נו, תקשיבי לסיפור מהיומיום אני חוזרת עם הפתעות מההורים שלי, שלושה ימים לפני הזמן, רציתי לשמח את אלעד. את מכירה אותי, אני לא יכולה להחזיק הפתעה, אבל הפעם דווקא נשבעתי לשתוק. והכל כמובן היה יכול להיות מתוק-מתוק, רק שהוא… טוב, תקשיבי.
אז אני מגיעה הביתה הביתה, הכוונה לגבעתיים, עוד רגע וחוזרת לספסל המוכר מול הבניין, עם שתי שקיות מפוצצות דרך אגב. אימי ודוד שלי, באהבה גדולה, דחפו מכל טוב: עוגיות, דבשת ריבת תות, כמה צנצנות חמוצים מהסוג של סבתא חנה, וגם תפוחים שרק בגליל אפשר למצוא. בקיצור, משקל של חצי שוק יד שניה. ואני במצב של חודש שישי! הגב שלי שורף, כאילו מישהו נועץ לי מזלג בכל צעד, והכתפיים כבר אדומות מהסחיבה.
נו, הייתה לי פנטזיה כזאת אכנס, הוא יקפוץ משמחה, יחבק אותי, אולי יכין לי תה, יחמם לי איזה מאפה. במקום, אני נשענת על עמוד חשמל, מנסה לא להתעלף.
תוך כדי אני מרימה טלפון:
אלעד, חיים שלי, היי… בקושי לוחשת.
מַיָה?! (השם שלי, כן), את בסדר? מה קרה?! נכנס ללחץ ישר, כמו תמיד.
לא קרה כלום… פשוט חזרתי! אני כאן ליד הבניין, עם… יותר מדי שקיות.
יש דיבור שתבוא רגע לעזור לי?
שתיקה. חושבת שהשיחה התנתקה, בודקת את המסך.
את מתחת לבית?? מיד?! איך לא עדכנת? חשבנו חמישי!
רציתי להפתיע אותך, ניסיתי לשמור על פאזה של הפתעה, באמת.
אתה לא שמח? אני מתה מרעב וחייבת להישכב קצת.
הוא מתבלבל, ואז מוציא תירוץ של החיים שאין כלום בבית, שהוא גמר את כל האוכל אתמול, ושהוא בדיוק רצה לעשות צהריים רציני, משהו לחגיגה. מציע לי, ההריונית, להיכנס לסופר השכונתי ולהרים עוד איזה קילוגרם וחצי בשר, בינתיים. “קל! קחי גם תפו”א, שלהם תמיד טרי…”
אני מרגישה איך הדם עולה לי לראש:
אלעד, באמת? אני בשישי, אני עם הבטן, אחרי נסיעה של שעתיים, עם שקיות כרמל מזרחי על הכתפיים, ואת רוצה שאני אלך עכשיו לסופר?! אתה לא יכול לבוא שתי דקות?
והוא, עקשן כמו שהוא, “תהיי רגע סבלנית, הפתעה תאמיני לי, הכל בשבילך!”
אני מתלבטת, נושמת עמוק, אוספת את השקיות, גוררת רגליים לסופר. המוכרת מסתכלת עלי ברחמים, כאילו אני טיפה עוף כנוי ובשר, עוד תפוחי אדמה, איזה עגבניה טובה. הידיים קפואות.
אני כבר גוררת את עצמי עד לפתח הבניין, והטלפון שוב אלעד:
הספקת? קנית?
כןןן, כאן כבר! תפתח לי, בבקשה.
רגע! אל תעלי! חכי רגע בחוץ! עשר דקות, נשמה, אני גמור…
ואני כבר בוכה, לא אכפת לי מאף אחד, מתיישבת על הספסל, תוהה אם עוד רגע לא תתפוצץ לי הבטן. חולפות עשר… עשרים… שלושים וחמש דקות. בבניין חושך, הכל שקט. מנסה לדמיין מה מחכה לי בבית אולי דג מלוח? נרות? חז”ל בפינה? לא יודעת.
באמת סוף סוף, אחרי חצי שעה, אלעד מוכתר יוצא בסערה: טרנינג הפוך, ראש מבריק מזיעה, ריח של אקונומיקה ודדליין.
נו, תראי איזה סדר! בדקת?! מבריק!
אני גוררת את עצמי, רוצה רק אמבטיה נכנסת לבית כולו נוצץ, יש מגנט על המקרר “שבת שלום”, והשולחן ריק, אפילו כוס מים אין. שטח סטרילי.
אלעד, רציני? על זה כל הדרמה?
מה?! אני שלוש שעות מקרצף! כלים, שירותים, פאנלים, שטיחים…
כל זה רק רציתי שקבלי ישר חיבוק של סדר, לא תשברי לעצמך את הגב.
אני נחנקת, הדמעות בגרון:
שמעת מה אמרת? שלחת אותי לעשות קניות עם הבטן הזאת, במקום לבוא להוריד לי את הידיים. כל זה בשביל לשטוף רצפה?
אם הייתי חולה, גם היית משאיר אותי למטה “רק להבריש ספות”?
ואז מתחילה הצעקה. הוא, כרגיל, מתגונן “את אף פעם לא מעריכה! את דואגת רק לעצמך! כל לילה הייתי ער, רק תכננתי לשמח אותך!” ואני, בוכה, מסבירה שרק רציתי שאחזיק לי את היד ואביא אותי הביתה.
הוויכוח נשבר על השאלה הניצחית “בשביל מי אני טורחת?!”.
אני מסיימת את הערב אצל ההורים שלי, לא מחכה אפילו שיגיד משהו.
כולם: ההורים שלו, אחיות, הדודות יימשו אותי בגזר דין שלא להתגרש, הוא גם כן המשיך להתקשר, ניסה להרגיע, הבטיח שישתפר. אבל בשלב הזה הייתי שלמה. ברור לי בעל שמעדיף רצפה מבריקה על הבריאות שלי ושל הילד? תודה, לא אצטרך את זה. מגיעה לי אהבה, לא סטריליזציה. תגידי את לא מסכימה?
