את תצאי כמו שבאת! קבע בעלי. אבל הביטחון העצמי שלו התהפך נגדו
כיביתי את הכיריים. הרגשתי שזה ממש חשוב, כי המרק שבישלתי עוד עלול לגלוש.
נדב, מה קרה? שאלתי בשקט.
לא קרה כלום, נדב רטן. את פשוט כבר לא גרה פה. הדירה שלי, האוטו שלי, הבית נופש שלי. ואת… את יוצאת כמו שנכנסת.
הוא דיבר בקור רוח, ענייני, כאילו מקריא פרוטוקול ישיבה. ארבע עשרה שנות נישואים וככה הוא פשוט זורק אותי לרחוב. כמו כלבלב.
אתה רציני?
לגמרי, אמר בקול יציב.
שתקנו קצת. בזמן ההפוגה צבטתי את עצמי בעדינות. בתוכי הייתי חייב לדעת שזה לא חלום.
התפתחות אישית
אולי תגיד באמת, במה פגעתי בך? שאלתי.
לא פגעת. פשוט… הכרתי מישהי אחרת. ואני מגיש תביעת גירושין.
ישבתי מיד. הברכיים כשלו, כאילו הגוף קלט לפניי שעדיף לי לשבת. נדב לא הסתכל עליי. הוא חשך מבט ונהיה פתאום דומה לדורס לילה כעוס.
נדב, ניסיתי, בוא נדבר נורמלי. בכל זאת, ארבע עשרה שנה
אין על מה לדבר! קטע אותי בחדות. ואל תתחילי להזכיר לי את השנים האלה. נועה הבת של שמואל גבע. אז… הכול כבר סגור.
נועה… כך קראו לבת של הבוס של נדב. בת עשרים ושש, יפה, אינסטגרם עם שלוש מאות אלף עוקבים… ראיתי אותה באירוע של העבודה, מצלמת כל מנה לפני שטעמה, וכל פעם מלקקת את הכפית למצלמה.
ועכשיו היא נדלקה על נדב. והוא החליט להתחתן איתה. לא מאהבה, נטו בשביל קריירה.
ומה עם ניסיתי.
שום “מה עם”! התרגז. אין לך כלום. הכול על שמי. ארבע עשרה שנה רק נצמדת אליי, מספיק!
ארנקים של גברים
בפועל זה ממש לא היה ככה. עבדתי יחד איתו במשך שנים, עד שביקש שאעזוב. דאגתי לבית, לתחזוקה, להכל.
אבל כרגע, זה לא שינה. הוא כבר קיבל החלטה.
ומה אעשה עכשיו? חשבתי לעצמי.
באמת לא היה לי שום דבר. לא חברות שיקלטו אותי, אפילו לא כרית ביטחון. רגע… הייתה לי אימא.
באותו ערב התקשרתי אליה. שושנה כהן, כולם קראו לה כך, לפעמים אפילו אני. היא ענתה ישר לצלצול הראשון, כאילו חיכתה שאשמע ממנה.
אימא, אפשר לבוא? שאלתי.
תבואי.
זה הכול. בלי שאלות מיותרות. אימא תמיד קודם עושה, ואז מדברת.
המושב של אימא היה מאה עשרים קילומטר מתל אביב. הבית עם התריסים הכחולים היה ישן אבל יציב.
מתחת לחלון גדלה עץ תפוחים עיקש, שכל ספטמבר הפיל מאות תפוחים חמוצים שאף אחד לא רצה.
אימא פגשה אותי בכניסה, בחלוק הנצחי שלה עם חמסות. ניחוח בצק ותותים. חיבקה אותי וגררה ישר פנימה.
יאללה תספרי, אמרה רגע אחרי שהתיישבנו במטבח.
וסיפרתי. איך נכנס, נתן לי שלושה ימים לארוז, אמר שנועה… אימא הקשיבה בשקט, לא קוטעת.
אז את יוצאת כמו שבאת, חזרה כשתיארתי הכול.
נכון.
ומה עם ההשכרה?
לא הבנתי.
איזה השכרה?
להשכרת רכבים חייכה, והמגרש ברחוב בן יהודה. הכול על שמי, שכחת?
באמת שכחתי. כלומר, אף פעם לא יחסתי לזה חשיבות. נדב היה עובד עירייה, ואסור לו עסק פרטי. אז הוא רשם הכל על חמותו, האישה שלטעמו לא יודעת להבדיל בין חיוב לזיכוי.
אימא הוציאה קלסר מהשידה.
אני כלכלנית, דנה, אמרה ברצינות. עבדתי ארבעים שנה בעירייה. את חושבת שלא הבנתי על מה חתמתי?
הניחה את המסמכים הסכמים, ייפויי כוח, דפי בנק. הכול מסודר, מתויק.
אז ככה. מחר אני מבטלת את ייפוי הכוח, קבעה, ניסע יחד לעיר, נעשה כל מה שצריך.
השבוע שעבר כמו ערפל. אימא פעלה מסודר, לא התרגשה. קודם ביטלה ייפוי כוח, אחר-כך סגרה לנדב גישה לחשבונות.
ואז, “ליתר ביטחון”, התייעצה עם חבר מהתיכון, היום עורך דין. ארזתי ועברתי אליה.
נדב בינתיים הגיש בקשת גירושין. כל יום התקשר, לחץ שאחתום לו על כל מיני מסמכים.
נדב, אחתום על הכל, עניתי, אבל לא עכשיו.
מתי?
שבוע הבא.
כעס, אבל הסכים לחכות. היה עסוק בהכנות לחתונה עם נועה, קונה טבעות, סוגר אולם.
אימא אמרה שזה בסדר שיתכונן. שיבזבז יותר, שתהיה הפתעה גדולה יותר.
קונים מצאו את המגרש לבד בעלים של חברת השכרה סמוכה שרצו להתרחב.
אימא התמקחה כמו מקצוענית, כאילו כל חייה עשתה רק את זה. אולי בעצם כן גזברות בעירייה זו מומחיות.
חתמו רישמית ביום חמישי, הכסף נכנס לחשבון בצהריים של שישי.
נדב גילה על העסקה בשבת.
הגיע בלי להודיע, נכנס לחצר בקול, דפק את שער הברזל חזק שהדהד ברחוב. אימא בדיוק אספה תפוחים למיץ.
מה את עושה?! צעק עד שהעיר את תרנגולים של השכנה.
מה בדיוק עשיתי, נדב? שאלה בשלווה.
זה שלי! הפנים שלו התמלאו כתמים אדומים. הכול שלי! אני… אני אלך איתכן לבית משפט!
על מה? הסתובבה חזרה והמשיכה עם התפוחים. שמכרתי את הרכוש שלי?
איזה רכוש שלך?
מסמכים בסדר גמור, נדב בן דוב, ענתה. תבדוק אותי.
אני… התקדם אליה באיום.
מה? הסתובבה חדות, הביטה לו בעיניים.
ראיתי את אימא שלי אחרת לגמרי. לא איזה סבתא במושב, אלא מישהי שמבינה עניין, ארבעים שנה מול אנשים וכספים.
אתה מאיים עליי? שאלה והצביעה אליי. יש כאן עדה.
הרימה פלאפון, נופפה מולו.
הכל מוקלט, חתני. מההתחלה.
נדב שתק. פקיד עירייה, הוא ידע מה זה אמירה לא זהירה.
אתן… ליקק שפתיים. לא הייתן אמורות…
הייתי, שמה את הטלפון בכיס. הכל שלי, חוקי. ואתה, נדב בן דוב, זה רק בגלל שזלזלת בי. תזכור.
אחרי עשר דקות כבר לא היה.
חודש אחר כך פיטרו את נדב. שמואל גבע, המנהל והכמעט-חותן, לא אהב מפסידים. ונועה? מספרים שהתחתנה עם חבר כנסת מהנגב.
אני ואמא עדיין במושב. היום יש לנו גדר חדשה, חלונות אלומיניום ורכב הגון. לנדב אני לא נותן מקום בלב. למה? מה שמחפשים…
מה דעתכם על המעשה של אימא שלי? אשמח לתגובות וללייקים!
