מיכאל, הגיע הזמן שלך. הייתי ממליץ לך לגשת לרופא. לבדוק את הלב שלך.
מה כבר לא בסדר עם הלב שלי?
לדעתי, פשוט אין לך אחד.
צילי ממש לא הבין למה דלת הכניסה לבניין, זו שחזר איתה כל כך הרבה פעמים מהטיילת נעולה.
הוא ישב מול דלת חומה מתקלפת.
אולי פשוט טעיתי בכתובת? חשב לרגע. לא! ענה לעצמו בביטחון. הריחות אמרו: זה כאן.
בטוח שצריך רק להמתין עוד קצת, והבעלים ייזכר למה בכלל לקח אותי ברכב ליער והשאיר אותי שם. זו סתם משחק! אבל מצאתי. עכשיו מחכה!
השלג החל לרדת. כפותיו של צילי קפאו יותר ויותר. גופו רעד בבגידה, גם הפרווה לא עזרה.
הכי חשוב לא לחשוב על הרעב. תכף הם יראו אותי, כמה ישמחו… ויביאו לי עצם ענקית וטעימה…
כלב קטן ורועד התקרב לערימת שלג והחל ללקק שלג קריר. המים הרטיבו את פיו והצימאון נרגע, אך תחושת הקור הלכה וגברה, ואם זה בכלל אפשרי.
עוד רגע יכניסו אותי, ואשכב ליד הרדיאטור הלבן הגדול. אבל קודם העצם. ואז קצת מרק. ואז אפשר לרטון על כולם. ברור שזו רק משחק. מתרגלים אותי.
אבל חיפשתי את החצר שלנו כמה לילות. אתמול הצלחתי להסתנן פנימה דרך דלת בניין פתוחה, להתחמם קצת בלובי. בבוקר התעוררתי לבעיטה מהמנקה. גנחתי בכאבים. לא הייתה לי עוצמה אפילו לנשוך אותו.
אנשים מוזרים. כשאני ברצועה עם הבעלים שלי, כמעט כל אדם ברחוב מחייך אליי, מברך אותו. וכשאני לבד כולם מסתכלים בעיניים קשות, ההוא עוד העיף בי בעיטה. עכשיו הצד שלי כואב.
שעות ארוכות הביט בציפייה לדלת הבניין. אף אחד לא יצא, אף אחד לא נכנס. צילי החל לייבב חרישית. בדמיונו כבר ישן על בטן מלאה, מחובר אל חום הבית.
רק עוד מעט להמתין. רק עוד קצת.
סופת שלג התחוללה. צילי כבר כמעט לא הרגיש את רגליו. התכרבל, עיניו נעצמות. מוחו נדד הרחק-הרחק. הוא עמד במשימה. חיפש ומצא את הכניסה. הוא גיבור. עכשיו לישון…
ויקטור בן-חיים היה לבד בדירה. כל כך הרבה עיסוקים: לראות חדשות, למזוג תה, לחזור לטלוויזיה, עוד כוס תה, שוב לישון…
וזהו להיום. לא שהיו הרבה תכניות לעשור הקרוב.
פעם זה היה שונה!
נהג רכבת פרברים, מסיע אנשים מן השכונה הישנה אל מרכז תל אביב. היה חלק מעורקי החיים התוססים של העיר. והכי חשוב היה לו ערך.
הכל בסדר! ניסה להרגיע את עצמו עוד מעט אביב. אשתול עגבניות, לא רחוק העונה של הגינה. רק לעבור את החורף
פנה למטבח. הרתיח מים לתה. פעם, בזמן שהמים רתחו, היה יכול לנהל שיחה, להתווכח. עכשיו נותר ריק. מישהו שיקר. עזבו אותו, מיהרו מדי, השאירו אותו אחד.
הקומקום שרק. בתנועה אוטומטית פתח את ארון המטבח התה נגמר. הקופסה נשארה, אך אין עלים.
אוי ואבוי, נגמר… חייב לרדת לסופר, חשב פתאום בשמחה. התלבש במהירות ויצא מהדירה.
נורה שוב נשרפה בחדר מדרגות, או אולי שוב גנבו אותה. אצטרך להחליף, בצד הדרך חזרה הרהר.
פתח את דלת הבניין, עשה כמה צעדים, ופתאום נתקל במשהו וכמעט מעד.
לעזאזל! רטן. הדבר הזה הסתבר ככלב מכוסה שלג, השלג לא נמס עליו.
צילי! ויקטור בן-חיים זיהה את כלב השכנים.
צילי, מה קורה איתך?! אתה נראה נורא! רגע, אני אצלצל לאינטרקום לבעלים שלך. רץ ללוח האינטרקום והקיש את מספר הדירה של צילי. אף אחד לא ענה. אחר כך התקשר לשכנים. שם ענו.
זה בן-חיים מהקומה השנייה. אולי אתם יודעים איפה השכנים מה-64? הכלב שלהם כמעט קפא פה!
הם עזבו. התגרשות, נראה לי. הדירה למכירה.
לא יאומן, תודה.
ויקטור הוריד ממנו את המעיל שלו. הניח ליד הכלב. בזהירות ניער את השלג מכפותיו, הרים את צילי והניח אותו על המעיל. הכלב לא נשם.
בחייך, די כבר! צילי, תנשום!
גרר אותו לתוך הבניין, הניח ליד הרדיאטור. ליטף את הפרווה הקרה. דפק בדלת הראשונה ליד. נפתחה הדלת, ועמדה שם נינה השכנה.
בן-חיים, מה קרה?
נינה, הכלב… בבקשה ממך. תבדקי איפה הווטרינר הקרוב ביותר ותקחי לנו מונית.
הלו, איילת?
כן, מי זו?
השכן מה-72, ויקטור בן-חיים. את המספר שלך נתנה לי נינה.
שלום, מה נשמע.
בקשר לצילי…
זה עניין למיכאל. אני בחיים לא רציתי את הכלב ההוא.
אה… אנחנו עכשיו בדרך לווטרינר…
בן-חיים, המבולבל ההוא לא יודע אפילו להחזיק משכנתא… והנה גם כלב!
אתה יודע כמה שנים סחבתי את הבית הזה לבד?! ביקשתי ממנו להיפטר מהכלב… אפילו את זה הוא לא הצליח לעשות!
מיכאל? זה בן-חיים. השכן לשעבר. צילי חזר הביתה!
אתה מתבלבל. הכלב שלנו אבד ביער.
אני בטוח שזה צילי!
זה לא יתכן.
ברור… אי אפשר להתנהג אליהם כך.
אני לא מבין אותך?
אתה מבין היטב. שמח שאין לי יותר שכנים כאלה.
כבר חודשים צילי גר בבית החדש. אוזניו קפאו בחלקן, פעמיים כואב לו לדרוך, אבל הסתדר.
צילי הבין שזו לא הייתה משחק. יותר נכון זו הייתה משחק בין שני מבוגרים, והוא קיבל פקודה “מות”. והייתה אמורה להיות אמיתית.
הוא גם הבין שיש לו עכשיו בעלים חדש. יוצאים שלוש פעמים ביום. הבעל בית לא צעיר, שצילי דואג שיישאר פעיל, מאלץ אותו לרוץ.
מצחיקים האנשים. ההם חייכו, כמעט הרגו אותי. זה רוטן כל הזמן אבל בפנים טוב ודואג באמת. אני לא טיפש ההם צריך לנשוך, אותו צריך לאהוב!
הדלת נקשו.
בן-חיים, זה מיכאל. אני גר עם בת זוג. יש לה ילדה. היא רוצה כלב. בוא אתן לך עבור צילי סליחה על מה שקרה. כמה אני חייב על הווטרינר?
מיכאל, אני לא מבין אותך.
יצא ככה… כמעט לא הרווחתי ו…
לכלב לא משנה כמה אתה מרוויח… צילי הלך לאיבוד ביער.
בן-חיים, אבל הוא פה על השטיח שלך.
זה נוריס, לא צילי. את צילי איבדת.
צילי, בוא אליי!
הכלב המשיך לשכב על השטיח, לא זז. רק חשף שיניים.
מיכאל, הגיע הזמן שלך. לכתי לרופא. לבדוק את הלב.
מה, משהו לא בסדר איתו?
נראה לי שאין לך בכלל אחד.
ומה דעתכם? כתבו בתגובות, שתפו בלייק.
