בבית הספר שלי כל הזמן גררו אותי לאיזו תחרות. פעם אחת שלחו אותי לאולימפיאדה בכימיה. באותו רגע הבנתי את זה כמחמאה לכישורים השכליים שלי. כשאמא שלי, כימאית במקצועה, שמוצאה ממשפחה ירושלמית וותיקה שהייתה ידועה לפני החתונה לאבא שלי בשם משפחתה הישן, שמעה על זה היא התנהגה ממש כמו עקרת בית טיפוסית. בדרך כלל היא צוחקת בצניעות כמו איזה דמות של עגנון, אבל הפעם היא שפכה את התה ולפרצה בצחוק רם. זה היה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את אמא שלי צוחקת ככה. אחר כך שלחו אותי לאולימפיאדה במחוז בפיזיקה. ואחרי זה שוב ושוב. וכאן כבר התחלתי להבין: המנהלים פשוט מנפים אותי בקביעות ומאפשרים לתלמידים אחרים ללמוד בשקט.
לאולימפיאדה בביולוגיה לא שלחו אותי לבד. צירפו לי את טל קרמר, שגם הוא היה “בקיא” בביולוגיה כמוני בקושי מבדיל בין צבי לצב ממרחק. כשהמורה לביולוגיה שמעה מי הולכים לייצג את בית הספר היא כמעט איימה בשביתת רעב. כנראה שהמנהל והרכזת הרגיעו אותה: “לפחות יום שלם הם לא יהיו כאן”. אותי ואת טל הושיבו באולם ענק עם שישים מתחרים שאני לא מכיר. חילקו לנו דף בחינה גדול.
בדיוק באותו רגע מאחורי הדוכן עמדה אישה ונאמה. על החזה שלה התנדנד סיכת זכוכית בגודל של אבוקדו. בגדול, הנאום שלה די תפס: “אתם פה לא במקרה, לפניכם חיים שלמים,” היא אמרה, “אבל אם עכשיו תעשו שטויות ותעתיקו בסוף תפרקו מכולות כל החיים שלכם.” אגב, זה בסדר גמור, היא לא מזלזלת בכך בכלל.
הסתכלתי סביב ונגעתי בכתף של ילדה שישבה לימיני. היא הסמיקה והשפילה ריסים מודגשים. פתאום כולם התחילו לכתוב כמו משוגעים. טל נבהל: “מה צריך לעשות פה? מה עושים?” הוא באמת חשב שבאו להגיש לנו לימונדה. עיינתי בדף והבנתי צריכים לכתוב תשובות במקומות הריקים. הודעתי על כך לטל הביולוג. האישה עם הסיכה אמרה לי להירגע.
“טוב, אז איפה רואים תשובות?” שאל טל.
האישה שאלה פתאום באיזו כיתה אנחנו, שני הבנים שנראים ממש מתלהבים ממדע. עניתי מיד “מבית ספר 172”, ורשמתי את זה גם על הדף של טל. היא סימנה לה גם במחברת.
“אנחנו בכלל מבית ספר 175,” לחש לי טל.
“שקט, אל תגלה,” לחשתי.
טל בעט בי, אבל פגע בכיסא של הילדה שלפני. היא סובבה ראש כמו ינשוף, וידעה שבעתיד כדאי לא להתערבב איתנו. נזכרתי לה בפנים נמשיה.
“מה את רוצה?” פלט טל לעברה. “שבי בשקט.”
האישה נזפה בה אחרונה והילדה פרצה בבכי. כדי להרגיע אותה, ניסתה האישה לנחם אותה ואמרה לה להאמין בעצמה. ושוב, פעם מורה ידעה לשכנע: הילדה ניגבה את הדמעות, וממש היה אפשר לראות שמאז מתקדם לה טוב.
אני נקלעתי בין קרל לינה לבין הריסים. בלתי אפשרי לחשוב על שנות חייו של לינה וגם לבלוע מבטים בריסים יחד. אם ניסיתי, הפך לי בראש דמות של קרל לינה עם ריסים מודגשים מראה לא נעים, איזה שהוא לא יהיה, האיש הזה.
“שמע, כמה מיני דגים יש בירקון?” שאל טל פתאום.
“תשע מאות ושתיים־עשרה,” עניתי.
“אמת?”
“לא צוחק בדברים כאלה.”
התשובה ללינה יצאה כל כך עגולה, שיכלו לשים אותה באיזה ספר ביוגרפיות של לאה גולדברג. אם רק הבודקים לא יסמכו על ההיגיון שלי.
“נלך לסינמה סיטי?” כתבתי על פתק מגולגל וזרקתי לילדה עם הריסים. חזרה לי תשובה: “כבר יש לי חבר,” נכתב שם ביפה. זה מדהים איך בנות אף פעם לא עונות ‘כן’ על ההתחלה. הרי לא עלה בדעתי להרוס לה שותפות, רק להציע עוד אחת. גם ככה היו לי כבר שתי חברות חברות. הפגיעה היחידה הייתה לאבא שלי, שמדי פעם היה צריך לספור לי שקלים.
“הוא יותר טוב ממני?” רשמתי ושלחתי. “כן”, ענתה. “אז למה הוא לא בא לאולימפיאדה?” הילדה חשבה. אני מבין אותה.
“לא בלבלת את הירקון עם ים סוף?” שאלה בשקט האישה עם הסיכה כשעברה לידינו. היא חיפשה אצלנו פתקים. אבל כדי שיהיו פתקים, צריך לדעת בכלל מה הנושא. אצלנו לא היה על מה.
טל ישב עם פנים של ילד עצבני שרוצה רופא. כך הוא תמיד נראה, פשוט האישה לא ידעה.
“איזה ים, מה היא רוצה?” ניסה לטלטל אותי, מפריע לי למשוך עוד קשרים. “אין פה אף שאלה על ימים.”
“מי זה מי של ‘פאודה’?” כתבתי ושלחתי. “לא!” קיבלתי, עם ציור של פרצוף צוחק עם צמות ואוזניים. הרס לי את זה. עכשיו לא הצלחתי להפסיק להסתכל על האוזניים שלה.
טל לא הרפה: “תגיד, יש לי שאלה אליך מה דרגת הקונפורמציה של חלבון קרטין בשיער? קרטין זה התשובה? איזה אחד מהשוק כתב את זה. לסנאי יש שיער ג’ינג’י, נכון?”
אישרתי. חשבתי רגע, ואמרתי:
“ובחורך אפור.”
טל כתב: “ג’ינג’י, ובחורף סנאי אפור.” הוא נכנס לכל דיון כמו מלך.
הילדה עם הנמשים התקרבה אלי ולחשה: “אלפא־ספירלה.”
“היכן?”
“דרגת הקונפורמציה אלפא־ספירלה,” הסבירה והפנתה גב.
בהיתי לה באוזניים. גם הן היו מושכות. מהר כתבתי את התשובה, קרעתי קצת דף וכתבתי לה: “רוצה סינמה סיטי?”
“תבוא,” נחת על השולחן שלי.
כעבור רגע נחת מימין: “יאללה, נלך.”
מבוי סתום א־לה תל אביב. שני בנות רוצות לצאת איתי. נו טוב.
ואז באה שאלה: “איך קוראים לגור של קרנף?”
קשה להתמקד בשאלות כאלה כשיריבים ממני רוצים ממני יציבות. קרנפצ’יק? קרנפון? עגל? קרנפוליק? מימין ריסים. מקדימה נמשים. נשברתי. כתבתי: “הגור של הקרנף.”
הנמשית ואני החזקנו עד החורף, אז לשיער של הסנאים התחיל להאפיר. זאת עם הריסים לא הגיעה לסינמה סיטי. נשים אי אפשר לדעת מה הן חושבות.
בינתיים זכיתי במקום השני באולימפיאדה בביולוגיה וקיבלתי תעודה, אבל רק אחרי כחודשיים מצאו אותי. בבית ספר 172 היה תלמיד אחד עם שם כמו שלי, והוא למד רק בכיתה א’, וכששאלו אותו איך הגיע לאולימפיאדה פרץ בבכי והבטיח שלא יעשה את זה שוב. בסוף בכל זאת איתרו אותי.
הייתי היחיד מכל הטורניר שידע איך קוראים לגור של קרנף. המדענים עדיין לא החליטו איך לקרוא לו. כך נכנסתי לעולם המדע והצלחתי להפוך שם לבן בית. אחר כך התקלקלתי, ויצאתי, כמו שאתה רואה.
