החתול שכמעט השלים עם גורלו שיקפא, ירעב, ימות מבגידה וייאוש פתאום הרגיש לצידו משהו קטן וחם
הוציאו אותו. פשוט השליכו. אחרי עשר שנים בבית אחד.
הכול בגלל המלצה של הרופא שאולי יצמח לתינוק הטרי אלרגיה לפרווה. דווקא ה”אולי” הזה היה המכה האחרונה לגורלו של החתול.
ברור היה לכולם שלחתול בוגר, בן עשר, אף אחד לא ירצה לתת בית. בעל הבית, בלי הרבה היסוס וללא נקיפות מצפון, הוציא אותו ישר לרחוב. לחצר הסמוכה. אל שלוליות הגשם ולקור של החורף הירושלמי. היטיב להבין שהחתול לא ידע לחזור הביתה, ואפילו אם היה רוצה הסיכוי שיחזיק מעמד עד הלילה הבא היה קטנטן. החזאים דיברו על לילות קפואים.
קור קטלני. הגיון יבש.
לולא המקרה, סביר שכך היה נגמר הסיפור. אבל הגורל שינה מסלול. החתול, שעמד להיכנע, הרגיש פתאום משהו חי, משהו זעיר מתחת לגופו.
במאמץ הזיז שריריו, הרים את ראשו ונשאר ללא תזוזה.
מולו ישבו צמודים שני גושי פרווה קטנים עם עיניים גדולות ומלאות תקווה. הבטו בו במבט מלא אמון ובקשה.
“מה חסר עוד…” חשב בעייפות וכעס. “אפילו למות בשקט לא נותנים לי. על מה העונש הזה?”
גורים. נדחו גם הם. זוג קטנטנים בקור כזה, בלילה כזה חסר רחמים. למה? לא הובהר. אבל זה כבר לא שינה: עכשיו, אם הוא יפקיר עצמו, בטוח ששניהם ימותו איתו מקור.
התחיל להפעיל בעדינות את כפותיו הקפואות. משך את הגורים אליו, אסף אותם אליו וחימם בגופו. לקק אותם בעדינות, בעוד הם נצמדים אליו בפחד ובתקווה כאילו הוא לא רק אם, אלא ההצלה עצמה.
“נתקעתי חזק…” נאנח בלבו.
הבטן התהפכה ברעב. סבל הוא להם, הקטנים, היה גרוע פי כמה. בקושי התרומם, צולע לכיוון פחי הזבל, לאזור שכל עוד הדיף בשולי ריח של אוכל.
מצא בחיפוש שתי חתיכות קציצות קפואות ומעט חלקי עוף. הביא את השלל לגורים, האכיל אותם, ומה שנשאר גמר בעצמו. הגורים שבעו, נרדמו מיד תחתיו, מחובקים זה בזה ומלווים במלמול קל.
העייפות הכניעה גם אותו.
אז נשמע פתאום קול ילדה:
“אמא! אבא! תראו! פה יש חתולה עם גורים!”
כמעט חייך בבוז. ברור “חתולה”…
אבל יערה לא הייתה ילדה מהסוג שממשיכים ללכת הלאה.
כעבור עשר דקות חזרה. בידה אחת שקית עם אוכל חם, בשנייה שמיכה ישנה אך נעימה. שלושתם נחו יחד הפעם על כיסוי רך.
לא עבר עוד שעה, יערה חזרה שוב הפעם עם אבא. הוא הביא קופסה גדולה שאסף מחלקי רהיטים ישנים. על הצד קבע דף נייר: “לא להפריע. לא לגרש. אנחנו דואגים להם. דירה 22”.
במשך כל הערב העלו השכנים מעדנים שימורים, שאריות מאוכל ביתי, קופסאות מטרנה. רחמים ודאגה עטפו את המדרגות.
למחרת יערה ואבא חזרו לבדוק את “חתולת האמא” והגורים. הגורים, מלאי אוכל, לא הצליחו אפילו לזחול עד סיום פשוט עצרו בדרך ונרדמו.
בערב, כשחזרה המשפחה, רצו הקטנטנים בשמחה אל יערה.
החתול שקראו לו מרום צפה בהם מתוך הקופסה, מפהק. לא התכוון להתקרב. כבר נבגד פעם אחת, אין לו עניין לסמוך שוב.
“אמא,” אמרה יערה, “שכחת לתת אוכל לאמא של הגורים. גם לה מגיע…”
“שחררי,” משכה אמה בכתפיים. “היא כבר תמצא מזון.”
“איזו אמא, מה?” תהה אבא. “בגלל שזה דווקא חתול, לא חתולה”.
“מה אתה אומר?” התרעממה האם. “הוא מטפל, מלקק, דואג… ברור שחתולה!”
“תסתכלי טוב,” חייך האב. “אין לו שום סימני אמהוּת.”
האם כרעה, ליטפה בעדינות את מרום בבטן. הוא נרתע, מביט עליה בעיניים מאשימות.
“אוי ואבוי…” לחשה. “זה באמת חתול…”
“נו, צדקת,” חשב לעצמו.
“כל החורף הזה,” התנשפה, “דאגת להם לבד? חיממת אותם? האכלת?”
הוא לא ענה, הרי לא חשובים לו דבריה. מה שהיה משנה באמת היה לדאוג שהגורים ישרדו, ואם אפשר להיעלם מיד אחר כך. דממה, ללא מחיאות כפיים.
אך שוב שיחקה הגורל.
האם לא עזבה. עיניה דמעו.
“אמא,” לחשה יערה, מחבקת את הגורים. “הוא היה פעם ביתי. כנראה לא מזמן עפו אותו…”
“כן,” הוסיף האב. “מישהו החליט שהוא מיותר. והוא, במקום להיכנע, הפך בשבילהם לאמא בזכות עצמו. דחה את קיצו, בשבילם.”
“באמת,” נשברה האם, “רק חסר שאבכה…”
“תיארתי מציאות,” השיב האב ברוגע.
האם התקרבה, הרימה בעדינות את מרום מרצפת הקרטון, וחיבקה אותו אל לבה.
הוא נדרך, כמעט תלש את עצמו אבל במקום, פלט מיואו וחימם אותם בגרגור. לא ידע למה.
חשב: יאכילו, ינקו ויעיפו שוב. אבל…
מצא את עצמו באמבטיה. חפפו אותו בשמפו. הביע מחאה בצעקות, אך יערה ואמא הרגיעו אותו.
אחר כך עטפו במגבת חמימה, מושיבים אותו על ספה רכה, מגישים לו אוכל טעים. הגורים, כמו תמיד, התחפרו אצלו ונרדמו.
“גיבור אמיתי,” לחשה האם, מלטפת אותו. “לא כל אדם היה עושה כך…”
“מתחנפת,” פיהק מרום. “נו, נראה, אכפת לי אם אגרד קצת כשאקום.”
אך במקום טפרים, נשמע שוב רחש גרגור. יערה צחקה.
“נו, טוב,” חשב. “אולי באמת הם בסדר…”
חיבק את הגורים יותר חזק, ליקק אותם. האם שוב דמעה.
“משונות הן הנשים האלו,” הרהר. “קודם רוחצות, אחר כך בוכות. אולי מצפון.”
הוא נרדם, ראשו מעל ראשי הגורים, בלי לדעת את האמת: זו הייתה אמא פעם שאסרה להכניס חתולים לבית. לכן בנו האבא ויערה את הקופסה.
וכך שלושתם מרום והגורים ישנו יחד צפופים, עושים גוש קטן של חמימות.
והמשפחה עמדה בצד, מביטה בשקט בחתול הזקן שנראה עתה טוב מרוב רובם של בני האדם.
“אבל הרי לא עברנו על פניהם?” לחשה יערה.
ואמא ואבא רק הנהנו בראשם. אולי, באמת, זה היה המעשה הנכון ביותר שעשו בחייהם.
