“קטיוש, אולי תרדי למכולת להביא לחם? – המבט המבועה של הגברת בת ה-45 כבר לא הצליח להתמקד בדמות הצנומה של הילדה בת השבע”

– מיכלוש, תוכלי לקפוץ למכולת להביא לחם? מבטה המכורבל של אמא, אישה בת ארבעים וחמש, כבר לא מצליח להתמקד בדמותה הרזה של בתה בת השבע, שמיד בולעת רוק למשמע המילה “לחם”.
– ברור, אימוש.
מיכל עומדת ליד הדלת וממתינה לשקל וחצי, הכסף שמוכרחת רותי מהמכולת השכונתית זו שפתוחה כל הלילה נאנחת ונותנת לה בתמורה כיכר לחם, לפעמים גם מפנקת אותה בשוקולד חלב או בחופן סוכריות.
– אוי, מסכנה הילדה הזאת, בובה שכזאת נולדה לאנשים שותים, – רותי נאנחת תוך כדי ערבוב נס קפה.
מיכל רצה מהר הביתה, משתדלת לא להריח את קרום הלחם הטרי, הפריך והחמים. אם מתנהגת יפה, אמא תמיד פורסת לה פיסה מהקרום, ועל גבי הלחם מניחה שתיים-שלוש חתיכות בורי שמן שנתנו לו לנטוף שמן מתוק אל תוך הפירור. מיכל טועמת לאט, לועסת בהקפדה ובתשומת לב, מתענגת על כל נגיסה. מהכמות של בקבוקי האלכוהול שבסלון היא כבר מבינה שמצפים לערב עם אורחים, ואין לצפות לארוחת ערב נוספת. מה שהכי חשוב עכשיו להסתלק מהבית בלי שיבחינו, כי אם תיתפס, עלולה להיענש. פעם קיבלה סטירה כזו מאביה, שראשה כאב יומיים ונזלה דם מהאף.
היא יוצאת מהכניסה. נשארה לה עוד רבע מהלחם ודג קטן שלם. הרחוב שקט, האביב מלטף, המעטים בחוץ, מצלצלות מנגינות עליזות מרחוק, ובכיסה שתי סוכריות שוקולד שממתינות לרגע הנכון. יש לה מצב רוח טוב. היום לא קר להסתובב ברחוב ואם תרצה, תוכל להיכנס לרותי למכולת, שתמיד תכבד אותה בקפה עם שמנת וסוכר. מיכל הולכת, עיניה בוחנות את חלונות הדירות המוארות, וחולמת שתהיה לה יום אחד חברה אמיתית, לחלוק איתה חלומות ומחשבות, או סתם להסתובב יחד כשאסור לחזור הביתה. פתאום רעש יבבה דקיק מתוך שיחים ליד פחי האשפה עוצרת אותה. היא מתקרבת ומגלה בתוך ערימת בדים ישנים וקופסת נעליים קרועה, חתלתול מפוספס קטן מייבב חרש. מיכל מושיטה יד, החתול מרחרח, מריח את ריח הדג ומתחיל ללקק בתאווה את אצבעותיה. גירוד הלשון שובה אותה והיא מצחקקת.
– אתה רעב, הא? תראה מה יש לי! מיכל מניחה לפני החתלתול דג שלם, והיא אוכלת במהירות את שארית הלחם שלה.
– קח, תאכל.
החתלתול טורף את הדג בשקיקה, משמיע קולות גרגור ומדי פעם שורט קלות כשמיכל מנסה ללטף אותו.
– לאט, חמוד, תאכל לאט שלא יכאב הבטן, אני כבר יודעת מזה, – היא אומרת בחיוך.
– רוצה שאקח אותך אליי? אקרא לך פסים ותמיד אחלוק איתך אוכל. מיכל אוספת אותו אליה, עוטפת בזהירות במעיל.
פנסי הרחוב הצהובים מאירים את המדרכה, מיכל צוהלת ומשוחחת עם פסים, המלטף בקרב ידה.
***
בבית שקט. על השולחן במטבח רק בקבוקים ריקים, כלים מלוכלכים ומאפרה גדושה. הדוד מנסה להשמיע את הגז, השעון מתקתק בבטלה. מיכל מתיישבת ומניחה את החתלתול על השולחן. החתול בוחן בזהירות כוס ריקה.
– איכס! פסים, אל תיגע זה שתייה רעה מאוד, אם תתחיל גם אתה כל יום, כבר לא נהיה חברים! היא חובקת אותו חזק, לוחצת אל פניה. החתול מגרגר לה, מרגיע בלשון חתולית: “אל תדאגי, אנחנו יחד”.
אותו לילה מיכל ישנה מתוק ורך, חולמת חלומות טובים עם טעם גלידת בננה ופחזניות דובדבנים. פסים מתכרבל לצידה, מזמר מנגינות שקטות.
בבוקר, אבא מגלה את פסים וצועק: “את החיה הזאת אני לא רוצה פה יותר!”. אמא שותקת, שותה קפה, מחזיקה מגבת רטובה לראשה, בקול צרוד היא מבקשת מהבת שתוציא את החתול “רק שלא יקרה אסון”.
מיכל בולעת דמעות, יושבת עם פסים על הברכיים ליד הכניסה ואינה יודעת לאן ללכת. להשאיר כזה חבר יקר ליד הפחים לא עולה על הדעת. בוכה, הולכת למכולת לרותי, מספרת לה בקושי את סיפור החתול, ומבקשת: “אפשר שפעם את תשמרי עליו? אני אגיע כל יום, אאכיל את פסים ואשגיח עליו”. הנשים, רותי וחברתה תמר, לא יכולות לסרב לילדה, ומשאירות את החתול בחדרון האחורי של המכולת, נותנות לו סוודר ישן ודלי מיונז חתוך למים.
כל האביב והקיץ מיכל רצה אל פסים, חולקת עמו פיסות לחם, על זה קיבלה פעמים לא מעטות מכות בבית, אך מה זה משנה כשיש חבר אמת? מיכל מדברת אליו שעות, מספרת מה עובר עליה; פסים יושב לה על הברכיים, עיניו סגולות ומגרגר ביתר עוז, ורותי פותחת שאריות אוכל ושופכת לו מהתבנית.
פעם היא מסתכלת ואומרת לתמר: “איזה חתול נדיר! העיניים שלו לא אמיתיות. תראי!”, שתיהן מתפעלות מהחום שבעיניו, ופסים מתחכם, נהנה.
בסתיו הופך פסים לחתול לתפארת גדול, פרוותי, עם עיניים אגדה. לא אחת מנסים הלקוחות לקחת אותו לביתם, אך הוא לא מתקרב לאיש, מחכה תמיד אך ורק למיכל.
יום אחד מיכל לא מגיעה כמה ימים: לא לוקחת לחם, לא מבקרת את פסים. רותי מתחילה לדאוג שמא חלתה. אך לבסוף מגיעה, פני סומק חיוור, סימני מכות, שפה תחתונה פצועה. לשאלות הנשים עונה, “נפלתי”. אך מאחור, בחצר, חיבקה את פסים, בוכה ומספרת לו מה עבר עליה, ושם נרדמה מחבקת את החבר היחיד שלה. רותי מרימה את מיכל בעדינות לספה, מכסה אותה בשמיכה ישנה, מתקשרת לניסים, שוטר קהילתי. הוא נאנח: “קשה להוכיח אלימות, ובינינו, עדיף לא להסתבך אתם”. רותי פורצת בבכי, כואבת לה הילדה שאין ביכולתה לעזור לה באמת. לה אין ילדים, לא פעם חלמה שהייתה מגדלת ילדה בדיוק כמוה.
פסים רץ סביב הספה, מרחרח את פניה בעדינות ואז נעלם. כל הלילה ישנה מיכל במכולת, ואף אחד לא בא לחפש אותה.
בבוקר רותי מכינה לה סנדוויצ’ים ותה מתוק, מבקשת ממנה לשמור על המכולת עם תמר ליד, כי “יש לה סידורים”. מיכל בשמחה נשארת, רותי יוצאת נחושה לבקר את הוריה, אך בכניסה לבניין חוסם אותה ניסים:
– חכי, רותי, תיזהרי. היה כאן רצח, עדיף שתתרחקי. תגידי, את לא ראית את הילדה של משפחת דרור אתמול?
– מיכל? מי נרצח? ליבה של רותי מחסיר פעימה.
– ההורים שלה. אנחנו מחפשים אותה, אולי מישהו לקח אותה.
– לא, היא ישנה אצלי במכולת, הכל בסדר איתה. אבל מי עשה את זה?
– כנראה עוד שותפים משתכרים שרבו ונגמר לא טוב. תשמעי, רותי, אולי תשאירי את הילדה אצלך כמה ימים? עד שנמצע קרובים, שלא תישלח למוסד. כל פעם שיש תיק צצה איזה דודה או סבתא מהעבר.
– כמובן, ליבה של רותי מתרחב מהתרגשות. אין לה טיפת רחמים להוריה של מיכל. היא כמעט רוקדת בדרך חזרה למכולת.
היא מסכמת עם תמר שלא לספר למיכל מה באמת קרה, אלא לומר שאמא שלה הרשתה לה להתארח כמה ימים אצל רותי. מיכל שמחה ושואלת אם תלמד להפעיל את הקופה.
מאותו יום פסים לא נראה עוד. מיכל קוראת לו שוב ושוב, מחפשת באזור, אבל הקערה שלו נותרה מלאה.
רותי דואגת למיכל, פוחדת מהרגע שייקחו אותה. כעבור זמן היא ניגשת לרווחה, מנסה לאמץ אותה, אך מסורבת בטענות שונות רווקה, עובדת לילות. רותי מרגישה בושה אך ממשיכה לנסות שוב ושוב. כך עובר חודשיים. מיכל מתרגלת לרותי, לומדת להכין חביתה, לקרוא לאט, לעשות סדר לשמח אותה.
כשהשלג יורד לראשונה ב-3 בנובמבר מיכל חוגגת יומולדת שמונה. היא מכבה נרות בציפוי פרפין על עוגת דבש מהמכולת, פונה לרותי ואומרת:
– הלוואי שתהיי תמיד אמא שלי, ושנחיה ביחד!
– גם אני רוצה בזה, מיכלוש, לוחשת רותי בחיוך וחיבוק.
דפיקה בדלת. לא מצפים לאורחים. בפתח עומד גבר אלגנטי, צעיר, נציג הרווחה של תל אביב.
– שלום, אני מעובדי מחלקת הרווחה העירונית. הגיעו אלי המסמכים והבקשות שלך, הגעתי להכיר אישית, מושיט ידו.
– בוא, לא ציפינו למבקרים רותי מושיבה אותו למטבח.
– תרצה תה? רותי, איזה תה קנית! עם טעם פירות טרופיים, לא שתית כזה מגישה מיכל בחיוך.
– תודה. זה העוגה שלך? שואל הגבר.
– כן! היום שמונה לי. בשנה הבאה אתחיל בי”ס. היא מניעה בראשה.
– בית ספר זה מעולה. וכיף לך פה?
– בהחלט, מחייכת.
עוד זמן רב הם משוחחים במטבח הקטן, אוכלים עוגה ושותים תה תפוחים. הגבר בחליפה, הילדה הקטנה והאישה שעונה בלחיים סמוקות.
– הגיע הזמן ללכת, קם לבסוף הגבר. הוא שולף תיקייה עבה.
– רותי מזרחי, אלו מסמכים לבית המשפט המחוזי מחר; תוכלי להגיש בקשה לאימוץ. אל תדאגי, הכל פורמלי, תוך ימים תוכלי לקחת את מיכלוש.
– לקחת? רותי מתבלבלת, מתקשה למצוא מילים. מיכל קופצת ומחבקת את הגבר: “תודה! תודה! תודה!”
– תודה, רותי ממלמלת כשדמעות של שמחה מציפות את הלב.
– שמרי עליה, אומר הגבר ופונה ללכת. רותי קופאת עיניו סגולות ועמוקות, כמו ימה של חמלה והבנה…