גבר שלקח את כלבתו ליער, וקשר אותה לעץ, מקווה להיפטר ממנה. אבל אף אחד לא דמיין מה יעשה זאב לכלבה
הכלבה הייתה בשבילו הכול. הוא בחר אותה פעם גורונת, לימד אותה לשבת, לשכב ולהחזיר מקלות, שמח לראות איך היא דוהרת אליו בשמחה עם הזנב מתנפנף. הלכו יחד לטיולים ביערות הכרמל, חזרו הביתה בערב, והיא תמיד ישנה אצלו ליד הדלת. הוא קרא לה “הגאווה שלי”.
אבל דברים משתנים, גם בארץ הקודש. הוא גילה שאפשר לעשות לא מעט שקלים על גורים. בהתחלה זה נראה סתם תחביב חביב. ואז ההריונות נהיו יותר מדי תכופים הכלבה רזתה, נראתה עייפה, נשכבה בפינה ונשמה כבד. הווטרינרית רות בטון ישיר אמרה: “תשמע, אם תמשיך ככה, היא לא תוכל להחזיק.”
הדברים האלו ממש לא התאימו לו: במקום לעצור, נהיה לו עצבים. הכלבה הפסיקה לשמח אותו, והפכה לעומס, ובעומסים הוא מורגל לפתור מהר ולא להשאיר קבלות.
ביום גורלי אחד, הוא לוקח אותה עמוק ליער בן שמן, דום שתיקה, לא מביט אחורה. הכלבה תמיד שמחה לצאת לא מבינה למה פתאום הוא לא מדבר איתה. כשהוא עוצר וקושר אותה לעץ והולך, היא באמת חושבת שהנה, יש משחק חדש.
היא מחכה. ואז מושכת ברצועה. ואז מתחילה ליבב.
בערב כבר החלה ליילל. קול משווע ברחבי היער, בוכה עד שנחנקה, מושכת, עד שהקולר נחתך בצוואר. העלים רשרשו, נהיה קר, הלילה ירד ואף אחד לא בא.
כשהשמש כמעט שקעה, מתוך השיחים זחל זאב אפור. התקרב בזהירות, עוצרים במרחק כמה פסיעות. פשוט מסתכל, לא מראה שיניים, בלי נביחות.
הכלבה נאלמה, מחכה להתקפה, אבל הכי גרוע מבחינתה כבר קרה נבגדת על ידי האדם שלה.
אבל כאן קורה משהו מפתיע…
היא חיכתה לנשיכה, לצריחה. אבל הזאב? לא מתלהם, לא מתקרב. עושה סיבוב, מרחרח את האוויר, בוחן בקפידה שרשרת, עץ, אדמה. בסוף מתיישב לא רחוק, שומר עיניים עליה.
הלילה ירד במהירות. היער התמלא בקולות. אי שם, יבבות וזעקות. שועלים ותנים, מתקרבים, נמשכים לריח של כלבה מותשת.
אבל ברגע שמישהו התקרב מדי, הזאב התייצב בינו ובינה, רפס בעדינות ונעץ מבט תקיף. וזה הספיק האורחים הלא רצויים נעלמו.
הזאב לא נגע בה. לא העז להתקרב מדי. פשוט נשאר, ליד.
הכלבה הפסיקה ליילל. שכבה, נשמה בכבדות, כל כמה דקות הרימה מבט לראות שהוא עדיין שם. והוא אכן היה. כל הלילה.
לפנות בוקר, נכנסו ליער שני חבר’ה ממועצה אזורית מודיעין, מחפשים עקבות תנים. שמעו יללה שקטה. התקרבו, ראו מחזה לא רגיל: כלבה קשורה, זאב אפור עומד מולה כמו שומר בפתח.
כולם עצרו. הזאב הביט בהם בשלווה, בלי פחד, ואז נסוג צעד-צעד, נעלם בין העצים.
את הכלבה שחררו, והיא נשארה בחיים רק כי אחד מהפראיים ביער החליט לא להיות טורף באותו לילה.
לפעמים, דווקא אלה שאנו הכי פוחדים מהם, מתגלים כיותר בני-אדם מאיתנו.
מקור: מישהו שם בכרמל.
