עלמה, את מוכנה לרדת רגע למכולת להביא לחם? עיניה העייפות של מיכל, אמא בת ארבעים וחמש, כבר לא הצליחו להתמקד בדמות הצנומה של הבת בת השבע. עלמה בלעה רוק בשקט כשהוזכר הלחם.
בטח, אמא…
עלמה עמדה בשקט וחיכתה, עד שאמא שלפה לה כמה שקלים מכיס החלוק. היא ידעה שבמכולת השכונתית, איפה שאיילה, המוכרת, תמיד מצקצקת בלשון, ימכרו לה כיכר לחם, ולפעמים גם תדחוף לה קוביית שוקולד חלב או חופן סוכריות, “נו, אין מה לעשות, ילדה טובה כל כך ויש לה מזל לא כזה גדול,” היתה לוחשת איילה מאחורי הדלפק, כשהיא מעבירה לגימה מכוס נס קפה כמעט קר.
עלמה רצה כל הדרך הביתה, מתאפקת לא להריח את ריח הקרום הקראנצי והחמים של הלחם. אם הייתה מתנהגת יפה, אמא היתה חותכת לה את הקצה, ולעיתים אף סידרה עליו שתי־שלוש חתיכות קרפיון מלוח, שטפטפו שמן חריף שהרטיב את הלחם. עלמה הייתה נוגסת לאט-לאט, מלטפת כל לעיסה, כי היא ידעה שכפי הנראה לא יהיה עוד אוכל הערב. מה שבטוח, היתה חייבת להיעלם מהעיניים של המבוגרים רגע אחרי, כי אם יראו אותה יותר מדי זה עלול להיגמר לא טוב. הפעם האחרונה שאבא הבחין בה סתם ככה, נגמרה בסטירה חזקה והכאב עוד המשיך להכות לה בראש יומיים. הדימום מהאף עדיין לא פסק לגמרי.
עלמה ירדה בשקט אל רחוב דיזנגוף, נשארה לה עוד רבע כיכר ודג שלם ביד. ברחוב היתה שלווה, אביב נשם חום אחרי הצהריים, לא הרבה אנשים מסביב, אי שם מעבר לפינה נשמעה מוזיקה עליזה, ובכיס חיכו לה שתי סוכריות שוקולד עד שיתחשק לה. הרגישה טוב ערב יפה, אפשר לשוטט קצת, ואם תתעייף תוכל לקפוץ לאיילה, שכנראה תציע לה קפה עם חלב וסוכר (הכי טעים שיש).
עלמה חלמה על חברה אמיתית, שמולה תוכל לשפוך לב, לחלוק חלומות או סתם לשתוק יחד כשהביתה אסור לחזור. ואז, פתאום, חריקת יבבה חלושה מהשיחים ליד הפח. היא אזרה אומץ והציצה ערימה של בגדים קרועים בקופסת נעליים ישנה, בתוכה חתלתול מנומר רועד, מביט בה בפחד, מיילל חרישית. עלמה התקרבה, החתלתול הרח את ידה, נמשך לריח הדגים, והתחיל ללקק את אצבעותיה בתאווה. היא גיחכה בצחוקנס מחניק; “רעב, נכון? תראה מה יש לי בשבילך!” היא הניחה לפניו את הקרפיון. הלחם חוסל במהירות.
תאכל, קטנציק. תאכל בנחת, ואם תרצה תבוא איתי הביתה, ויהיו לך שם לא רק דגים, אלא גם חברה טובה…
היא בירכה אותו “מברוק עליך, חתלתולי,” והרימה אותו אליה מניפה אותו בעדינות וחובקת אותו תחת מעיל.
פנסי הרחוב הזהובים זרקו על השביל אור חם ומרגיע, צלילי פטפוט של ילדה וחתול שמבצבץ מבעד לשרוול של הגקט עטפו את הערב בשמחה שקטה.
***
בבית כבר היה שקט. המטבח היה מלא בבקבוקים ריקים, כלים מלוכלכים ואפר סיגריות. הדוד החשמלי רחש ברקע, שעון הקיר המשיך לתקתק. עלמה הניחה את החתלתול על השולחן הוא רחרח בחשדנות כוס ריקה, משך באף וזז אחורה.
פוי, מנומר, זה לא בשבילך. לא תיגע בזה אף פעם, מבטיחה? אני לא רוצה שיום אחד גם אתה תשתה את זה ונתרחק. היא הצמידה אותו לפניה, מנחמת גם את עצמה. החתלתול הסתפק בשירת מנגינה רכה כשהניח עליה את כפותיו, כאומר: “עלמה, אני איתך.”
הלילה ההוא היה הראשון מזה זמן מה שבו עלמה ישנה שנת מלאכים. היא חלמה על גלידת בננה, סופגניות חמימות, עוגה ממולאת בדובדבנים. חתלתולה נח לצידה, שומר עליה.
אבל בבוקר, כשאבא הבחין בו, פרץ בצעקות־זעם: “להוציא מפה את היצור הזה ומיד!” אמא רק הדליקה עוד סיגריה והניחה מגבת רטובה על הראש. “קחי את החתול, שלא יפריע כאן,” רטנה בקול צרוד.
עלמה, דמעות חונקות בגרונה, ירדה במדרגות הבניין עם החתלתול בידיים. לא ידעה מה לעשות אין מצב שתחזיר אותו לאותה ערימת זבל. בוכה, הלכה אל המכולת, אל איילה. שם, תוך כדי שחולמת רצה מילה אחרי מילה, הפצירה באיילה לקחת את החתלתול, הבטיחה לבקר כל יום, להאכיל, לטפח, לשחק. לנשים רחבות הלב לא היה סיכוי להישאר אדישות, חתלתול נשאר בחדר האחורי של המכולת, ישן על סוודר ישן ובדלי חתוך של סלט ביצים.
בקיץ, עלמה ביקרה כל יום את “מנומר”. חילקה עמו את פת הלחם גם כשחטפה עוד מכות בבית. אבל מי סופר מכות כאשר יש חבר אמיתי? היא סיפרה לחתול כל מה שעבר עליה, ישבה איתו שעות ארוכות, והוא התקפל לה על הברכיים, מגרגר בעיניים סגולות, מאירות. איילה, שדאגה לו לכל ארוחה, הסתכלה עליו יום אחד וקראה לחברתה:
שמעתי על חתולים נדירים, אבל כזה עוד לא ראיתי! תראו איזה עיניים!
עם בוא הסתיו “מנומר הפך לחתול מרהיב ביופיו, פרווה עבותה, עיניים מקסימות. רבים ניסו לקחת אותו הביתה, אך הוא המתין כל יום לבעלתו הקטנה, ולא קרב לאיש זולתה.
יום אחד, עלמה נעלמה. כמה ימים לא הגיעה לא לקנות לחם, לא לבקר את מנומר. איילה התחילה לדאוג. אבל היא חזרה חיוורת, לחייה מצולקות כתמים סגולים, שפה תחתונה פרוצה. “נפלתי,” סיכמה קצרות לשאלות. מאחורי החנות, בתוך חיבוק רך של חתול גדול, בכתה בלי קול ונרדמה שם. איילה סחבה אותה אל הספה בחדר האחורי, כיסתה אותה, והתקשרה לירון, השוטר השכונתי. “אי אפשר להוכיח התעללות,” הוא נאנח. “עזבי, לא כדאי להסתבך עם כאלה.”
באותו לילה, מנומר סבב וליטף את פניה בדאגה, ואחרי זמן קצר נעלם לחלוטין. עלמה ישנה שם עד הבוקר, ואף אחד בבית לא שם לב. איילה הכינה לה כריך תה עם דבש, ואמרה לה לעזור בחנות בזמן שהיא מסדרת משהו חשוב.
בכניסה לבניין, ירון עצר את איילה: “אל תלכי לשם. היה רצח הלילה. ראית במקרה את הילדה, עלמה כהן?” עיניה השמוטות של איילה התרחבו.
את מי הרגו?
את ההורים שלה. כנראה ריב של שיכורים. אולי מישהו מהמשפחה לקח אותה?
לא, עלמה אצלי, ישנה הלילה במכולת.
אולי תישאר איתך כמה ימים? עד שנמצא קרובי משפחה, שלא תגיע לפנימיה ישר.
ליבה של איילה דהר משמחה. היא חזרה למכולת, רומזת לעלמה שאמא נתנה אישור לישון אצלה כמה לילות. העלמה שתהתה אם תוכל כבר להתחיל ללמוד לעבוד על הקופה.
מאותו יום, מנומר לא שב. עלמה חיפשה אותו ימים, סביבה הפחים, קראה לו לשווא. האוכל במגש נשאר שלם.
איילה דאגה לילדה, חרדה לרגע שבו תצטרך למסור אותה. אחרי שבועות ארוכים אזרה אומץ, הגישה בקשה לאימוץ, שוב ושוב נדחתה “רווקה, עובדת לילות, אין לך תנאים מתאימים.” כל שיכלה היה לשוב ולנסות. עברו חודשיים. עלמה התחילה לקרוא, למדה להכין ביצים ושמרה על החנות כדי לשמח את איילה העייפה.
בהגיע חג החנוכה, השלג הראשון של נובמבר החל לרדת. עלמה הדליקה שמונה נרות, נשבה על עוגת דבש מעשה ידי איילה, וחיבקה אותה: “הלוואי שתמיד נהיה ככה, ושתהיי אמא שלי!” עיניה של איילה דמעו.
הנה דפיקות בדלת. הופיע גבר צעיר, ייצוגי, מחלקת הרווחה של עיריית תל אביב.
שלום, הגיעו אליי הבקשות והמסמכים, באתי להכיר אתכן. לחץ את ידה של איילה.
בוא תיכנס, לא ציפינו לאורחים אמרה בקול רועד.
תרצה תה? איילה קנתה תה מיוחד עם טעם טרופי העלמה הציעה כוס מהבילה.
תודה, ומה זה? עוגה שלך?
כן, יש לי שמונה! שנה הבאה אכנס לבית-ספר.
יפה מאוד! אז איפה יותר טוב פה או בבית? הוא צחק.
כאן הרבה יותר טוב היא ענתה בביטחון ופרצה לחיוך רחב.
עוד שוחחו ארוכות, שלושתם סביב שולחן קטן, טועמים עוגה ושותים את התה. עלמה והבחור בחליפה, איילה מציצה בהם בגאווה.
טוב, לצערי עלי ללכת, קם. השאיר בידה תיק מסמכים.
מחר תלכי למזכירות בית-המשפט עם זה. הכל פורמלי, לא צריך לדאוג, תוכלי לאמץ את עלמה.
לאמץ?! איילה נעתקה. לא מצאה מילים, רק עלמה קפצה אליו, חיבקה אותו: תודה! תודה! תודה!
תשמרי עליה, אמר, פונה אל איילה, ובעיניו העמוקות, צבע הלילך, היה ים של חום והבנה…
