– נעמה’לה, תוכלי לרדת למכולת להביא חלה? עיניה העייפות של אמא כבר מזמן לא ידעו להתמקד בדמותה הצנומה של הילדה בת השבע, שנעצרה לרגע, גרונה ניחר משמיעת המילה “חלה”.
בטח, אמא…
נעמה חיכתה בשקט לכסף, שאיתו תוכל לקנות מהעגלונית של המכולת השכונתית, דודה רבקה. דודה רבקה תמיד נאנחת עמוקות, מושיטה לה חלה, ולעיתים גם מחביאה לה בשקט קוביית שוקולד חלב או חופן סוכריות.
מסכנה הילדה כל כך מתוקה, ואלה ההורים שלה הייתה לוחשת דודה רבקה לחברותיה, תוך לגימת נס קפה עם חלב.
נעמה עמדה בקושי, מנסה לא להריח את הקרום הפריך והטרי של החלה, ורצה כל הדרך הביתה. אם הייתה נחמדה, אמא שלה הייתה קורעת לה חתיכת קרום, ושמה מעליו שתיים או שלוש חתיכות דג מהרינג שמנוני, שטפטף שמן מתוק על הלחם. נעמה לעסה כל נגיסה לאט ובהנאה, יודעת שזה כל מה שתקבל לארוחת ערב. לפי כמות הבקבוקים שעל השולחן, הבינה שהערב יהיו לאבא ואמא אורחים, ואין טעם לקוות לעוד אוכל. עכשיו רק חשוב לחמוק מבלי שאף אחד ישים לב אם יתפסו אותה, עוד עלולה להיענש. בפעם שעברה קיבלה סטירה חזקה מאבא, יומיים כאב לה הראש ודימם האף.
נעמה ירדה במדרגות. עוד נותר לה רבע חלה ודג שלם. ברחוב היה שקט, למרות שהיה ערב אביבי חמים. לא היו הרבה אנשים, מאיזו דירה נשמעה מוזיקה עליזה, ובכיסה של נעמה המתינו בסבלנות שתי סוכריות שוקולד. היה לה טוב. היא אהבה לשוטט בסמטאות, ואם ימאס לה, תוכל תמיד לצוץ לדודה רבקה שתחמם לה נס קפה עם הרבה סוכר ושמנת.
נעמה חלמה בליבה שיהיה לה סוף-סוף חברה אמיתית שתוכל לחלוק איתה את החלומות, המחשבות, ואולי גם את השיטוטים השקטים בימים שבהם הביתה אי אפשר לחזור. אבל לפתע שמעה יללה דקה מתוך השיחים ליד פח האשפה. היא הציצה פנימה בזהירות, ומצאה קופסת נעליים קרועה, ובתוכה גור חתולים מפוספס שגישש בחשש ונעמה יללתו.
נעמה מושיטה ידו, והוא מרחרח אותה. ריח הדג המשומר העיר אותו לחיים והוא התחיל ללקק את ידיה המצחיקות של הילדה. נעמה מצחקקת.
רעב, נכון? תראה מה יש לי! אמרה, ונתנה לו את הדג השלם, תוך שהיא עצמה דוחקת לפה את פיסת החלה.
קח, תאכל.
החתלתול התנפל על הדג, מייבב מרוב תיאבון, שולח ציפורניו הקטנות לכל מי שנגע לו באוכל.
לאט, לאט… אל תמהר, שלא יכאב לך הבטן. מניסיון, אתה יודע היא ליטפה אותו בעדינות, מחייכת.
רוצה לבוא איתי הביתה? אקרא לך פספסי, ואת כל הזמן תקבל ממני אוכל, נעמה הרימה את הגור הקטן, קל כנוצה, וחבקה אותו קרוב לליבה, מחביאה אותו בתוך חולצתה.
אורות צהובים, כמו דבש של חודש אייר, האירו את המדרכה שבה פסעה ילדה קטנה, משוחחת עם הראש המקרקר שהתבונן מהחולצה וגרגר באושר.
***
בבית שרר שקט. רק בקבוקי אלכוהול ריקים, צלחות מלוכלכות ומאפרה מלאה. הדוד נעמד במטבח, השעון מתקתק והדודחים פועם ברקע. נעמה התיישבה והניחה את פספסי על השולחן. הגור רחרח בחשש כוס ריקה.
פספסי, לא! זה לא טוב, אל תשתה מזה. חס ושלום תאהב גם אתה את הדבר הזה, לא נוכל להיות חברים! היא חיבקה אותו אל לחיה, לא מוכנה לשחרר. החתול נרגע לנוכח מגעה, ליטף אותה בכפותיו כמו אומר: “אל תדאגי, אני כאן”.
בלילה ההוא ישנה נעמה חלום מתוק, טעם גלידת בננות וריח עוגות דובדבנים. פספסי התלפף לידה, מגרגר לה מנגינות משלו.
אבל בבוקר, כשהאב מצא את הגור, התחיל לצעוק כאילו הביאו הביתה צרה; האם, חיוורת, הניחה מטלית קרה על ראשה וביקשה בקול חולה שתיקח את החתול “מפה, רחוק מעין הרע”.
נעמה, בולעת דמעות של כעס, התמקמה אצל המדרגות בחוץ, פספסי בזרועותיה. היא לא ידעה לאן לקחת אותו, והיה לה קשה להיפרד מחבר כזה טוב. בוכה, היא צעדה אל דודה רבקה, הראשונה שתשמע, ותבין. היא סיפרה על הכל, וביקשה מדודה רבקה לשמור על פספסי, בתמורה לכך שתבוא כל יום, תאכיל ותגדל אותו. הלב נדב של דודות המכולת לא עמד בזה ובפינה הקצתִית של המחסן הוקצה לפספסי מעיל ישן ודלי חתוך למים.
כל האביב וכל הקיץ רצה נעמה לבקר את פספסי, גונבת חתיכת חלה שקנתה במכולת כדי להאכיל אותו, למרות שבבית הייתה מסיימת עם עוד סטירה. אבל מה זה משנה, אם יש לך חבר אמיתי? היא קישטה את ימיו בסיפורים, שיתפה אותו בכל מה שעובר, והוא בתמורה הניח את ראשו ושיפשף רגליה בעיניו הלילכיים. דודה רבקה סיימה לשלוק קפה, ראתה פעם אחת את עיניו של החתול והתפעלה “אלו עיניים, עוד לא ראיתי כאלה! תראי, שרה!” והן הביטו בו בהערצה.
בסוף הקיץ הפך פספסי לחתול מלא הדר, פרווה עבותה ועיניים חלומיות. לא משנה כמה קונים ניסו לקחת אותו, הוא נשאר במחסן, מחכה לנעמה הקטנה.
פעם, נעמה לא באה כמה ימים. לא למכולת ולא למחסן. דודה רבקה דאגה אולי חולה? לבסוף נעמה הגיעה, על פניה צהובים-כחולים, קצה השפה חבול. לשאלות הדודות ענתה קצר: נפלתי.
אך מאחורי החנות התכרבלה שעות ליד פספסי במלמול דמעות. כך נרדמה, ראשה שטוף דמעות שח לקורא. דודה רבקה העבירה אותה בשקט לספה ישנה, כיסתה בשמיכה בלויה, והתקשרה למשגיח החברתי המקומי אך הוא, כמו כולם, נפנף ואמר שאין מה לעשות, ושהוא לא מתעסק עם “משפחות בעייתיות”.
דודה רבקה בכתה. לבה נשבר על נעמה הקטנה, ואיך לא יכלה לעזור לה. לא היו לה ילדים, שכבר מזמן חלמה על בת דומה לנעמה.
פספסי חרק מעגלים בחדר, מרחרח בעדינות את פניה, ולבסוף נעלם. נעמה עברה לילה שלם על הספה במחסן ואף אחד לא בא לחפש אחריה.
בבוקר האכילה אותה דודה רבקה בלחם עם ריבה ותה מתוק, וביקשה שתשמור עם דודה שרה על החנות, עד שתסיים “סידורים חשובים”. נעמה שמחה, אבל עוד לפני שניגשה לדירתה של נעמה פגשה משגיח שכונתי.
שקט, לאן את רצה? יש פה רצח עדיף לא להיכנס שם. ראית אולי את הילדה של יצחק ואיריס בלילה?
את נעמה? מי נרצח? שאלה רבקה בעיניים חוששות.
ההורים שלה. חיפשנו ילדה שמא מישהו חטף אותה.
היא ישנה אצלי במחסן, היא בסדר. ומי עשה את זה?
כנראה שתיינים. עכשיו רק חסר לנו למצוא קרובי משפחה. תשאירי אותה אצלך, שלא נשלח לפנימיה ישר ככה זה עד שמסדרים בירוקרטיה. אולי תצוץ איזה סבתא עלומה.
בוודאי, אין בעיה, לבה של רבקה התרחב מרוב שמחה.
בלחש עם דודה שרה, החליטו לא לספר לנעמה עדיין על המקרה, רק לומר שאמא שלה הסכימה שתשאר אצל רבקה זמנית. נעמה חמדה שמחה ושאלה אם ילמדו אותה להפעיל את הקופה.
מאותו יום, פספסי לא הופיע יותר. נעמה קראה לו ימים רבים, חיפשה באשפתות, האוכל במתקן נשאר מונח. רבקה טיפלה בילדה, חרדה ליום בו תחזור לרשויות. כמה פעמים ניסתה לגשת לרווחה כדי לאמץ את נעמה, ותמיד דחו אותה לבד, בלי בן זוג, עובדת בלילה לבה התקפל, ניסתה שוב, וחלפו חודשיים עד שנעמה הרגישה בבית, למדה להכין חביתות, לקרוא הברות ולהשאיר מטבח נקי כדי לשמח את דודה רבקה.
כשהשלג הראשון ירד, וזה קרה בשלישי בנובמבר, מלאו לנעמה שמונה שנים. היא כבתה את הנרות על עוגת דבש חגיגית משובצת נרות, הסתובבה לרבקה ואמרה:
אני רוצה שתהיי אמא שלי, שתמיד נהיה יחד!
גם אני, נעמה’לה, לחש רגש דודה רבקה, דומעת.
באותו ערב דפק מישהו על הדלת. לא ציפו לאורחים, ולכן כשנכנס לפנים בחור צעיר, בגדים מהודרים, הופתעו מאוד.
שלום, שמי אלעד, אני נציג מחלקת הרווחה של תל אביב. הגעתי בגלל הבקשות והמסמכים שלך באתי להכיר אותך אישית, הושיט לה יד.
ברוך הבא. אנחנו פשוט באמצע חגיגה קטנה, אמרה רבקה, והכניסה אותו למטבח.
תרצה תה? דודה רבקה קנתה תה בטעם פירות טרופיים, כזה לא טעמת אף פעם! הציבה נעמה כוס לפניו.
ואת הכנת את העוגה?
בטח! יש לי יום הולדת, שנה הבאה אעלה לכיתה א’!
כיתה א’ זה דבר חשוב. טוב לך פה?
מאוד טוב, חייכה חיוך רחב.
עוד זמן רב ישבו, שוחחו ואכלו עוגה, לוגמים תה וריחות דבש ופרי הסתובבו באוויר, סביב המטבח הצר. רבקה הקשיבה להם בכף ידה ללחיה, לבה מלא חמימות.
ובכן, הגיע זמני ללכת, אמר אלעד. הוא הוציא תיקיה עבה.
הנה, רבקה, עם המסמכים האלו תלכי מחר לבית המשפט, למזכירות, תגישי בקשה. אל תדאגי, יסבירו הכל. הדיון פורמלי בלבד תוכלי לקבל משמורת על נעמה.
לקבל? רבקה לא מצאה מילים, בעוד נעמה מחבקת את האיש, בעיניים עצומות וחוזרות:
תודה! תודה!
תודה, לחשה רבקה בלחש חנוק מדמעות שמחה.
תשמרי עליה, הביט אלעד במבט עמוק. רבקה קפאה עיניו, לילכיות וחמות, מלאות הבנה וים של חמלה…
כך, בחורף הראשון שלה בבית של דודה רבקה, נעמה קיבלה אמא חדשה. גם אם פספסי לא חזר עוד לראותה החברות אמתית אף פעם לא עוזבת את הלב.
