“ים לא על הפרק השנה,” אמר בעלי, ואסף תיק לנסיעה עסקית. יום אחרי זה אני נתקעת בתמונה שלו בסטורי בחוף הים עם יד חמה על המותן של אחותי.
“תמרה, תפסיקי לעשות מזה דרמה,” הוא אמר לי שבוע קודם, מקשקש בזעם בין כיריים למקרר בדירת שני החדרים שלנו בגבעת שמואל. “את הרי אשת חשבונאות! תעשי את החשבון. רק החזר חודשי על הרכב עשרת אלפים שקל. משכנתא שתים-עשרה. השיפוץ של אמא שלי בראשון לציון עוד חמש, כל חודש. שם הנזילה בגג, צריך לסדר, אחרת יטפטף לה על הספה. איזה ים, איזה אילת? נטוס לשם לשים שיניים בפיילה?”
הוא פתח וסגר ארונות, טרק כלים, מילא מים בקנקן ושפך בחזרה, העיקר לא להסתכל לי בעיניים, כמו שבודק מס פגש אותו ברחוב.
אני יושבת, שפופה על הכיסא, בוהה באתר של אופיר טורס. דף כחול מטורקיז קורץ לי: גלים, חול לבן, דקלים. זאת לא היתה סתם תמונה, זאת היתה תקווה. חלום שאני מחזיקה בו כבר שלוש שנים, כמו שאדם טובע נתפס בקרש חלול.
“שמעון,” לחשתי לו, “לא סתם חסכתי כל הבונוסים שלי שמרתי. לקחתי עבודות נוספות, מנהלת חשבונות עצמאי בלילות מבררת מאזנים לשלוש חברות הייטק בזמן שאתה נוחר. יש לי שלושים אלף ש”ח בצד, זה מספיק! חישבתי הכל. האוטו יחכה, הגג לא יקרוס אם נשדר שם שבועיים. אנחנו חייבים חופש. לא היינו בחופשה אמיתית מאז שנכנסו למשכנתא! אתה עצבני, אני על סף התפרקות תבין, העין שלי כבר קופצת. אני רוצה חוף ים, רק את ואני, בלי מאבקים, בלי לטפל בגינה של אמא שלך.”
“זה לא רק הכסף,” הוא הטיח בספל, שאיים להתנפץ. “יש לי עכשיו פיק בעבודה! מגדל העסקים עומד להסתיים, תמרה, הבוס לא ישחרר אותי סתם ככה. אם אפשל הם יפטרו אותי, ואז גם אין ים וגם נחיה עם הפקיד של הבנק.”
“אבל בשבוע שעבר אמרת שהכל רגוע…”
“המצב התהפך,” קטע אותי, האוזניים אדומות. “הלקוח שינה הכל, צריך להתחיל שיפוצים מחדש. זהו, נגמר הסיפור. השנה אין ים! בפסח ניסע להורים שלי, נבנה להם מחסן, נעשה על האש. זה גם נוף, גם שטח ירוק מה רע?”
“אני לא רוצה גינה של חמותי,” לחשתי, דמעות רותחות טיפסו לי בלחיים. “אני שם עובדת כמו בערב חג עוזרת לבשל, לקצוץ, לגהץ לחותנת. אני רוצה רק לשכב, לא לעשות כלום…”
“כל אחד רוצה משהו! את רק על עצמך חושבת,” חבט בשולחן. “ובכלל, יוצא לי נסיעה דחופה לאילת. שבועיים בדיקות לחברה. המנהלים רוצים שלחולה בחברת אנרגיה יעשו פגישה בקלאב הוטל. תעשי טובה תעבירי לי עשרים אלף מהחיסכון שלך, להוצאות.”
“למה? אין נסיעות שכוללות כיסוי מהעבודה?”
“אחר כך הם מחזירים! עכשיו זה על חשבוננו. המלון יקר ארבעה כוכבים, חייב ייצוגיות לא אוכל להגיש מנגל לשולחן של המנכ”ל. אז מה עושים?”
“כמה?”
“עשרים אלף,” אמר בקרירות.
“עשרים אלף? זה כבר שני שליש מהכסף שלי! אלו הימים שלי!” נשברתי.
“אחזיר תוך שבועיים הכל יחזור, תוספת גם. את לא סומכת על בעלך?” הסתכל עלי בעיניים של עגל מפוחד.
העברתי.
ובאמת, חיינו יחד עשור, הוא היה עמוד התווך שלי, קצת קפדן, קצת קמצן, אבל אמין. לא שיקר אף פעם באמת-באמת.
יום אחרי הוא נסע.
אני אורזת לו מזוודה.
“חכי לי, ליבי,” הוא קורא, מתרטב בדיאר סובאז’ (מתנה שקניתי בפויונטס), “אשתדל להתקשר, רק תדעי שבאילת אין קליטה טובה, הכל עבודות בכביש, לפעמים זה נופל, אל תילחצי.”
“כן, קח מעיל,” אני מסדרת לו צעיף. “אפילו במאי יורד שם גשם…”
“בטח. יש לי גם בגד ים במלון יש בריכה וספא…”
“תכל’ס,” אני מהנהנת.
והוא יצא, עם מזוודת טרולי כסופה, לוקח את החסכונות שלי ואת התקווה שלי לחופש.
השתררה דממה. תל אביב האביב רשום רק ביומן, בחוץ רק אפור ושערות אבק שמתרוצצות.
הלכתי לעבודה באוטומט, בערב בינג’ סדרות שעושות קנאה בלב.
החלטתי לטלפן לאחותי, עדי.
עדי הפוכה ממני לגמרי. אני כהת שיער, שקטה, עובדת משרד. היא בלונדינית על הסקייטבורד, משפיענית רשת, כל יום עושה סטורי מהמסיבה השונה, בודקת לכנרת כמה שפתונים יש לה בתיק.
לא היינו קרובות, אבל דם זה דם. נתתי לה כסף כשלמדה בשנקר, פעם אפילו חילצתי אותה מקנס בעיריית תל אביב.
התקשרתי.
“המנוי אינו זמין כרגע, או מחוץ לאזור הקליטה.”
מוזר. עדי תמיד ברשת. תמיד סטורי: “אני בסושי,” “אני באוטו,” “מיקאפ חדש!”
נכנסתי לפיד. הפוסט האחרון בשבוע שעבר, ביום ש… שמעון טס.
מזוודה ורודה עם טאג: “הולכת לכבוש את הים! נחשו איפה? רמז חם במקסימום! #סוד”
טוב, עדי תמיד עם דילים ומעריצים.
עובר עוד שבוע.
שמעון מתקשר אחת ליומיים. “סורי, יש ישיבה, אין קליטה.” מדבר בהתלהבות, בקושי עייף. ברקע רעש עדין כזה… כמו גלים?
ומוסיקה. רגאטון. לא בדיוק אילת.
“שמעון, איזה מוסיקה בפנים?”
“אה הרדיו של נהג ההסעות. חפלה ישראלית.”
“והרעש?”
“רוח חזקה. תמרה, את לא מבינה מה זה רוחות במדבר! ביי, הלכתי.”
יום שישי בלילה, אני לא נרדמת. המוח מלא מחשבות.
אני יושבת במטבח מול תה שכבר כמעט התייבש, מדפדפת באינסטגרם הלא חוקי שלי (שש, שלא יגלו).
פתאום פינג! עדי סימנה אותי בתמונה.
הלב יורד לי לברכיים.
פותחת.
קודם קיבלתי בול בעיניים מהשמיים הכחולים.
אחר כך טורקיז.
סוף-סוף קו החוף הידוע של המלון ששקדתי עליו חודשים באתר, במאלדיביים של עדי בעצמה.
עדי בפוקוס, בשיזוף מטמטם, בבריכה פרטית, שותה קוקטייל, מחייכת כאילו מישהו בדיוק קנה לה אייפון וגם נתן נשיקה. ומי שוכב לידה?
יד מוכרת, בפאלם-שורטים מי אם לא שמעון שלי, בוהה בה כאילו היא מנות פתיחה באוניברסיטה הפתוחה.
הכיתוב? “האושר אוהב שקט… אבל אני חייבת לשתף! אהובי עשה לי מהאגדות! הנמר שלי! הגיבור שלי! תודה על גן עדן! #Maldives #MyMan #SorryNotSorry”.
היא תייגה אותי, אבל כדי לרמוס. פשוט להציב דגל “ניצחתי. אני יותר צעירה, את יכולה לספור פרוטות.
החדר מסתובב לי, ממשיכה לדפדף. עדי בקוקטייל, עדי עושה עיניים, עדי בחיבוק של שמעון.
על הכסף שלי, זה שתכננתי שלוש שנים, על כל שקשית ותפוז שלקחתי לעבודה במקום לקנות קפה.
צחוקו של שמעון מתגלגל לי בראש, מתקפף לאירוניה מרה.
אני נופלת על הספה. עדי לקחה לי הכל. שמעון גנב לי את החלום. הם שטים בגן עדן שלי, על חשבוני, ואני הייתי אמורה לשבת בשקט.
מן דרמה קפואה ירדה עלי. אחר כך החלטתי לא יותר.
עם הנחישות שקיבלתי בצבא, ארזתי את כל הדברים של שמעון כולל המגבות, קסדת האופנוע וכל פלייסטיישן.
קראתי לטנדר של הובלות: “קח הכל לנווה ירק, לאמא של שמעון.”
אחר כך נעלתי את הדירה, החלפתי צילינדרים, הזמנתי מתקין אזעקה.
ולבסוף נקודת השיא.
יש לי ייפוי כוח מלא על הרכב. שמעון עשה את זה כשנסע לחיפה לחודשיים. “שיהיה לך במקרי חירום,” אמר.
אני נכנסת לסוכנות טרייד-אין, פוגשת את יאיר, חבר מהצבא.
“תמורת ארבע מאות אלף אני מעבירה הכול במזומן,” אני אומרת.
“פחות מהשוק,” הוא מזהיר.
“לא מזיז לי. אפילו עכשיו.”
מחזירה את החוב על האוטו, שם בצד חשבון נפרד את שלוש מאות ועשרים אלף הנותרים.
חוזרת הביתה, מכניסה מערבל לבגדים של שמעון. “לאמא, תודה ונשיקות,” כותבת על הקופסה.
ואז צעד אחרון.
פותחת מייל. מוצאת את ההזמנה של החופשה שלהם ב-Booking.
מתקשרת למלון. “אני מנהלת החשבונות, אתמול דווח אצלנו גניבה בכרטיס אשראי. אם לא תחסמו מיד המשטרה בדרך.”
רבע שעה אחרי צלצול משמעון, לא עניתי. עוד צלצול, עדי.
וואטסאפים: “שמעון: תמרה, מה עשית? הכרטיס שלך חזר! זורקים אותנו מהמלון!” עדי: “תמרי, תגידי, את באמת עלית להתחרפן? סתם פגישה מקרית על החוף…” שמעון: “שמעת שמכרת את הרכב? תגידי, את אמיתית?”
שלחתי לשניהם צילום מסך מהסטורי. “תהנו מהשקט. אני בדרכי לגן עדן הפעם באמת.”
שמעון חזר שלושה ימים אחרי, מרוט כמו כביסה. לא נשארה לו תעודה, רכב, דירה כלום. “זה על שמי!” הוא דפק על הדלת.
“לא בדיוק,” עניתי מעבר לדלת. “אתה בדירה בבנק, אני בהליך גירושין. תחפש לך מקום אחר.”
התיקון הבאתי את השוטר, מיקי מהקומה הראשונה.
המשפט מרהיב. השופט עיין בדוקומנטים: “ייפוי כוח בתוקף. הכסף הלך להחזיר את החוב. השאר על מחיה של המשפחה. ערעור נדחה.”
עדי חסומה. ההורים רוו דמעות “זו עדי שלנו, מה שמגיע לבכורה.” “לא סלחתי. האחות הזאת איננה.” עדי קפצה לדובאי על חשבון מישהו אחר.
ואני? ישבתי במטוס כרטיס ביזנס, מלון פרטי, מיטה בצמוד לבריכה. אני, הקוקטייל שלי, המים שמרפאים הכול.
נשמתי עמוק.
הגעתי לים.
הכסף שלי, החיים שלי. לא צריך להוכיח שמגיע לי לנוח.
אני ראויה להכל. סוף.
