בערוב ימי הבינו הילדים שעדיין יש להם אמא, אך אני לעולם לא אשכח איך נהגו בי
כשבעלי עזב אותי לטובת אישה צעירה, הילדים שלי בחרו לעמוד לצידו הרי הוא היה אדם מכובד, מנהל בכיר של חברה גדולה. במשך שנים הם כמעט לא יצרו איתי קשר, ואני נשארתי לבד לגמרי. רק לאחרונה, כשנפטר, הסתבר שכל הנכסים והשקעות שלו עברו לאשתו הצעירה.
ופתאום הילדים נזכרו בי. היום הם מרבים לבקר אותי, אך אני יודעת היטב מדוע לא מזמן בתי התחילה לרמוז בעדינות שצריך כבר לחשוב על העתיד, על צוואה. אף אחד מהם אפילו לא מתאר לעצמו את ההפתעה שהכנתי. הם יגלו הכול רק אחרי לכתִּי.
בערוב ימי הבינו הילדים שיש להם אמא, אך אני לא אשכח כיצד פעלו נגדי
שנים התחלפו ואני נותרתי כאילו נזרקתי לשוליים. הילדים שלי ראו בי זרה, כאילו דיברנו בשפות שונות.
כשהתגרשנו, אני ובעלי, זה היה הקש ששבר את הקשר בינינו. הילדים לקחו את הצד שלו הרי הוא נחשב לדמות מוערכת, עם שם בעיר, מנהל מרכזי במפעל גדול.
גם אם אומר זאת בגילוי לב, היה להם משתלם יותר להישאר איתו. ואני? פשוט נשארתי בודדה. אשה נטושה ואם שכוחה.
הם שכחו ממני במהירות. רק מחברים משותפים שמעתי על החוויות שלהם עם אביהם נסיעות לחו”ל, ארוחות במלונות יוקרתיים בתל אביב, בילויים וחיים טובים.
ואני? נותרתי בדירה השקטה שלי, כל בשורה כזו הייתה כמו דקירת סכין בלב.
באיזשהו שלב הבנתי: אני חייבת לחיות בשביל עצמי. עזבתי לחו”ל כדי לעבוד. בפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי חופש אמיתי.
בערוב ימי הבינו הילדים שיש להם אמא, אך אני לא אשכח כיצד נהגו בי
כעבור שנים של עבודה הצלחתי לחסוך מספיק כדי לשנות את חיי. חזרתי לארץ, שיפצתי את הדירה בירושלים, רכשתי ריהוט חדש, מוצרי חשמל, ואף שמרתי כסף בזכות לפנסיה נוחה.
בינתיים ילדיי הקימו משפחות. שמעתי באמצעות חברים שהיה להם טוב, אירועי חתונה מרשימים, ילדים, שמחות. אך יום בהיר אחד התקבלה הבשורה בעלי לשעבר מת מהתקף לב. את כל הונו הוריש לאשתו הצעירה.
ילדיי, יוסי ודקלה, נשארו ללא כלום. מהר מאוד הם החלו לשלוח לי הודעות ולבקר, לפתע מתעניינים בשלומי.
בתחילה הופיעו עם שי קטן, קופסאות שוקולד או סלסלת פירות, מתעניינים בנימוס בשלומי. תמיד קיבלתי אותם בחיוך, אך בליבי ידעתי מה גורם לכל ה”אהבה” הזו.
היום אני בת 72. ברוך השם, בריאה ומרוצה מהחיים. רק לאחרונה התחילה בתי לשוב ולרמוז שכדאי להשקיע במחשבות על העתיד על צוואה. תוך שבועיים גם הנכדה שלי, אלה, שבדיוק התחתנה לפני שנה, באה לבקר.
“סבתא, לא משעמם לך פה לבד?” שאלה אותי עם זוג עיניים תמות.
“לא, טוב לי מאוד כאן,” עניתי לה בחום.
בערוב ימי הבינו הילדים שעדיין יש להם אמא, אך אני לא אשכח איך נהגו בי
“אבל הדירה כל כך גדולה” המשיכה. “בטח קשה לך לנקות אותה. אולי אני ויונתן נבוא לגור איתך? יהיה לך יותר שמח, וגם לנו זה יקל לא נשלם שכר דירה כל כך גבוה בתל אביב”
חייכתי לעצמי. לא היה קשה להבין מה עומד מאחורי כל הנדיבות.
“מי אמר שלא תצטרכו לשלם?” עניתי בשקט. “אני יכולה להוריד לכם במחיר, אבל חינם זה לא יהיה.”
אלה הייתה מופתעת. ציפתה שאציע לה, בשמחה, את כל אשר לי. אבל לי היה תכנון אחר.
כבר לפני כמה שנים הכנתי צוואה, בה החלטתי שכל הוני הדירה בירושלים וכל סכום שיוותר יועבר לקרן סיוע לילדים חולים.
כשהבת שלי גילתה זאת, השתוללה מזעם. התקשרה שוב ושוב, צעקה שאני לא הוגנת, שאני פוגעת בנכדים שלי. גם יוסי, הבן שלי, מיד שוחח איתי, מרמז בעדינות שהוא מוכן לקחת אותי לביתו. אבל ההתחמקות הפתאומית שלהם לא ריגשה אותי כלל.
ואתם הייתם מוכנים להכניס נכדה לדירה שלכם בתל אביב או בירושלים?
