כולן עוזרות, רק את אצלנו מיוחדת
נועה, תקשיבי, אולי תבואו אליי היום? ביקשה אחותה בקול מלא תקווה. נועם נסע לסוף שבוע, משעמם לי לבד עם הילדים.
נועה שפשפה את המצח, ראשה התרוצץ במחשבות על שלל תירוצים, כל אחד פחות אמין מהשני. אם תגיד שיש לה עבודה דחופה, דנה לא תאמין הרי זה שבת. אם תטען לעייפות, יצוצו שאלות, עצות, ושיעורי מוסר. נועה נשכה את שפתה, נשפה עמוק, מחפשת את המילים הנכונות.
דנה, לא נצליח היום, השתדלה להכניס לקולה מעט צער. עידית לא מרגישה טוב, אנחנו בבית, לא יוצאות לשום מקום.
עברו כמה שניות של שתיקה בקצה השני של הקו, ואז נשמע אנחה כבדה מצד אחותה.
איזה באסה, אמרה דנה בקול חלש. היינו יכולות לשבת, לקשקש, ולתת לילדים לשחק ביניהם…
נועה גלגלה עיניים בהקלה על כך שאחותה אינה רואה זאת. “הילדים ישחקו יחד”, כמובן. מי שתהיה רצה אחרי הקטנים בזמן שהמבוגרות שותות תה במטבח זו עידית.
כן, ממש חבל, הנהנה נועה. כשהיא תרגיש טוב נבחן מתי להיפגש.
דנה עוד נאנחה קצת, איחלה בריאות לעידית וניתקה. נועה הניחה את הטלפון, מביטה במסך בתחושת בהירות מוכרת. כל השיחה הזו ארכה ארבע דקות. אחותה אפילו לא שאלה איך עניינים אצלה, לא משהו על עבודה, לא בריאות, לא מצב רוח. דנה התקשרה רק למען מטרה אחת לדעת אם יש לה בייביסיטר חינם.
עידית הציצה בפתח החדר. הילדה שלחה מבט חודר לאמה.
שוב דודה דנה התקשרה? שאלה עידית.
נועה הנהנה, הניחה את הטלפון על השידה ליד הספה. עידית התקרבה והתיישבה לצד אמה, רגליה מקופלות תחתיה. על פניה ריחף מתח של אי-שביעות רצון ולא מעט הקלה.
אמא, אני כבר לא רוצה ללכת אליה יותר, קבעה עידית, נחושה.
נועה סובבה את ראשה לעבר בתה וזקרה גבה, מחכה לשמוע מה יש לה להגיד. עידית קימצה את שפתיה, ואז פלטה הכול.
כל פעם היא פשוט זורקת עליי את הילדים שלה, אמרה בזעף. אני צריכה לרוץ אחריהם, לשמור עליהם, להעסיק ולבדר אותם.
הגדול בן חמש! הוסיפה בחוסר סבלנות. אני לא המטפלת שלהם, אמא.
נועה הסתכלה על בתה בת התשע וחייכה חיוך קטן של גאווה. עידית כבר יודעת לבטא את עצמה מדויק, לעמוד על שלה, לא מפחדת להגיד את האמת שלה. נועה הרגישה איך ליבה מתמלא גאווה.
אל תדאגי, ליטפה את עידית בשערה, זה כבר לא יקרה.
עידית חייכה בהכרת תודה ופרשה לחדרה.
נועה נותרה להביט בתקרה, מאפשרת למחשבות לזרום. כמה משונה נהיה ביניהן במשפחה הזו. דנה צעירה ממנה בארבע שנים וכבר יש לה ארבעה ילדים. ארבעה! נועה הנידה בראשה. לה עצמה רק בת אחת, ועוד יש דרך ארוכה עם עידית. עוד שנים של השקעה, התאמצות, אהבה. ואצל דנה הכול בבת אחת.
היא מחצה את רקותיה, עצמה עיניים. דנה מאז ומתמיד חשבה שכל המשפחה, כולל הורים רבקה ופנחס חייבים לעזור לגדל את ילדיה. כולם נרתמים: ההורים, החמות, השכנים, קרובים רחוקים כולם סובבים סביב הילדים של דנה. כולם, רק דנה מרשה לעצמה לנוח.
נועה חייכה לעצמה. להיפך, היא לא הייתה בוחרת אחרת. את עזרת אמא היא גייסה רק במקרים קיצוניים כשהייתה חולה באמת, כשכמעט פיטרו אותה מהעבודה, כשפשוט לא היה לאן לרוץ. בכל שאר הפעמים הסתדרה לבד, היה קשה, בוודאי בהתחלה. אבל עברה את זה, ובתה גדלה טוב חכמה, עצמאית, עם אופי.
אבל דנה עם השנים הפכה רק יותר תובענית.
נועה הבריחה הופעות רעות מהראש, קמה מהספה והרגישה ניצחון קטן לפחות להיום, הצליחה להדוף את אחותה. השבת חיכו לה משימות רגילות שלא סובלות דיחוי. היא עברה למטבח, להתחיל לפרוק את הכלים מהמדיח.
…הימים נזלו בין עבודה לבית, שגרה ושבת. ערב שישי, הטלפון רטט ושמה של דנה הופיע על המסך. נועה לקחה נשימה עמוקה וענתה.
נועה, איך עידית מרגישה? דנה שאלה בקול דביק. כבר בסדר?
כן, הכול אחלה, נועה נשענה לקיר. קופצת ושובבה כמו תמיד.
מעולה! פתאום קול דנה צוהל. אז אתם חייבות להגיע אלינו לסוף שבוע! לישון אצלנו!
נועה גלגלה עיניים. זה מתחיל, עוד סיבוב של התמקחות.
נורא משעמם לי לבד, דנה המשיכה להתלונן. הילדים משגעים אותי, נועם בקורס.
דנה, לישון זה לא יעבוד, הנידה נועה בראשה. אבל אפשר לקפוץ בשבת בבוקר לביקור קצר.
מהעבר השני עלה שקט טעון אחותה קיוותה ליותר. אבל אחרי דקה של דיון, דנה נכנעה והסכימה לביקור יומי.
…שבת התגלתה אפורה וקרירה. נועה התלבשה במהירות, זרקה מעיל מדף, ויצאה מהבית לבד. חצי שעה באוטובוס, ועוד עשר דקות רגליים ברמת גן.
דנה פתחה את הדלת, מציצה היישר מעבר לכתפו של נועה.
ואיפה עידית? קימטה גבותיה.
עסוקה בבית, ענתה נועה, חוצה את הסף. יש לה מבחן במתמטיקה.
דנה החמיצה פנים כאילו נגסה בלימון. סגרה את הדלת בעצבים.
האחיינית הזו שלך נהייתה ממש נודניקית, שלבה ידיים. לא באה לבקר, לא מתקשרת, לא שולחת הודעה.
נועה תלתה את המעיל על הקולב, מתוך הבית נשמעו צעקות ילדיות, צעצועים עפו על הרצפה. היא הסתכלה לדנה ישירות בעיניים.
היא פשוט עייפה מלהיות המטפלת בבית שלך, ענתה נועה בקור רוח.
דנה התלקחה כהרף עין, כמו גפרור ליד קוצים יבשים. פניה האדימו, עיניה התכווצו מחמה.
זה רגיל! הרימה את קולה. שהבוגרים עוזרים עם הקטנים!
אולי בבית שלך, לא נכנעה נועה. לא אצל אחרים.
מה פתאום!? דנה הניפה ידיים: אלה האחים והאחיות שלה!
היא רק בת עשר, דנה, נועה הידקה אגרופיים. גם היא עדיין ילדה, לא עובדת ניקיון.
דנה התקרבה, אוכלת אותה במבט חריף. מתוך החדר בקע בכי של הקטן, אבל היא לא זזה.
זה רק יעזור לה! הצביעה דנה לעבר נועה. תדע איך להתמודד עם ילדים!
היא לא צריכה שיעור כזה, נועה הגבירה טון. הרי אין לה אחים משלה.
נכון! צעקה דנה. דווקא בגלל זה, שתלמד עם שלי!
נועה התרחקה שלב, מתקשה להאמין למה שהיא שומעת. דנה אפילו לא טרחה להסתיר את מטרותיה.
את שומעת את עצמך? הנידה ראש. את מחפשת בייביסיטר בת עשר!
אז מה? דנה תקעה ידיים במותנים. אני לבד, לא עומדת בעומס!
אז למה הבאת ארבעה? זה ברח לה מהפה לפני שהספיקה לעצור.
דנה השתנקה מהעלבון. פניה הסמיקו עוד יותר, הורידים בצווארה בולטים.
יש לך ילדה גדולה! צעקה. לפחות תשלחי אותה אליי מדי יומיים אחרי בית ספר!
אלה היו הטיפות האחרונות. משהו בתוך נועה נשבר, הלב הרים קול זעקה, כל הכאבים צפו יחד.
את חוצפנית, סיננה נועה. את מטילה את כל האחריות על אחרים.
אני רק מבקשת עזרה! לא ויתרה דנה.
לא, את דורשת! נועה שלפה את המעיל מהקולב. וחושבת שהעולם חייב לך.
נו, ומה? הורים עוזרים לי! דנה הטיחה. חמותי עוזרת! רק את לא!
ההורים כבר לא צעירים, נועה התעטפה במעיל. מגיע להם קצת שקט, לא טירוף של נכדים.
הם שמחים לעזור! דנה תפסה אותה בשרוול.
נועה שחררה את ידה מהאחיזה ונסוגה לכיוון הדלת. אחותה עמדה באמצע המסדרון, כולה אדומה מזעם.
אנחנו לא נבוא יותר, פתחה נועה את הדלת, תחפשי לך שמרטפיות אחרות.
היא יצאה, לא הסתובבה, התעלמה מהצעקות שהתגלגלו אחריה. הדלת נסגרה בטריקה עצבנית.
…בערב, הטלפון צלצל. שם אמא הופיע. נועה התיישבה על הספה, לחצה על המענה.
נועה, מה עשית? קולה של רבקה רעד. דנה בוכה, מרוסקת! לקחת אותה לחרדה!
אמא, רק אמרתי לה את האמת, נועה נשענה על הספה.
איזו אמת? דנה העלתה טון. שאת מסרבת לעזור לאחותך?
עזרה זה דבר אחד, עבדות זה משהו אחר, הידקה נועה את האחיזה בטלפון.
דנה לבד עם ארבעה ילדים! רבקה מקוננת. נועם בעבודה! קשה לה!
זו הייתה הבחירה שלה, נועה לא זזה מהעמדה. לא שלי, ולא של עידית.
עידית יכלה לשמור לפעמים על הקטנים! אמא המשיכה. כולם עוזרים, רק את מיוחדת!
לא, קטע אותה נועה. הבת שלי לא תהיה שמרטפית לילדים שלך.
הם לא זרים! כמעט צווחה רבקה. המשפחה שלנו!
נועה התרחקה לחלון. בחוץ החשיך, אורות הרחוב נדלקים לאט.
אמא, אם את ואבא בוחרים להקדיש את כל זמנכם לילדים של דנה בבקשה, ענתה ברצינות. לי זה לא מתאים.
את אגואיסטית! היתה הצעקה.
יש לי את המשפחה שלי, נועה לא רעדה. בעלי, בתי. אני לא חיה בשביל אחותי.
נועה ניתקה, לא מחכה לתשובה. זרקה את הטלפון על הספה, כיסתה את פניה בידיים.
ידיים קטנות חמימות חיבקו אותה מאחור. עידית נשענה עליה, מניחה ראשה על הכתף של אמא.
שמעתי הכול, אמא, לחשה בשקט.
נועה הסתובבה, חיבקה את עידית חזק, שואפת עמוקות את ריח השמפו מילדותה.
עשיתי הכול למענך, ליטפה אותה ברוך. ואמשיך תמיד.
עידית הרימה את עיניה, מחייכת. חיוך מלא תודה ואהבה.
אני יודעת, אמא, לחצה בעדינות את ידה. תודה.
הן עמדו יחד לצד החלון, מחובקות, מביטות על העיר המלחששת. אי שם, בצד אחר של תל אביב, דנה בטח שוב בוכה ומקטרת לחמותה. איפשהו אמא מטלפנת לקרובים, מספרת על הבת הגדולה הלא רגישה. אבל כאן, בדירה הזו, שררו חום ושקט.
נועה קיבלה החלטה שלא תשבור לעולם. גם אם תשלים מחיר של ניתוק עם האחות והאם עידית קודמת. הילדות שלה, החופש שלה, הזכות שלה פשוט להיות ילדה.
