נועה חזרה הביתה מוקדם מהצפוי, עם שלל מטעמים מארוחות אצל הוריה. היא רצתה להפתיע את בעלה, אבל גיא, במקום לקבל אותה בחיבוק חם, שלח אותה הישר למכולת. מה שקרה אחר כך לא עלה על דעתה.
התיק הכבד שמשך לה את הכתף גרם לנועה לצעוק בלי כוונה. גם הגב התחתון הציקבחודשיים האחרונים הפך לחבר הקבוע שלה. בזהירות הורידה את התיקים אל המדרכה המחוספסת של תחנת האוטובוס.
היא נשמה עמוק. התינוק בבטן זז בעצבנות. חודש שישי זה לא משחק, בעיקר כשמחליטים לחזור לפני הזמן ולהפתיע שלושה ימים מוקדם יותר מהמתוכנן. כל כך התגעגעה לגיא, שבאוטובוס ספרה עמוד אחרי עמוד, מחכה כבר לראות אותו.
מעניין מה גיא עושה עכשיו? כנראה אין לו מושג שהיא כאן עשר דקות הליכה מהבית. הדרך לבניין הרגישה כמו מסע. התיקים, שהיו מלאים בכל טוב מההוריםריבות, חלות, תפוחיםנראו כבדים יותר ויותר.
אחרי חמישים מטרים, נועה הבינה אין מצב שתצליח. הגב כבר לא עומד בזה.
היא חיטטה בתיק, שלפה את הסלולרי וחייגה לבעל.
גיא, שלום, לחשה בחיוך עייף.
נועה? מה קרה?הגיב מהר בדאגה.
כלום לא קרה… פשוט הגעתי! אני בתחנה מול הבית. תוכל לבוא לעזור לי עם התיקים? אמא דחפה כל כך הרבה דברים…
דממה מהצד השני. נועה בדקה אם השיחה לא נותקה.
את בתחנה? עכשיו? למה לא אמרת? קבענו שתבואי בחמישי!
רציתי להפתיע אותך, נועה נשכה שפתיים. אתה לא שמח? ממש עייפה… בוא מהר!
רגע! אל תזוזי. זאת אומרת, כן תזוזי… נועה, תביני, בבית אין כלום. אכלתי הכל אתמול. יש סופר 24/7 בפינה תקני בשר, עוף טוב. לקחתי יום חופש במיוחד, רציתי להכין לך ארוחה אמיתית, שתבואי ותהני.
איזה בשר, גיא? הביטה בו מגמגמת. אני בהריון, חודש שישי, מחזיקה שני תיקים ענקיים! הגב כואב! יש תפוחי אדמה וביצים בבית. בוא תיקח אותי הביתה, אני רעבה ועייפה.
לא, נועה, את לא מבינה, דיבר מהר, לא מפסיק. רציתי שהכל יהיה מושלם. הסופר קרוב. תקני בשר, גם תפוחי אדמה טריים. תבקשי עזרה, מישהו יעזור להביא. הכל בשבילנו. אני מסדר פה הכל.
נועה הסתכלה על ידיה האדומות. בלב הציף כעס חם.
גיא, אתה שומע את עצמך? אתה רוצה שאני, במצבי, אסחב תיק ענק לסופר בשביל איזה בשר? אתה לא יכול לבוא לעזור לי?
כבר התחלתי… הכנות! אם ארד, הכל יהרס. נועלי, בשבילי. קני שמונה מאות גרם בשר, ושק קטן של תפוחי אדמה. אני מחכה!
הטלפון נותק. נועה נשארה להביט על המסך החשוך. הדמעות עמדו במקום חיבוק חם, שלחה אותה למקרר. אולי באמת הוא מתכנן הפתעה מדהימה?, עלה בראשה. היא נאנחה, הרימה את התיקים והלכה צולעת למכולת.
היא דחפה עגלת קניות במעברים, מרגישה בושה מול הקופאית המנומנמת. הבשר היה כבד, תפוחי האדמה עוד יותר. כשיצאה, לא הרגישה את הידיים. האצבעות הפכו לווים קפואים.
הטלפון צלצל שוב.
קנית? שאל גיא בקול שמח.
קניתי. אני כבר ליד הבניין. פתח, אמרה בשיניים חשוקות.
חכי! כמעט צרח. אל תעלי! עוד עשר דקות.
ברצינות, גיא? רגליים שלי נפוחות, לא יכולה לעמוד!
ההפתעה עוד לא מוכנה! אם תיכנסי הכל יתפקשש. חמש דקות, נועה נשבע! אני חייב להספיק!
בהכרח התיישבה על הספסל ליד הכניסה, התיקים עפים לרצפה. רצתה לזרוק את הבשר לחלון הקומה השלישית שלהם.
חלפו עשר דקות. עשרים. נועה הרגישה איך כל כולה רותחת. דימיינה, מה יהיה מאות פרחים? ארוחת בוקר רומנטית? כנר על השולחן? כלום. שום דבר לא מצדיק אותה לשבת פה כך, עייפה, אחרי מסע ארוך.
בדקה ה-35 הדלת נפתחה וגיא רץ החוצה. נראה כמו ילד: חולצה הפוכה, שיער פרוע, זיעה על המצח.
יופי, יושבת! אמר מתוח תוך כדי שהוא מרים את התיקים. למה את כועסת? תראי, שמש בחוץ נו, בואי מהר!
למה אתה ספוג ריח אקונומיקה? שאלה במאמץ להרים עצמה, נשענת על המעקה.
תכף תראי! קיפץ למעלית.
עלו. גיא פתח את הדלת בגאווה. נועה נכנסה, נושמת ריח של כלור ומבשם אוויר זול.
עברה לסלון. אחרי זה למטבח. הציצה לחדר האמבטיה. הדירה הייתה מבריקה אפילו מוזר כמה ריקה. בגדים שנזרקו תמיד נעלמו, השטיח היה רטוב מפרווה, האבק נעלם מהמדפים.
נו? גיא קרן. מופתעת?
נועה פנתה אליו לאט.
זה הכל? לחשה.
מה זה “הכל”? כמעט ישב מעצבים. עבדתי פה שלוש שעות! רציתי שתיכנסי לבית נקי, בלי לדאוג לכלום. רציתי להראות לך שאני כן עושה! אז שלחתי אותך לסופר
הדמעות כבר עמדו.
בשביל זה? כמעט בכתה. עשית אותי לסחוב, רק כדי לשטוף רצפה?
כן! מחא כפיים. אני רק רוצה לעשות טוב, את תמיד מתלוננת שאני לא עוזר בבית. סוף סוף ניקיתי! רציתי שתיהני. את באה מוקדם, טרפת את כל ההפתעה!
נועה לא יכלה לשתוק.
אתה לא רציני! לא אכפת לי הרצפה! אני בהריון, כואבת, רציתי יד, לא לשמוע על סמרטוט!
גיא סמק וזרק את הסמרטוט לכיור.
הנה זה שוב. אף פעם אי אפשר לרצות אותך! אני עובד מהבוקר, ואת צועקת, כאילו ירקתי בך. יש פה יותר נקי מיום החתונה!
בשביל ניקיון כזה? נועה לא יכלה לנשום עלבון. השארת אותי בחוץ חצי שעה! נשברתי, רגליים התנפחו! שלחת אותי לקנות בשרזה הפתעה? זה עינוי!
אה עינוי? אז סליחה שאני לא מושלם! יש נשים ששמחות גבר מנקה ומבשל. את רק על עצמך חושבת! גם אני עייף, חושב איך לשמח!
הורידה ראש, בוכה.
אתה לא מבין אתה פשוט לא מבין. החלפת את הבריאות שלי בריצפה נקייה.
מה זה בכלל משנה? שוב צעק. את הקדמת! אם היית באה בזמן, היה מושלם. הכנסת אותי לפינה, ועכשיו אני אשם? לא מעריכה
גיא עף לחדר השינה ודפק את הדלת.
התינוק בעט שוב. נועה התיישבה מול שקית הבשר, מרגישה סחרחורת.
כעבור עשר דקות, הדלת נפתחה קצת.
להכין את הבשר? או שגם לא תאכלי רק כדי לעצבן?
אל תכין כלום, אמרה חלש, ולא הסתכלה עליו. רק תן לי שקט. רוצה לישון.
כמו שתרצי! דפק שוב בדלת.
נועה קמה בקושי, פנתה לאמבטיה, התבוננה במראה: חיוורת, שחורה מתחת לעיניים, שיער פרוע.
נזכרה איך דמיינה את החיבוק ההוא. “סוף סוף בבית”, רצתה לשמוע ממנו. חלמה על חום ואהבה וזה מה שקיבלה.
כשהתייבשה, שוב התפרץ ריב, הפעם על שטות אחרת שגיא מצא. לקחה את התיק, יצאה איך שהייתה, וחזרה להורים.
כולם ניסו לשכנע להישאר ההורים שלו, אחותו, אפילו קרובים רחוקים. גיא גם לא ויתר, התקשר, הבטיח שהבין את הטעות. אבל נועה כבר ידעה: בעל כזה היא לא צריכה. גירושים יגיעו. למה לה גבר שמעדיף רצפה על הרגשה של אשתו והעובר שלהם?
