חולֵם החלומות
שוב פעם?! שירה, שירי! תתעוררי! היא תעיר את הקטנטנים! תחזיקי אותה! נעמה גלשה מהמיטה וטילטלה בכתף את אחותה. מתי כבר היא תירגע
נועה התפתלה מתוך שינה, האנחות שלה, ארוכות ועצובות, מילאו את החדר, כמו עקרה את הנשמה וגרמו לכולם להביט אחורה, לבדוק שאין מישהו מאחוריהם.
כמו בסרט אימה רע! שירה הסירה מעליה את השמיכה, ועם עיניים חצי עצומות גררה את עצמה לעבר מיטתה של נועה.
היא כיסתה את נועה בשמיכתה, נשכבה לצידה וחיבקה אותה, ולחשה לה שיר ערש ישן:
נומי נומי ילדה, נומי נומי, בן יקיר רגע, נעמה! איזה “נומי נומי” פה?! היא בוערת כולה! תעירי את אמא!
נעמה נעמדה לצד מיטת נועה, נאנחה, ולבסוף הלכה לחדר של ההורים. מה כבר יכלה לעשות? נועה הרי ילדה שלהם כמו כולם. ואמא בטוח תכעס אם תגלה שהסתירו ממנה דבר כזה.
בחדר ההורים היה שקט. נעמה ליטפה את אחיה התינוק, איתמר, שהיה במיטת התינוק הסמוכה למיטת ההורים, ואז נגעה בכתפה של אמא, מירב.
אמא
העיניים של מירב, חומות כמו של נעמה עצמה, נפקחו מייד, כאילו לא ישנה כלל. היד החמה שלה כיסתה את יד בתה.
מה קרה, מתוקה?
נועה לא מרגישה טוב! נראה שיש לה חום גבוה. היא ממש חמה!
איתמר השמיע יבבה קטנה ומירב מיד התחילה לזמזם, בדיוק כפי ששירה עשתה קודם:
נומי נומי ילדי קטן
היא תפסה בידיו הקטנות של איתמר ובעדינות הניחה את ידה של נעמה על גבו, מרגיעה אותו תוך כדי.
תנדנד אותו רגע, שלא יתעורר. אני כבר הולכת לבדוק את נועה
על קצות האצבעות, כאילו לא כאבה לה הגב מאתמול מהנפילה מסולם בזמן הניקיונות, מירב רצה לחדר הבנות והקשיבה לשקט החמים של הבית הישן.
הבית הזה היה גאוותה של מירב. לא מעט שמעו היא ובעלה יונתן שהם לא יצליחו להחזיק את הבנייה, שלא שווה כל המאמץ, ושדירה בעיר נוחה יותר.
המשפחה משכה כתפיים ולא התביישה להטיח:
למה לכם בית פרטי כזה? אתם בכלל ללא ילדים
הלב של מירב התכווץ למילים קשות כאלה, ראשיה נשפן לאדמה, כאילו מישהו חסר רחמים מעיק עליה עוד קצת. לא מצליחה להרות? זה מה שמגיע? אין זכות להרים ראש מול העולם? יש טובים ממנה.
כמה פעמים ראה יונתן את אשתו כה שפופה ומתוסכלת אחרי שיחה עם אמא או דודות, חיבק אותה, הידק אותה אליו, והופתע כל פעם מחדש איך הלחיים שלה תמיד מוצאות בדיוק את הנקודה שמתחת לצווארו. הם התלכדו, חשים לא רק חום אלא גם את המחשבות הכמוסות ביותר, כאילו לא ניתן היה להרגיש דבר בלי שהשני ירגיש מיד.
עזבי! אל תתייחסי אליהם! הם לא מבינים כלום!
מה יש להבין, יונתן? הם צודקים! לא יהיו ילדים
את זה עוד נראה! יונתן קפץ בכעס על הפוגעים באשתו ונשבע לעצמו להגשים את החלום שלה.
היה נדמה שהכול אפשרי כשיש כסף וגרים בקרבת תל אביב. אבל קליניקה אחת, אחריה שנייה, שלישית ובכולן מסרבים. הרופאים השיבו בכתפיים זקופות:
אנחנו לא קוסמים, מצטערים.
מירב שוב התחמקה ממבטי יונתן, לא ידעה איך לומר לו את מה שכבר קיבלה בעצמה מזמן. רק כשיונתן החל לתכנן את הבית, העזה.
יונתן, אני אוהבת אותך, אבל אם לא אוכל להביא לך ילדים אני חושבת על גירושים.
את חולמת! נזף, הניח את כוס התה החם על השולחן כל כך חזק שכמעט קפץ. מירב, תפסיקי. אני גבר פשוט, אגיד הכול ישירות. אמא שלך לא תאהב את זה. היא קיבלה חתן “גס רוח”, אבל זו אני. מי אמר שאני אוותר על אישה… מטופשת שכמוך! הייתי אומר במילים אחרות, אבל את אלופה בלהיעלב.
אני?!
מי אם לא את? מה זה השטויות האלה? את חשובה לי! ואם יהיו ילדים מצוין, לא יהיו אז זו חיינו. לא לכל אחד זה קורה
מירב לא נרגעה למרות דבריו. מה שגבר אומר צעיר לא בהכרח יעמוד בו בעתיד. מתישהו ידבר על מה שפספס, ואז יהיה מאוחר.
אבל יונתן עמד על שלו. הוא חיכה לה שנים.
זאת הייתה הנישואים השניים של מירב.
את הראשון עשתה בגיל תשע-עשרה רק כדי לברוח מהבית ולצאת מהעיניים הקשות של אמא שלה.
היחס בין מירב לאמא שלה, טלי, היה תמיד מורכב. טלי או העריצה את הבת, סיפרה לכולם כמה שהיא נהדרת, או שתוך שנייה שכחה את כל הטוב וזרקה הערות קשות.
איך יצא לי ילדה כזו?! לפעמים אני רואה גאונה! ולפעמים מה עובר אצלך בראש, ילדה?!
מירב רק השפילה מבט, התכווצה מההערות הקשות, וחלמה שאפשר לאהוב גם אמא שצועקת.
אם היו שואלים, היתה עונה: “בטח שאני אוהבת! איך אפשר שלא?” אבל ככל שהתבגרה, הבינה לא תואר אקדמי, לא עבודה נחשבת ולא מעמד חברתי עושים בן אדם חם באמת.
אמא שלה ידעה להקסים את כולם, אך עם בתה לא מצאה אף פעם שפה משותפת.
פעם, רגע לפני החתונה, שאלה מירב לראשונה:
אמא, למה את לא אוהבת אותי? אני הבת היחידה שלך. מעולם לא שמעתי ריבים בינך לאבא. למה את כל כך קשה איתי?
אל תדברי שטויות!
הכל אצלי לא בסדר!
תעשי את הדברים נכון ויהיה בסדר! אל תטלטלי לי את העצבים! החלטת תתחתני, אבל אל תדרשי שאשמח בשבילך. זה הבחירה שלך, ושתלמדי גם לשאת בתוצאות. אמא לא באה רק לנשק בראש. לפעמים צריך גם לנזוף.
לפעמים
די! כשיהיו לך ילדים, תביני! כמה קשה לאהוב ילד. איך להסביר לו שהוא חשוב
הביקורי אצל הדודות אישרו מה שהרגישה שמעו הורה בציפיה לבן, והגעתה התקבלה בראש צונן יותר.
איזה ימי ביניים בן זה בסדר, בת פחות. שטויות. כשיהיו לי ילדים, לעולם לא אמיין אותם! אלוקים, למה אנשים כאלה? איך להימנע מזה? אל תיתן לי ליפול בזה
החתונה הייתה נוצצת וגם ריקה. מירב בקושי נשמה מהמחוך. אמא שלה נתנה לה חיבוק, ומלמל משהו על כמה שהכל נפלא.
הנישואים הראשונים הסתיימו מהר הריון שהסתבך, ובעלה העזב ברגע שגילה. הדירה נותרה ריקה וטלי לא החמיצה הזדמנות:
נשכיר את הדירה. חוזרים אלינו. מספיק, מסתובבת. ללמוד, ואנחנו נמצא לך בעל כמו שצריך. טעית, צריך לשלם.
מירב לא התווכחה, אבל ביקשה מאבא שלה:
אבא, תן לי לפחות לנסות לבד.
הוא הבין, העניק לה דמי כיס, והציב גבול לטלי.
אמא החביאה לה כסף, שיהיה למקרה הצורך,
מירב סיימה אוניברסיטה, קודמה בעבודה, אבל בחיים האישיים לא הסתדרה. לא היו לה חוסרים רק הניצוץ חסר לה. רק פחם לוחש, לא בוער…
ומשום מה, סיבוכי הלידה גרמו לרופאים לאמר כנראה לא תהיה עוד אמא.
ידיעה זו כבתה אותה. המשיכה לעבוד, לצאת עם ההורים, אבל האור יצא מהעיניים.
דודה אסנת, אחות טלי, ניסתה להעיר את אמא.
הסתכלי עליה, פסל אין לה זיק בעיניים! חייבים לעשות משהו!
מירב לא שמה לב, אבל ה”דודות” החלו להביא צעירים שונים למפגשים.
במפגש כזה פגשה את יונתן.
הוא בכלל לא היה מועמד הוא נהג מונית שהביא את הדודה והמשפחה. לתדהמתו, יצאה מהשער בחורה כמו שלגיה במעיל לבן, ודרשה:
לעיר!
למה בדיוק ביום ההוא נשבר לה? לא ידעה, רק רצתה לברוח מהסטנדרטים של המשפחה.
היא שכחה את הארנק אצל הדודה, ויונתן סירב לקחת תשלום.
תחייכי, אנחנו שווים.
היא התעקשה, ירדה עם כסף והמונית לא הייתה.
למחרת, בוקר מוקדם, הופיע שוב מתחת לבניין:
תעלי! נורא לדבר כשאת יושבת לידי.
כך החל הקשר.
מירב פחדה מהרגשות שלה. בת חכמים, נהגת מונית? מה יגידו כולם?
ואל תדאגי אמא אמרה! איזו סערה!
אנאאאא, אברך אותך! תשכחי ממני!
אבל מירב, בפעם הראשונה, הלכה אחר ליבה.
את כל האמת סיפרה מוקדם:
אולי לא נוכל להביא ילדים אתה מבין?
דבר אחד חשוב שאת שלי. אני אוהב אותך, מירב, ודעתי לא תשתנה לעולם.
נישאו ברמת גן, מסיבה בקיבוץ אצל הוריו של יונתן. הוריה לא באו. אביה הגיע מאוחר, בירך ויצא.
להפתעתה, אצל חיה, אמא של יונתן, מצאה חום.
רזה את צריך להאכיל אותך! את אוכלת? בואי, אני אראה לך.
וככה, בפעם הראשונה, מירב גילתה שמבשלה ביתית עם הרבה קפה זו האהבה האמיתית.
כששיתפה בחוסר האפשרות להביא ילדים, חיה רק חיבקה.
זה לא בידינו, הכל מלמעלה! תראי, יהיה לך טוב!
ואז, בהתייעצות, חיה הציעה:
למה לא לאמץ? גם אותי אימצו הורי והם היו עולם ומלואו.
באמת?
אילו הייתי שונה? שטויות, אהבה היא שגדלה בין אנשים.
מירב הקשיבה.
הבית הלך ונבנה, יונתן פתח חברת הובלות, והחבר’ה הגיעו לעזור. גם האבא עזר.
מירב עצמה הפכה לעורכת דין בתחום נדל”ן, רצה לבתי משפט, ובינתיים למדה קורס אמוץ הורים.
לא עבר זמן רב, והתקבלה שיחת טלפון: שלושה אחים, במשפחה שהכירו, נאלצו לעזוב בגלל אסון. חיה לא עמדה בדבר, וביקשה קחו אותם, הם לא זרים.
סימה בת שבע, נעמה בת שש, וסשה בן שנתיים. בנות התאהבו במקום.
אל תדאגי, את טובה.
וסשה, אחרי שבועיים, כבר קרא “אמא” בריצה אחרי מירב.
המשפחה לא קיבלה זאת יפה.
מה את חושבת? שלושה ילדים, איזו שטות! איזה ייחוס יש
אמא, אני עורכת דין.
מה?! הפעם מירב צעקה חזרה. עכשיו אני מחליטה!
ושוב, האמא רטנה, והיא ניתקה.
שנה עברה, הילדים גדלו, שמחו וגדשו את חיי מירב. היא התמקדה במשפחה, והמעיטה בעבודה.
רק אחר זמן רב גילתה היא בהריון! יונתן אילץ אותה ללכת לבדיקה והטלטלה המבורכת הפתיעה אותה כמו בשורה מהשמיים.
בנה, איתמר, נולד בחורף, ושוב וואהלראות את המשפחה מתרחבת.
הבנות עזרו, אך סשה התקשה וקינא.
“למה לא אוהבים אותי?” בכה ומירב חיבקה:
אתה תמיד שלי!
ועד שסשה התרגל, הגיעה נועה. הבת של בת דודתה של מירב, איילת.
איילת נרצחה על ידי בעלה, וילדתה נועה נותרה יתומה. אמא של מירב התקשרה באמצע הלילה בזעקות:
איילת בעלי אלוהים, מה עושים? אין לה אף אחד, ילדה מסכנה שכולם יפנו לה גב!
מירב עזבה הכול ונסעה להביא את נועה.
לקח זמן עד שנועה נרגעה. לילות רבים מירב ישבה לידה במיטה:
את בבית. אני פה, אמא פה. הכול טוב.
אבל נועה המשיכה להתעורר בבכי.
ואז, שירה ונעמה, בנותיה המאומצות, פנו לסבתא חיה:
למה היא לא נרגעת?
כי אין לה כוח כמו שלכן. היא באה מעולם אחר. רק פנים טובות, חום ואהבה יתקנו.
חשבו הבנות, הביאו לה צעצועים ובגדים ונועה אמרה תודה, אבל הניחה בצד.
סשה קרא מקריאה ספר על אינדיאנים:
תראו! חולֵם חלומות, כזה שעושה רשת שתופסת את החלום הרע. נכין כזה לנועה!
מיד ביקשו מחוטים, חרוזים, וקצת נוצות מהתרנגולות של סבתא חיה, וישבו להכין.
נועם לא גילתה על ההפתעה עד שהיה מוכן. ובאותו לילה שוב חלמה חלום רע, התעוררה צורחת וזרקה עצמה לזרועות מירב:
אל תמסרי אותי!
בחיים לא, ילדה שלי.
וגם בעודה בוערת מחום, בזמן שמירב ויונתן טיפלו בה עד שהרופאים הגיעו, היה ברור נועה הפכה כבר בת משפחה.
בבוקר, מירב התעוררה מתחת לחלום החלומות. לידה, הבנות:
זה בשביל נועה! לא צריך כבר את כבר חולֵם החלומות הכי חזק, אמא את תמיד פה.
וסופרת מירב את כולם, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש בית מלא, לב מלא.
יירוץ איתמר, יקריא “צ’יפופו!” במטבח, יקרוץ לה יונתן מהחלון, תכנס סבתא חיה עם תבשיל, תתווכח עם סבתא טלי על התה, וכולם יצחקו.
תוסיף סבתא חיה:
מאהבה כזאת, גם החלום הרע יברח, מירב
והחיים נמשכים. אולי יבוא עוד ילד. מי יודע, ימים יגידו.
