Рגע הלידה היה ממש ברגע שבו השעון הדיגיטלי בחדר הלידה הבהב בירוק ועבר מ־23:59 ל־00:00 בדיוק. הרופא והמיילדת החליפו מבטים קצרי נשימה, והניאונטולוג התורן מיהר להרים את גופו הכחול-אפרפר של התינוק, להעבירו לשולחן הטיפולים ולתפוס בשאיבה. הוא לא נשם. האם, דנה, רק סובבה את ראשה מעט, מביטה במניפולציות של הרופא באדישות קרה.
“אולי הוא מת? הוא לא בוכה…” המחשבה חלפה בראשה הזה, עדיין עמום מהכאב שפקד אותה רק לפני רגעים.
לבסוף פלט התינוק ציוץ כמעט לא נשמע, שהתחזק והפך למרירה, בכי רועם שהתגלגל לאורך המסדרונות הדוממים של מרכז הלידה בעיר תל אביב. הרופא, המיילדת והניאונטולוג עמדו סביבו, מביטים בו בריכוז.
הוא היה שונה. עמוד השדרה שלו, שבקע עד גובה השכמות, התעקם בחן מוזר שיצר שתי תפיחות מוארכות, כמעט סימטריות, שירדו עד אמצע החזה הקטן.
“איך דבר כזה אפשרי?” הפטיר הניאונטולוג, המום. “מעולם לא ראיתי דבר כזה… זה פשוט בלתי אפשרי…”
בבוקר נכנס הרופא לחדרה של דנה בניסיון להסביר לה את המורכבות של ילדהּ הרך. היא עיוותה את שפתיה היפות בבוז. “אז הוא גם מעוות… חלאס… תעשו איתו מה שאתם רוצים, אני לא צריכה את זה… גם בריא לא רציתי, ובטח ובטח לא כזה… תנו לי את הדף, אני אחתום על ויתור.”
וכשהגיע תאריך השחרור, עזבה את בית החולים קלה, משוחררת, לא נושאת כל מטען. בנה נותר מאחור, חסר כל מושג שהאם, הקרובה לו מכול, בחרה בויתור.
בבית הילדים בפתח תקווה קראו לו יותם. לא היה שם גיוון – ככה, רק יותם. המטפלות הלבישו לו חולצות גדולות, כדי להסתיר את תפיחות הגב.
אבל גם אם היתה לו דמות מושלמת, יותם לא היה דומה לשאר הילדים המייללים, הצורחים, מתכתשים. עיניו הכחולות, מצועפות הריסים הארוכים, הסגירו רצינות לא ילדותית.
הוא נהג להידבק לחלון ולהקשיב פנימה, מנסה להבין משהו שלא היה מצליח לתפוס – סוג של קול פנימי, משהו ששמע רחוק במריבות הילדים, ברעש הרוח, או ברחשים בחדר הרחצה.
יום אחד, כשהקבוצה צועדת רכבת זוגות אל פעילתה הבאה, יותם שמע זאת מוזיקה. מהדלת החצי פתוחה של חדר המנהלת השתרבב לו צליל שכלל לא דמה לשירי הילדים שהשמיעו להם בפעילות. מוזיקה כמו רוח חמימה, מרוממת, מלטפת. חיבוק שקטש לו שהוא לא כמו האחרים, שהוא לא מוכרח להיות. זאת היתה היא המוזיקה שלו.
הוא נעצר באמצע המסדרון, מפר את השורה שהמטפלות ניסו לשמר, והחל להתנדנד בקצב, אדיש למגע הילדים ולהוראות המטפלות.
בתוך ראשו הכול התחבר. מה ששמע תמיד, בצלילים, ברוחות, זה היה זה המוזיקה.
נועה ועידו עברו בכל בתי הילדים בסביבה. נועה לא יכלה ללדת, והם החליטו לאמץ תינוק. עברו קורס, אספו מסמכים ואז הבחירה: מי יהיה הילד שלהם? הרי ילדים לא בוחרים; להם פשוט נולדים, ואוהבים אותם כמו שהם.
הם התקרבו יחד לגדר, אחוזי ידיים. בפינה שיחקו בנות בבובות, אחרים רבו בחול. ורק ילד אחד, במעיל גדול מדי, ניצב בשקט, מאזין לשובך המזמר בענף. בדיוק אז צלצל הטלפון של נועה מוצרט. נועה אהבה מאוד קלאסית, ויותם הוא קפא, עיניו נצצו כאילו נדלק בו אור, והוא החל להתנדנד בדיוק בקצב המוסיקה. נועה ועידו הביטו לא בטלפון, לא בילדים האחרים אלא רק בו.
הם ראו זהו. זה בנם. נשמה קרובה שקרנה מעיניו.
“כן, אני יודעת שזה ילד חולה, עם מוגבלות… אני מוכנה לקחת אחריות… שיקום? בוודאי.” נועה ענתה, עייפה אך נחושה, לשאלות המנהלת שניסתה לשדל אותה לבחור ילד אחר, בריא. “ילדים לא בוחרים,” הסבירה, “אני אקח אותו, ולא משנה מה יידרש.”
“אמא?” שאל יותם, עוזב את הפסנתר, מניח ראשו על ידה של נועה. “למה אני כזה? למה לא כמו כולם?”
נועה ליטפה אותו בעדינות על גבו המושחת. “אתה יודע, בני, כולנו שונים מבפנים ומבחוץ. גם אני, גם אבא, גם אתה. והגב שלך? כבר סיפרתי לך שיש לך שם כנפיים, כמו למלאך, פשוט הן עוד לא פרושות, אבל עוד ייפתחו, אני בטוחה.”
והיא מחבקת אותו, מנשקת את ראשו החמים, מתיישבת לצידו בפסנתר, ושניהם פורטים יחד. יותם מנגן בנשמה עמוקה, כמו שרבים מהמבוגרים לא מצליחים.
ובאמת, מעל גבו נפרשות כנפיים רואות אותן רק אמא, אבא והמלאך השומר של יותם שצוחק מאחוריו, והצלילים פורצים כמו נהר רחב, סוחפים את יותם הקטן לעולמות של אושר שאין כמותם.
