35 שנה עבדתי כיושבת ראש ועדה רפואית לקביעת נכות, והייתי נוקשה במיוחד כשהורדתי אי-כושר ממי שעדיין יכול לעבוד. הייתי גאה בעצמי, בדאגתי לכספי המדינה. אבל כשבעלי קיבל שבץ והמכותבים שלי חייכו וענו לי, הרי הוא עוד מזיז יד!, וסירבו לתת לו חיתולים, הבנתי שכל חיי הייתי כלבת השמירה של מערכת ששונאת זקנה וחולשה.
בארץ שלנו לא נותנים נכות צריך להילחם עליה, להוכיח שאתה כמעט מת. אני הייתי החומה שכאלו שוב ושוב נשברו עליה.
שמי יעל בן-צור, בת 68. עד שנה שעברה הייתי יושבת ראש ועדת נכות במרכז רפואי גדול בתל אביב. דרכי עברו אלפי אנשים: קטועי רגליים, עיוורים, חולי סרטן, סוכרתיים.
הייתה לי תדמית של “אשת הברזל”. הכרתי את כל הפרצות, את כל התחבולות. ראיתי מבעד לאלה שבאו רק כדי לקבל הנחות בארנונה או תוספת לקצבת זקנה.
התפקיד שלי, שבא מלמעלה, היה פשוט: לחסוך למדינה כסף. פחות נכים יותר בונוסים להנהלת הוועדה.
הורדתי דרגות נכות לאנשים בלי אצבעות ביד. אמרתי חזיתית:
יש לך יד שנייה. אתה יכול לעבוד כשומר בכניסה. אתה יכול לענות לטלפון. המדינה לא חייבת לפרנס אותך. אנו מורידים לך לקבוצת עבודה. הבא בתור!
סירבתי לאמהות לילדים עם שיתוק מוחין במתן כיסאות גלגלים מיובאים, ורשמתי להם תוצרת כחול-לבן זולה, למרות שהילדים סבלו בכאב.
אמרתי: זה התקן. שלנו לא פחות טוב. צריך להתמודד.
ישנתי טוב בלילה. הייתי גאה בעצמי, סמל הביטחון של המדינה מול עלוקות. הייתה לי משכורת יפה, כבוד מהנהלה, רכב צמוד ודירה חמימה.
עד שהאסון דפק על הדלת שלי.
שבץ.
בעלי, אורי, היה בן 69. גבר חזק ועליז, כל חייו היה מהנדס במפעל. תכננו לצאת לפנסיה, לקנות בית בכפר, לטפל בנכדים.
הכל נגמר ברגע, בוקר שמשי בקיץ כשכבר היו בדירה קטנה במושב. שבץ מוחי קשה.
הגעתי לרפואה הדחופה, הרופא לא הסתכל לי בעיניים.
יעל, את הרי אשת מקצוע, את מבינה… צד ימין משותק לחלוטין. רפלקס הבליעה איננו. הדיבור אבד. הוא ישרוד, אבל זה נכות עמוקה.
אחרי חודש החזרתי את אורי הביתה. בעלי החזק והגאה הפך לילד חסר אונים בתוך גוף של גבר מבוגר. שוכב במיטה, מביט בתקרה בעין אחת פקוחה, ורוק מטפטף כל הזמן מהפה.
התחיל הגיהנום המוכר לכל אישה שמטפלת בחולה סיעודי. להפוך אותו כל שעתיים, למנוע פצעי לחץ. להחליף חיתולים. להאכיל במרק טחון בעזרת מזרק. בירחיים ירדו עשרה קילו, הגב קרס, שכחתי איך לישון יותר משלוש שעות רצוף.
הכסף לא הספיק בכלל. הפנסיה של אורי הלכה למטפלת כשהייתי בעבודה, ולתרופות. היינו צריכים הכרה בנכות מלאה. והיינו צריכים תכנית שיקום אישית בשביל חיתולים מהמדינה, מזרן נגד פצעי לחץ, מיטה רפואית.
אספתי את כל הטפסים ונכנסתי לוועדה. לוועדה שלי. הדלת ממול.
אני בצד השני של השולחן.
הוועדה בראשות סגניתי לשעבר, רותם. אישה שאני לימדתי להיות קשוחה.
הבאתי את אורי בכיסא גלגלים ישן ששכרתי.
רותם הביטה בנו מעבר למשקפיים. אף זכר לרחמים. אותו מבט קר ומחושב שאני הייתי מביטה בו במשך 35 שנה.
התקרבה לאורי, ביקשה להרים את ידו השמאלית. הוא רעד, בקושי, הרים אותה.
נו, יעל, את רואה, יש שיפור. צד שמאל עובד. יש רפלקסים.
רותם, הוא לא שולט בצרכים! הוא לא מדבר! איזה שיפור? אנחנו חייבים נכות מלאה ומזרן, יש לו כבר פצעים!
רותם נשפה וחייכה בהתנשאות. בדיוק כמוני.
יעל, את הרי יודעת את התקנות. נכות מלאה רק כשהאדם לא מסוגל לתפקד בכלל. לאורי עוד יש תפקוד ביד שמאל. זו תפקוד עצמאי חלקי. אנחנו נותנים דרגה שנייה.
וחיתולים? רעדתי, צריך חמישה ביום, אין לנו כסף!
התקן של משרד הבריאות קובע שלושה חיתולים ביום לדרגה שנייה. מזרן עדיין לא מגיע. היית צריכה להפוך אותו בזמן. התקציב לא גמיש. את לימדת אותי בעצמך. הבא בתור!
בומרנג.
הוצאתי את אורי למסדרון.
במסדרון ישבו עשרות אנשים. קשישים עם מקלות. נשים בלי שיער אחרי כימותרפיה. אמהות לילדים בכיסאות גלגלים. הם יושבים בשקט, בחושך, מחכים שעות כדי להוכיח לפקידות במדים לבנים שכואב להם. שהם רוצים לחיות.
והבטתי בהם. לפתע נזכרתי בכולם.
נזכרתי בוותיק צהל קטוע רגל, שלא נתתי לו הפנייה לפרוטזה גרמנית. “אתה כבר לא צעיר, תלך בבית עם הפרוטזה שלנו,” אמרתי. הוא בכה אצלי בחדר.
נזכרתי באישה עם גרורת בשד, שנה האחרונה. נתתי לה דרגה נמוכה, אמרתי: את יכולה לתפור בבית, סרטן היום מטופל. היא מתה חודשיים אחר כך.
הבנתי לאורך כל השנים לא חיסלתי בזבוז של המדינה. גזלתי מקשישים את הזכות לכבוד. הייתי בורג במכונה אכזרית שגורמת לחולים להרגיש אשמים על המחלה שלהם.
עכשיו המכונה טוחנת אותי.
כרעתי ליד כיסא הגלגלים של אורי. האיש שלי, החזק, היפה, פעם יכול להרים אותי על הידיים, יושב עם רוק על הסנטר, ללא מילים. רק עינו החיה מביטה בי, ודמעה בודדת וזועמת זולגת. הוא מבין הכל. שהוא הופקר. שכל חייו, כל המיסים ששילם ארבעים שנה, לא שווים אפילו עוד חיתול.
סלח לי, אורי, יבבתי בפניו באמצע המסדרון המעיק. סלחו לי כולם. אלוהים, סלח לי.
חזרה בתשובה.
למחרת הגשתי מכתב התפטרות. ויתרתי על קצבת המדינה ועזבתי בסערה.
מכרתי את הרכב שלנו כדי לקנות לאורי מיטה טובה ומזרן גרמני. חיתולים אני קונה לבד.
אבל עשיתי עוד משהו.
היום אני עובדת בהתנדבות. הפכתי לעורכת דין לעניין זכויות נכים.
כל יום אני הולכת עם חולים וקשישים לוועדות. אני יודעת את החוקים, את כל התחבולות והסעיפים הסודיים של משרד הבריאות.
כש”אשת הברזל” מולי מסרבת לתת חיתולים לאישה אחרי שבץ, אני מניחה בפניה תקנות ומאיימת בפנייה לבתי משפט. דואגת לכסאות, לתרופות, לטיפולים. נלחמת במערכת בשפה שלה.
אורי לא חזר לקום. הרופאים אומרים שנשאר לו מעט זמן.
אבל כשאני מצליחה להשיג דרגת נכות מלאה לעוד סבא משותק, אני חוזרת הביתה, מתיישבת ליד מיטתו של אורי ולוחשת בידו החמה והכבדה:
היום הצלחתי לעזור לעוד אחד, אורי.
ונדמה לי שהוא מחייך.
אנחנו חיים בארץ קשה, בה זקנה ונכות נחשבים חולשה. יום אחד זה יגיע לכל אחד מאיתנו. אין תפקיד או קשר שיצילו אותך משבץ או סרטן.
מי שמסרב היום לרחם על החלש, שלא יופתע כשתגענה מכות המערכת האדישות אליו.
האם גם אתם נתקלתם באכזריות ובבירוקרטיה מול הגופים לקביעת הנכות עבורכם או עבור יקיריכם? למה לדעתכם סמכות קטנה מסוגלת כל כך להרוס את האנושיות האם זו באמת המערכת שמחנכת אותנו לכך?
