אמא, אני בבית! קראה נועה בקול, כשנכנסה לדירתם שבפתח תקווה והניחה בעדינות את התיק ליד הדלת. היא נשמה עמוק, מנסה להשתלט על החרדה תמיד פחדה מהרגעים שאחרי בית הספר, אף פעם לא ידעה באילו עצבים אמא שלה תהיה. ליבה הלם כשרוני, כך שחשבה שעוד רגע ייקרע מתוכה, וידיה היו כבר לחות מהתרגשות.
בשקט של הבית הדהד הצעקה החדה של אמא, כמו הצלפה:
מה עכשיו? שוב נכשלת?
נועה נדרכה כולה, הברישה מבטה לרצפה, מתבוננת בסניקרס הישנים שלה. רק בת שתים־עשרה, אבל כבר הייתה רגילה לטון הזה זה היה כמעט יום־יום, מצמצם אותה מבפנים ודוחף את הרגשות למעמקי הנפש. משהו התכווץ לה בלב, כאילו יד קפואה לופתת אותו, והנשימות נחצו ונתקעו בגרון.
לא, אמא קיבלתי שמונה במתמטיקה, ענתה חרישית, משתדלת להימנע ממבטים בעיני אמא. קולה רעד הוא הסגיר עד כמה פחדה. רק בקצת לא הצלחתי להגיע לעשר
עדי, האמא, זינקה בכעס מהספה עליה דפדפה בעצלתיים במגזין אופנה, פסעה אל בתה בפנים נוקשות ועיניים רושפות אש:
שמונה? ברצינות? קולה נצרד מהכעס. הבת שלי לא אמורה לקבל שמונה! מה נדמה לך, שלא שמים לב? כאילו אני אמא רעה, איזה בושות!
ניסיתי ממש פשוט הייתה שאלה קשה לא הצלחתי להבין הכול אתמול ישבתי שעתיים
קשה! ירקה האם בבוז וחיקוי לועג. את סתם מתעצלת! בטח שוב הסתכלת בסלולרי במקום ללמוד. תמיד את מתפזרת לשטויות!
בעוז משכה עדי את התיק של בתה, הפכה אותו על הרצפה מחברות התפזרו לכל עבר, קלמר נפתח ועפרונות ועטים התגלגלו. נועה קפאה, בולעת את הדמעות. בכל זאת, אתמול באמת ישבה שעתיים בלימוד, חיפשה דוגמאות בגוגל, בדקה עוד ועוד.
אמא לא הקשיבה לכלום ודחפה אותה מחוץ לדלת:
עד שתלמדי לפתור כאלה שאלות, אין לך מה לחזור! ושלא תעזי יותר לחזור עם שמונה! הבנת?
הדלת נסגרה בטריקה, הדהדה חזקה בלב של נועה. היא נשארה לעמוד על המדרגות, לוחצת בחוזקה מחברת אחת אחרונה בידה. דמעות חמות שטפו את פניה, טפטפו על המחברת, מטביעות כתמים אפרפרים בין השורות.
“למה זה תמיד ככה?” חשבה לעצמה. היא החלה לרדת לאט במדרגות הקרות, נגררת, חובקת את עצמה. המעיל נשאר בדירה הקור חתך עד העצמות והרעיד אותה.
כמה היא התגעגעה לאבא! אבא תמיד היה מצליח להרגיע את אמא, למצוא מילה טובה או להקל את האווירה בבדיחה. אבל הוא עבד בבאר שבע, בשבועות של עבודה ממושכת בתחנת כוח, אז רק התקשר פעם בשבוע ושאל לשלומה, הבטיח מתנות… אבל עכשיו לא היה פה, ובדידות כבדה דחקה לה על הלב כמו אבן.
בפעם הראשונה שצעקה עליה, הייתה בת תשע, אחרי שנכשלה במבחן עברית. אמא התפרצה, משכה בכוח את זרועה עד שהשאירה סימן אדום:
את מביישת אותי מול כולם! איך אני אז יום אחד אוכל להסתכל לאנשים בעיניים?
אז ברחה לאבא, סיפרה הכול. אמיר התרגז ודרש מעדי להפסיק הזכיר שהציונים לא קובעים ערך של ילדה. אבל למחרת, כשעזב לעבודה, קראה לה אמא לחדר:
אם תעיזי שוב לספר לאבא, לחשה בעוקצנות ולחצה על כתפה עד שחשבה שיישארו שם כחולים, החיים שלך יהיו הרבה יותר קשים. תזכרי את מקומך. ואל תציקי לו עם הבעיות שלך. זה רק שלך.
מאז שתקה. ניסתה להעלים את עצמה, להיות מושלמת, אבל תמיד נמצא פגם או סיבה לצעקה. כל בוקר היה מתח ביקורת על היומן, ובערב חקירה על ציונים. נועה פיתחה פחד ממשי מהבית; כל צעד לרחבה היה כאילו היא הולכת על קרח דק.
פעם אחת, כשסידרה את החדר, שמעה במקרה שיחה של אמא עם השכנה אלה ברמקול:
לא באמת רציתי ילדה, אמרה אמא בקשיחות, אמיר התעקש. חשב בלי ילדים זה לא משפחה אמיתית. פחדתי לאבד אותו. חשבתי שאולי יוולד בן אז אני אתרחק. אבל באה נועה… והוא רק מחבק אותה! אותי שכח!
את מקנאה בבת שלך? שאלה אלה והיא נשמעה מזועזעת.
לא מקנאה! היא פשוט הורסת הכל! בגללה אנחנו רבים! הלוואי שלא הייתה באה לעולם
המילים דקרו את נועה בלב, כאילו סיכות קטנות ננעצות. בקושי הצליחה לחזור לחדר. מהיום ההוא הלכה עוד יותר בשקט, התביישה להיתקל באמא בעיניים. אבל שום דבר לא עזר האמא תמיד מצאה סיבה לנזוף, להעניש, להתפרץ.
~~~~~~~~
נועה? מה קרה לך כאן? נשמע פתאום קריאה רכה.
מאחוריה עמדה מרים, השכנה מהקומה למטה אישה מבוגרת עם תלתלים כסופים, עיניים טובות, לבושה בחלוק בית צבעוני ונעלי בית שעירות, כמו שרק סבתות טובות יודעות לדרוך איתן על רצפה קרה.
אמא שלי העיפה אותי… גמגמה, קולה נסער.
שוב בגלל ציון? נאנחה מרים והביטה בה בחמלה. בואי, בואי איתי. קר כאן, את תצטנני.
מרים אחזה בידה חמה ורכה והכניסה אותה לדירה הקטנה, ריח וניל ותה טרי באוויר. עציצי גרניום אדומים ציירו על החלון תקווה.
תשבי, אני אכין כריכים. ספרי מה קרה.
נועה ישבה והביטה במפה הרקומה בדגלונים. ידיה עוד רעדו. מילותיה בקושי נשמעו:
רק שמונה… והיא אומרת שאני מביישת אותה. שאני עצלנית וטפשה. שהיא נראית בזכותי אמא גרועה…
שטויות! מרים חתכה לחם בהחלטיות רגועה. את חכמה ונהדרת, אמא שלך פשוט מבולבלת. אולי אני אדבר איתה?
לא, אל… נועה ניגבה דמעה בחולצה. זה רק יחמיר. רק אבא מבין אותי, אבל הוא רחוק…
מרים ליטפה בשקט את ראשה, והחמימות עטפה אותה כמו שמיכה רכה.
לפעמים גם מבוגרים צריכים קצת דחיפה, אמרה, פורסת גבינה על הלחם. כדאי שאבא שלך יחזור או לפחות ידבר עם אמא שלך ברצינות. הוא אוהב אותך, רואים את זה.
נועה הרימה מבט, ולרגע הרגישה שמבינים אותה באמת. תחושה של תקווה קטנה החלה לנבוט. היא נגסה בכריך, החמימות של התה והמנטה פיזרה בה שלווה.
אבא הבטיח לבוא בחופש… אמרה מבוישת. אבל אמא לא נותנת לו להתערב. אומרת שאני הבת שלה והיא קובעת.
מרים נאנחה והתיישבה מולה.
לגדל ילד לא אומר לצרוח עליו זו אמונה, חיבוק, גב. אמא שלך כנראה לא יודעת אחרת. אבל זה לא חייב להימשך.
היא חשבה רגע, ואז הוסיפה:
אולי אני אדבר עם אמיר. אגיד לו שאת צריכה אותו עכשיו. הוא בטח יעזור.
לרגע נועה רעדה מהבהלה ומהתקווה גם יחד. היא הנהנה חרש, מחזיקה חזק בספל.
*************************
שבועיים אחר כך קרה מה שאיש לא ציפה.
נועה חזרה מבית הספר וקפאה, כשראתה בכניסה זוג נעליים גבריות בוציות נעלי עבודה של אבא! הוא הקדים?! ליבה הלם, התגעגעה כל כך לחיוך ולאחיזה שלו.
סלון הבית התמלא בצעקות:
אתה לא יכול ככה לעזוב! אנחנו משפחה! צרחה עדי, בקולה נשמעה הלחץ.
משפחה? ענה אמיר בעייפות חריגה, בטון תקיף שלא היה רגיל לה. איזו משפחה זו, אם את מתעללת בבת שלך? דיברתי עם מורה ועם מרים אני יודע על כל השיחות, כל הפעמים שהשפלת את נועה.
מה אתה כבר יודע?! היא סתם ממציאה!
אני יודע בדיוק! את שוברת לה את הנפש. היא מפחדת מהבית שלך, כמו מבית סוהר. את יודעת כמה לילות היא בכתה, וכמה איימת עליה שלא תדבר איתי?
אתה מפנק אותה! עדי התפרצה. היא צריכה ללמוד שהחיים לא נותנים חינם!
לא במחיר הבריאות שלה לא אתן לך להרוס לה את הילדות.
ואם תעזוב לא תראה אותה! צעקה עדי.
מי אמר שהיא תישאר אצלך? אמיר ירה בחזרה, קר כתער. את לא אמא יותר! לא אתן שתתעמרי בה עוד.
הוא יצא למסדרון, ראה את נועה, פניו התרככו, עיניו נמלאו עדינות. הוא ירד על ברכיו, לקח את ידיה:
מתוקה שלי… אני לא עוזב אותך. יש לי כבר תוכנית.
הוא חיבק אותה, ולראשונה מזה זמן רב, הרגישה נועה בטוחה. כל החששות יכלו להתמוסס רק מהרגע הזה.
אבא… לחשה לכתפו, שואפת את ריח המעיל. נוכל להיות רק שנינו?
ודאי! חייך אמיר. מצאתי דירה לא רחוק, סגרתי עבודה חדשה. תלמדי באותו בית ספר, נבשל יחד ארוחת ערב, נראה סרטים, נשב לשוחח… מה שתרצי.
נועה הנהנה, וחיוך קטן נסדק דרך הדמעות. בפנים, משהו חם התרקם ניצן ראשון של תקווה. היא חיבקה את אבא, מרגישה איך הטראומה מפנה מקום לריפוי.
תודה, לחשה. תודה שאתה כאן.
אמיר ליטף אותה בשערה:
את העולם שלי. ואעשה הכול כדי לראות אותך מאושרת.
הגשם בחוץ שכך, קרן שמש חדרה מבעד לעננים, מציפה את הרחוב באור. נועה חייכה לראשונה זה חודשים משהו טוב מחכה לה, היא מרגישה.
בדיוק אז, עדי פרצה בזעם מהסלון. עיניה בערו, פניה התעוותו. היא התפרצה:
שניכם תתחרטו! לא תיפטרו ממני כל כך בקלות! אתכם אני אגמור! אני אשבור אתכם!
אמיר עמד כחומה מול נועה, נחרץ:
עדי, נגמר. אנחנו עוברים דירה וחיים יחד. זה עובדה, לא בקשה.
נראה אתכם… צחוקה הפך מפחיד אתם עוד תשלמו לי ביוקר! תתחננו סליחה!
נועה נאחזה בחולצתו של אביה כאשר הפחד הישן שב והתעורר. אך מגעו הרך של אביה על כתפה הפיח בה אומץ.
הולכים, נועה. אמר. התחבטה בעדינות, קמה, ויחד הלכו לדלת. עדי רצתה לרוץ אחריהם אבל כאילו קיר בלתי נראה עצר אותה. היא נשמה בכבדות, עיניה כפושטים להבות.
תשמעו ממני עוד! צרחה מהדלת. אתחיל להרוס לכם הכול! אני אשמיד אתכם!
הדלת נטרקה, קוטעת את הקשר עם העבר. נועה נשמה עמוק וכתפיה התרפו סוף סוף.
********************
הימים הבאים עברו כחלום טוב. עברו לדירה קטנה במרכז פתח תקווה דירה עם קירות בהירים, חלונות מלאי שמש, מבט אל חצר שקטה עם דקלים ירוקים.
אמיר מצא עבודה בחברה קבלנית בעיר, ניסיונו כמהנדס היה כך מבוקש מאוד. כל בוקר התחיל בחיוך, בארוחת בוקר משותפת, שיח ולחם קלוי, עם ריח קפה טרי וקינמון. בערבים טיילו בגינה, שיחקו שש־בש, צפו יחד בטלוויזיה מתחת לשמיכה אחת. נועה הרגישה פתאום קלה, שמחה, נושמת באמת.
באחד הימים, בעת שישבו לארוחת בוקר, הושיטה לאבא את היומן ביד רועדת:
תראה, אבא, קיבלתי עשר במתמטיקה! קול גאוותה הקפיץ את ליבו של אמיר.
איזה יופי! תותחית! הביט באהבה ביומן, ואז בה. רואה מה קורה כשאין פחד על הראש? גאווה אמיתית.
נועה חייכה וחיבקה אותו. כבר לא פחדה. הייתה מוגנת, נאהבת ונדרשת.
אבא, אמרה בשקט, אפשר שנלך יום אחד לספארי? שנים לא ביקרתי שם…
ברור! הרים גבות והשתעשע בשערה. בשבת הקרובה. נביא סנדוויצ’ים, נאכיל יונים בכניסה, נראה את כל החיות… אולי אפילו נצטלם ליד הלאמה.
יש! צחקה, צחוקה היה צלול כמעיין אביב.
***************************
באותו זמן, עדי התרוצצה בדירה הריקה, מטורפת מהבדידות. השקט והכאב כרסמו בה. איך הוא עזב? איך העז לקחת ממנה את הילדה ולהיעלם?
היא ישבה ליד השולחן, עמוסה מחשבות נקמה אכזריות: “אגמור לו על העבודה! אשלח תלונות אנונימיות… את נועה אפשר להפחיד אגן עליה בגניבת בית ספר, אפיץ עליה שמועות…”
החלה לרשום בעט בכעס, שורות נקמה ארוכות. לא הרגישה את אמא שלה, לאה, נכנסת אשה נמוכה, שער כסוף, מבט עצוב וחומל.
עדי, מה את עושה? שאלה בעדינות.
עדי נבהלה, מיד סגרה את המחברת.
כלום, סתם רשימות לשבוע…
“רשימות”? לאה שלפה את המחברת, קראה, ועיניה התפלאו את מתכננת ככה לפגוע במשפחה שלך?
הם בגדו בי! צרחה עדי. הוא הרס לי את החיים!
את הרסת בעצמך, אמרה לאה בקול נחוש. את צריכה עכשיו טיפול, יקירה. את לא קולטת שאת הורסת את עצמך ואת כולם.
פסיכולוג? עדי גיחכה.
כן. אם את לא הולכת, אטפל בזה בעצמי. מספיק להרוס הגיע הזמן לנסות לתקן.
עדי השתתקה, התמוטטה על כסא, דמעות זולגות.
אמא… שנים אני כועסת, קינאתי בקשר שלהם… הרגשתי שנועה גוזלת לי את אמיר… לא רציתי להיות כזו.
אמא חיבקה אותה:
הנה. תתחילי בטיפול בשבילך, בשבילה, בשביל כולם. עוד אפשר לשנות.
לרגע, עדי הבינה אולי יש סיכוי לתקן, להתחיל מחדש, ללמוד לאהוב באמת.
**************************
בערב, אמיר ונועה התכרבלו על הספה, צפו בסרט ילדים. נועה השעינה ראשה על כתפו, מצליחה לנשום עמוק.
אבא, שאלה, אתה חושב שאמא אי פעם תוכל להשתנות? לאהוב אותי?
אמיר ליטף אותה בפנים עצוב:
נועה, אנשים יכולים להשתנות אם הם מוכנים ומבינים שיש בעיה. אמא שלך מבולבלת, פגועה. זה לא עושה אותה רעה סתם צריכה זמן ועזרה.
נועה חיבקה אותו:
ואם היא לא תשתנה? אם תמיד תשנא אותי?
תזכרי דבר אחד: את שווה המון, לא משנה מה. יש לך אותי תמיד אוהב. אנחנו צוות. אם תשתנה נהיה מוכנים לקבל. אבל רק כשתדע להעריך ולהקשיב.
הדמעות שבפניה של נועה הפעם התערבבו בחום, לא בכאב.
תודה, אבא. לפעמים חשבתי שאני לבד בעולם. אבל תמיד יש לך את המילים שמתאימות.
כי אני אוהב אותך המון. ואף פעם לא תהיי לבד.
נועה חייכה, הראש מלא במחשבה שאולי, יום אחד, אמא באמת תבין. אולי, בסופו של דבר, הלב יפתח.
אבא, אפשר להזמין את דנה אלי מחר? נורא התגעגענו…
ברור! ענה שמח. נעשה מסיבת חברות, נאפה עוגיות, נשחק, נצחק, כמו שצריך.
איזה כיף! נועה זהרה. אמא תמיד אסרה. עכשיו זה עולם אחר.
עכשיו את חופשיה, ילדה יפה.
נועה חייכה. בתוכה פרחה תקווה מתוקה כמו פרח ראשון אחרי חורף. עכשיו הכול יהיה טוב.
