור דברים פשוטים!״
האותיות על המסך מיטשטשות.
נזכר בתמר, איך מרחה לו את הגב בשקט אתמול, כשנתפס. איך בישלה לו קציצות מאודות שהוא מתעב, אבל אוכל כי אי אפשר אחר. איך היא יודעת איפה כל גרב שלו, יותר טוב ממנו.
״אין לי כוח לגבר…״
דמיין את עצמו אצלה, אצל נעה: ספה זרה, ריח זר, חוקים זרים. להיות חייב תמיד “להחזיק קצב”, תמיד לשלם. לשלם על הזכות להיות ליד “הנעורים”.
ואז דמיין שהגב שוב נתפס אצלה. האם תמרח לו את הגב? או תשתרך לחדר אחר עם מבט מסויג?
התרומם לאט, הברכיים מקרקשות. ראה את האוטובוס חולף לכיוון קרית אונו ולא זז לשום מקום.
אוטובוס התרחק, משאיר שובל של עשן.
עמד עוד דקה מול הכביש הריק, ואז התהפך, גרר את המזוודה וחזר הביתה.
הדרך חזרה נדמתה אינסופית. המעלית לא פעלה קלאסיקה ישראלית טיפס גרם מדרגות אחרי גרם מדרגות.
בכל קומה נשם בכבדות, ניגב זיעה מהפנים. הלב דפק, אבל לא מאהבה, אלא מסף התקף לב.
מול הדלת שלו, הניח את המזוודה ולחץ על הפעמון. שקט. אף אחד לא פתח.
הרגיש איך גל פאניקה עוטף אותו. אולי באמת עזבה? אולי נעלבה? אולי החליפה מנעולים? הרי המפתחות השאיר, כמו אחרון הטיפשים, על השולחן בכניסה. לחץ שוב, חזק וארוך.
תמר! קרא בצרידות. תמר, תפתחי לי!
הדלת נפתחה. תמר עמדה שם באותו חלוק בית מוכר.
דוד, רטוב, מלוכלך, עם כיפה רטובה ביד. עיניו דומעות, דמעות אמיתיות, מרירות, עצבים וכאב עצמי.
אני… גמגם, הקול נשבר. תמר… היה אוטובוס… וגשם… וחשבתי…
לא הצליח להגיד את האמת שכל מה שהיתה זו נעה, זו רמאות שדורשת כסף. זה כבר היה יותר מדי משפיל.
תמר הביטה עליו, ואז על המזוודה, ונאנחה.
הוצאת את הזבל? שאלה.
דוד הסתכל על היד השקית לא שם. שכח אותה בתחנה.
שכחתי… לחש, ראשו מורכן.
תמר הנידה בראשה וזזה הצידה, נותנת לו להיכנס.
תיכנס כבר, רומיאו. התה יתקרר. ותחטא ידיים, אתה כולך בבוץ.
נכנס הביתה, גרר את המזוודה. ריח מוכר של כביסה טרייה וקצת משחה רפואית גמר אותו.
ריח הכי טוב בעולם.
התיישב לשולחן, כשהתמר שמה מרק רותח ומלפפים חמוצים.
תמר, מלמל, בקול הכי קטן. תסלחי לי. הייתי אידיוט. הלכתי שולל.
תאכל, ענתה בקיצור, עם הגב אליו. זה מתקרר.
באמת, תמר. איזה נעה? איזו מוזה? בלעדייך… אני אפילו לא יודע איפה הפוליסה שלי.
בתיקייה למעלה, במגירה, ענתה מיד, מתיישבת מולו. דוד, תבין, אל תתחיל לי שוב את הסרט הזה. חזרת חזרת.
לעס קציצה, והיא היתה טעימה טעים מכל מסעדה יוקרתית.
והיא, נעה הזאת… סתם הוסיף שקר קטן כדי לא להראות אפס בכלל לא היתה כמו שחשבתי. עישנה כל הזמן, קללה.
תמר הרימה את הראש, חיוך קטן בזווית העין.
איזה נורא, ענתה ברצינות. ואני בטוחה שלא יכולת להסתדר עם זה, עם האנינות שלך.
בטח, התעודד אמרתי לה: ״גבירתי, השפה שלך לא מתאימה למראה שלך״. והיא…
נפנף ביד:
בקיצור, כלום שם, תמר. ריק.
טוב, הנהנה. העיקר שהבנת את זה בתחנה, לא ברבנות.
קמה, הביאה משחת גב, שמה על השולחן.
נתפס לך הגב מכל ההרמות?
דוד הסמיק.
קצת.
תתפשט. אני אמשח.
הוריד את החולצה, נהם, הרגיש את תמר מושחת לו בעוצמה, בידיים הבטוחות והחזקות שלה.
זה צרב, אבל זו היתה צריבה מרפאה.
תמר, לחש.
מה?
ידעת שאני אחזור?
ברור.
למה?
הביאה לו טפיחה חמה על הכתף הבסדר.
כי לא שמת במזוודה לא תחתונים, לא גרביים, לא תרופות.
חיוך בזווית הפה:
הכנסת לשם את הפיקה ועוד את המעיל פרווה הישן שלי, שביקשתי כבר חודש שתיקח לניקוי יבש.
דוד קפא ואז סובב את הראש.
את המעיל?
את המעיל. ראיתי הבוקר איך אתה מנסה לדחוף אותו למזוודה. חשבת שאני לא שמה לב? בלי משקפיים אתה עיוור לגמרי.
שתיקה קצרה. דוד עיכל הוא יצא ל”חיים החדשים” עם המעיל של אשתו והשמיכה שלהם.
פתאום התפוצץ מצחוק. קודם בלחש, אחר כך בקול רם, אחר כך שוב התפשט לכדי שיעול וצחוק.
תמר צחקה גם, אבל בעיניים נצנצו דמעות קטנות של רוך.
אתה גם כן פדאל, אמרה בלי רוע טוב, נו, מחר נוסעים לחצר, צריך להוריד צנצנות למחסן. הנה לך כושר ואוויר.
ניסע, תמרי. בטוח שניסע, הנהן, מנגב דמעות מהצחוק.
הטלפון שוב רטט. דוד ראה: ״נעה: איפה אתה?? אמא מתה לי!! תעביר אפילו 1000!!״
לחץ על ״חסום״. ״מחק״. הניח את הטלפון עם המסך למטה.
תמר, אולי נוותר על הצנצנות? הציע פתאום, מסתכל עליה במבט חדש נעשה על האש. אני אכין בשר. כמו שאת אוהבת, עם בצל.
תמר הרימה גבה. דוד לא נגע במנגל כבר עשור.
על האש? שאלה ומה עם הדיאטה?
לעזאזל הדיאטה, ענה ומחץ לה את כף היד הקשה, מחבק ומנשק אותה באהבה.
תודה שפתחת לי, תמר.
הניחה את ידה חזרה. לא בחדות, אלא בעדינות.
תאכל כבר, פנינה. יקרר האוכל.
הגשם התחזק, הרוח טרקה את החלון, אבל אצלם במטבח היה חמים וריח משחת גב ותה ממלא את האוויר.
וזה היה ריח טוב יותר מכל בושם.
הביט באשתו וחשב, עשרים ושמונה באמת נשמע מספר יפה.
אבל מי באמת יכיר אותך עד הסוף, ימחול לך, יקבל אותך בחזרה עם המעיל שלה תקוע במזוודה?
תמר? פנה אליה.
מה עכשיו?
את המעיל צריך באמת לקחת לניקוי יבש. מחר אקח.
תיקח, הסכימה אבל קודם כל תפרוק את המזוודה ותוציא את השמיכה. קר לי ברגליים.
דוד הנהן ונגס בביס ענק של קציצה.
החיים המשיכו ותכל’ס, לא כאלה נוראיים בכלל.
