קוראים לי הדר סלע.
בשביל בעלי, עידו סלע, הייתי פשוטה. אישה רגילה, אחת שאפשר לסמוך עליה, לא מישהי שזורחת יותר מדי. מהסוג שאתה מתרגל אליו עד שהיא הופכת לרהיט בבית שקופה.
מה שהוא מעולם לא ידע: הרבה לפני שהתחתנו כבר הייתי הבעלים היחידה של “נוף ים השקד” אחוזת נופש יוקרתית בחוף הכרמל, עם נוף ישיר לים. ירושה מסבתא שלי, סוד קטן שטיפחתי בשקט.
כל מה שרציתי זה שיאהבו אותי בזכות מי שאני, לא בזכות מה שיש לי.
המציאות, כמובן, עשתה לי אוברול.
יום שישי בבוקר, עידו מסביר לי שהוא נוסע “לסמינר מנהלים, משעמם כזה”. בפועל, הוא הזמין סופ”ש מהסרטים עם המאהבת שלו, עופרי נווה באחוזה שלי.
הכי אירוני: בדיוק באותו יום באתי לבדוק מה קורה, אוהבת להפתיע את הצוות שלי בגיחות לא צפויות. הלכתי פשוט שורטס פשתן, טי-שירט בהירה וכפכפי שורש.
ואז פגשתי אותם.
עידו ועופרי, יד ביד, רגועים ומתחבקים כאילו צילמו עכשיו קמפיין לזוגיות מוצלחת.
עופרי בשחיית ים מאוד יקר, משקפי שמש בגודל של טלוויזיה, וגישה כזאת של “פתחו לי כבר את הדלת”.
“תקשיב, המקום הזה וואו”, היא לחשה. “אתה בטוח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו את זה?”
עידו חייך.
“אל תדאגי, השתמשתי בכרטיס של הדר. היא לא בודקת, מה זה נאיבית.”
הרגשתי דקירה של קרח בחזה.
הוא מממן את הרומן שלו על הראש שלי, באחוזה שלי, ועל חשבוני.
הם נכנסו לקבלה. כשהם עברו לידי בגנים, עופרי סקרה אותי מלמעלה למטה במבט של “איזו טרחה”.
“סליחה!” היא נבחה, “אפשר שירות? קחי את המזוודה שלי, היא כבדה.”
עצרתי.
החיוך שלה התקשה.
“את חרשת? עידו, תסתכל איזו עובדת יש לכם פה”
עידו הסתובב.
הפנים שלו הלבינו. כמעט שותק מהשוק ומה שהגיע היה רק יותר טוב.
“הדר?”
עופרי מכווצת גבה.
“אתה מכיר אותה?”
חייכתי בנימוס.
“היי עידו. איך הסמינר?”
“מה את עושה פה?” הוא התבלבל. “עקבת אחריי?”
עופרי נקרעה מצחוק. “רגע זאת אשתך? עכשיו הבנתי למה חיפשת ריענון. נראית כאילו היא מנקה כאן.”
ואז פנתה בקוצר רוח לדלפק.
“אני רוצה שהיא תעוף מפה, היא הורסת לי את החופשה. ואני דורשת את הסוויטה הכי טובה, עכשיו.”
הפקידה הציצה בי בלחץ. חייכתי אליה באישור קטן.
“בשמחה. תבואי איתנו ל-VIP.”
עופרי חייכה חיוך של מנצחת. מאבטחים ליוו אותה ועידו, ואני זורקת מבט מאחור.
אחרי זמן קצר היא מדיפה אי נוחות.
“לאן אתם גוררים אותנו? זה לא נראה כמו הדרך.”
עברנו דרך החניון של העובדים ודרך השרות. עופרי עצרה.
“זה סוג של בדיחה?!”
“הגענו.”
“סליחה?! תקראו למנהלת!”
המנכ”ל הגיח. חליפה מוקפדת, טון רשמי. הביט בסיטואציה ופנה אליי בנימוס.
“בוקר טוב, גב’ סלע. חשוב ליידע: כל החשבונות הקשורים למר סלע נחסמו מיד.”
עופרי נראתה כמו גבינה לבנה. הורדתי את המשקפיים שלי.
“עופרי, אני לא עובדת כאן אני בעלת הבית.”
פניתי לעידו.
“לעשות רומן על הכסף של אשתך במלון ששייך לה? זה כבר ליגה של תמימות.”
הוא כמעט כרע על הרצפה.
“הדר, בבקשה”
“לא.”
אמרתי לשומרים:
“תוציאו אותם. חסימת כניסה קבועה.”
בערב, מול הים, עם כוס יין ביד, צפיתי בשקיעה. לבד, אבל רגועה. כמה שבועות אחרי זה, השקתי באחוזה את “נשות השקד” תוכנית מיוחדת לנשים שמתחילות מחדש.
זו לא הייתה בגידה. זו הייתה התעוררות. לזרוק את הגבר הלא נכון לפעמים זו הדרך היחידה לחזור לעצמך.
שתפו חברות, אי אפשר לדעת למי זה יעזור…
