יומן אישי על המקום השני
עמדתי בכניסה, וליבי התכווץ כששוב ראיתי את איתמר לובש מעיל, מחזיק מפתחות, מוכן לצאת. אצבעותיי אחזו בדלת הארון, כאילו זה הדבר היחיד שמחזיק אותי באוויר ברגע הזה.
איתמר, אתה שוב יוצא? שאלתי בקול חלש מכפי שרציתי, והדאגה נשמעה בצלילים.
כן, ענה בקצרה, בלי להסתובב אפילו. נעמה צריכה להגיע עם הילד שלה לבית החולים. הוא שוב עם חום גבוה, וגם היא בקושי עומדת על הרגליים.
הלב שלי נסגר עוד יותר. ניגשתי לעברו, משתדלת להשאיר את הקול רגוע, אבל הוא רעד:
ומה עם אלמוג ותמר? הזכרתי לו. הבטחת אתמול לאלמוג ללכת איתו לגינה, ולתמר לקרוא לה סיפור. הם חיכו לך כל היום. איך אתה יכול ככה להשאיר אותנו מאחור שוב?
הוא השפיל את מבטו, עבר עם היד בשיער. לא היה בו שום מבוכה. הוא לא אהב להצדיק את עצמו, בטח שלא כשלטענתו הוא עושה מעשה טוב.
דגנית, את הרי מבינה, נאנח והסיט את מבטו אל הקיר. היא באמת לבד, צריכה עזרה. ואלמוג ותמר אפשר לטייל בפארק ביום אחר. וגם סיפור, את יכולה לקרוא איתם הכול בסדר. הם בריאים, הכל בסדר.
המילים נשארו תלויות באוויר, אני הרגשתי גוש של עלבון עולה בי. התקרבתי, קצות אגודלי מקופלים לאגרופים.
הם כבר עוד מעט לא יזכרו איך אתה נראה, נשבר לי הקול. מתי בפעם האחרונה היית איתם?
איתמר שתק, מביט לצד כאילו שם יתפוס תשובה. בסוף לחש:
אני לא מסוגל להשאיר אותה לבד. המצב אצלה הרבה יותר קשה משלנו.
צחקתי צחוק מריר. הנדתי בראשי, דמעות בגרון, אבל התאפקתי ככל שיכולתי.
ברור, אמרתי, כל המירמור גוף בקולי. אנחנו תמיד יכולים לחכות. כרגיל.
הוא פתח את פיו, רצה לענות, ניתן היה לראות על שפתיו, אבל המילים לא עברו את הגרון. הוא רק נופף ביד, חותך את כל מה שיכול להיאמר, ויצא. הדלת נסגרה ועלתה ריח בושם חלוש בחדר.
ישבתי על ההדום, הרגליים כבדות, מחבקת את עצמי, כאילו זה העץ היחיד בליל סערה. הוא הלך שוב. ילד זר חשוב ממשפחתו
הימים אחר כך היטשטשו: גן בוקר, אחר כך בית ספר, בישולים, כביסות, ניקיונות. בערב שקט. איתמר עבר להיות אורח. לפעמים, לפני שנרדמתי, שמעתי את מפתח הדלת מסתובב. בבוקר שוב לא היה רק כרית ריקה וריח קפה שהוא הספיק להכין לעצמו.
שבוע רדף שבוע. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה רק שלב, שהכול יסתדר. אבל כל ערב, כשידיי חבוקות סביב הכרית, פחדתי אולי זה לא שלב? אולי זה כבר לתמיד?
באחד הבקרים, כשהקצף גלש בין הכלים בכיור, זה הכה בי אני לא יכולה לשתוק יותר. בפעם הראשונה חייגתי למספר של נעמה. בכלל לא ידעתי על מה אדבר.
שלום, זאת דגנית, אשתו של איתמר, ניסיתי להישמע עניינית, אבל רעד לא מבוטל עבר בי.
השתרר שקט קצר, של נצח עבורי. היד החזיקה את הטלפון בכוח, מפרקי האצבעות נעשו לבנים. הדם הלם לי באוזניים.
אז נשמעה נעמה קול שקט, עם נימה של קוצר רוח:
כן, הבנתי. במה אפשר לעזור?
עצמתי עיניים, אספתי עוז. המילים פרצו:
את יכולה להפסיק לנצל את טוב ליבו? התגברתי על הרעד. יש לו משפחה, ילדים. אנחנו צריכים אותו בבית.
שקט. ראיתי אותה בעיני רוחי יושבת עם ספל תה, כלל לא מרגישה את הכאב שמפורר אותי.
אני כמובן מבינה את הדאגה שלך, ענתה בנימוס תקיף. אבל איתמר הוא זה שמציע עזרה. יש לי ילד חולה, אני לבד.
צמצמתי את הטלפון בכף היד. הכול בער בי.
לך זה נוח, לחשתי. את משתמשת בו.
אני באמת זקוקה לתמיכה, נשפה. ואיתמר פשוט אדם טוב. כזה שראוי שיהיה לך כחבר.
נשמתי עמוק, זעם וכאב מסתחררים בתוך כלוב הלב.
את מבינה שאת מפרקת משפחה? הפעם קולי היה מדויק וברור.
הפעם ההפסקה הייתה ארוכה. כשהגיבה, קולה היה קר:
אני לא מפרקת כלום. אני מקבלת עזרה. והוא, הוסיפה הוא זה שמחליט. כנראה שם טוב לכם. אל תתקשרי אלי יותר.
היא ניתקה. עוד שניות החזקתי את הטלפון לאוזן עד שקולות הצפצוף פינו מקום לשקט מגמגם.
ניגשתי לחלון, נשענת על הזכוכית הקרה. אנשים הולכים ברחוב, ילדים צוחקים, מכוניות חולפות. הכול שגרה, בעוד עולמי קורס.
די. אני לא אהיה עוד מקום שני.
למחרת ארזתי. לא נחפזתי, ביצעתי את זה בשיטתיות, כאילו יוצאת לנופש ארוך, לא לבריחה. בגדים, צעצועים, סיפורים, זוטות אהובות. הכאב שנשאר היה קהה, כאילו עצרתי מלבכות דמעות כבר בזבזתי מספיק על העבר. עכשיו להיות חזקה, בשבילי ובשביל הילדים.
כשהמונית הגיעה, תמר עמדה לצדי, שותקת.
אימא, לאן אנחנו הולכות? לחשה.
כרעתי לצידה, אחזתי את ידיה.
לסבתא יעל, מתוקה. את הרי אוהבת לבקר שם, נכון?
הנהנה, אף שראיתי את השאלות בעיניה.
אז גם אלמוג, בוגר, ניגש ושאל בקול שקט:
אבא בא איתנו?
הלב התכווץ. ליטפתי את ראשו.
לא יודעת, אלמוג. עכשיו אנחנו צריכים זמן רק לעצמנו.
הכנסתי את שניהם לרכב, לא הסתובבתי. לא רציתי לראות שוב את הדירה שהפסיקה להיות לי בית מזמן.
***********************
יעל, אמא שלי, פתחה את הדלת ומיד חיבקה אותנו, בלי שאלות, בלי הטפות. החיבוק שלה היה כמו הבטחה שקטה אנחנו מוגנים עכשיו.
בפנים הרפיתי. ישבתי ליד השולחן, משעינה ראש על כתפה, ופרצתי בבכי חרישי שלא ידעתי שהחזקתי. כמו ילדה שמקבלת חיבוק של אמא כל הצרות נעשות קטנות יותר ברגע הזה.
אמא הרתיחה מים, עשתה תה בפשטות שהחזירה אותי למציאות.
חמישה ימים עברו, ואיתמר לא התקשר. כאילו לא היינו בכלל.
ביום השישי הטלפון צלצל איתמר.
איפה את? קולו נשמע מופתע כאילו רק עכשיו הבין שלא מצא אותנו בבית.
אצל אמא שלי, עניתי בשקט.
למה? לא נימת דאגה, רק פליאה.
נשמתי עמוק. לא חיפשתי מילים הן ברחו לבד:
כי כבר מזמן אתה לא בבית באמת.
השתררה דממה.
אני אבוא, גמגם לבסוף.
לא צריך, עניתי. לא נראה לי שאנחנו רוצים לראות אותך.
ניתקתי.
אמא הנהנה. הוא יבין, בסוף. אבל השאלה אם יוכל לתקן.
בבוקר, ישבתי במטבח, מנערת בכפית תה קר. לפתע צלצל הפעמון. עמד בדלת איתמר, במראה עייף, כהה עיניים.
אני המילים נתקעות. רק עכשיו הרגשתי שהלכתם באמת.
חייכתי חיוך נבוך שבוע עבר. איך לא שמת לב?
חשבתי שאת אצל חברה. מגשש. נעמה אמרה שדיברת איתה.
קימטתי ידיים על החזה.
ומה היא אמרה?
שאת מקנאה, סוף סוף הביט בי.
צחקתי במרירות. היא לא מצטערת, היא רק דואגת שלא תברח לה. ואתה נותן לזה לקרות.
בדיוק אז הילדים חזרו עם אמא מהגינה. תמר, רגישה, שאלה בשקט:
אבא, אתה שוב תלך?
אלמוג הביט בו, פניו רציניות.
תמיד מבטיח, ותמיד הולך, ציין, לא מתלונן, פשוט מצהיר.
איתמר הביט בילדים ואז בי. מילים אינן נחוצות. הכול נאמר במבטים.
הוא ניסה לחבק את תמר, אבל היא התרחקה. אלמוג סובב גב.
אני אני אתקן, אמר. קשה לה, היא לא מסתדרת לבד עוד חודשיים, חצי שנה וזה עובר.
הנהנתי לשלילה. לא כועסת, פשוט עייפה.
נגמרו ההזדמנויות, לחשתי. אתה לא בוחר בנו. לא אסביר יותר לילדים למה אבא לא כאן.
אבל אני אוהב אתכם!
אז למה תמיד בחרת להיות שם? למה תמיד היינו שניים בעיניך?
השתתק, המילים נבלעות בגרונו. אין לו עוד במה להיאחז.
לך, לחשתי. ואל תחזור.
הוא פנה לדלת. הילדים עמדו קפואים. כל אחד מהם נושא צלקת משלו.
דלת נסגרה, סוף לסיפור.
חיבקתי את תמר שבכתה, אלמוג אחז בידי. נצליח, לחשתי בעוד הגשם דופק בשקט, קצוב, מתחיל קצב חדש.
********************
הימים קשים. כל בוקר מאבק קטן. העומס נותן שקט לא לחשוב. התחלתי לעבוד מהבית בפירושים. לילות על לפטופ, בעקבות התרגום.
אמא עזרה שום ביקורת, רק נוכחות. הביאה אוכל, שיחקה עם הילדים, הקריאה סיפור בערב, ושקטה לידי במטבח, תומכת.
שבועיים, ואז צלצלה נעמה:
דגנית, אני יודעת שאת לא רוצה… נשמעה מהוססת. איתמר כבר לא יעזור לי יותר.
קפאתי. אז?
גר אצלי כל הזמן, טיפל בילד, אבל… אתמול ארז דברים. לא יכול להרגיש עוד בוגד. עזב.
גיחכתי, בלי כעס, רק אירוניה.
התקשרת שארחם עליו?
לא, נשמה עמוק. התקשרתי להתנצל. השתמשתי בו בשבילי זה לא צידוק.
תודה, עניתי לקונית. אבל כבר לא משנה.
כן… עדין חשוב. כי הוא עוד אוהב אתכם.
עיניי נעצמו, לחיצה חונקת בלב.
אם היה אוהב, היה שם אותנו ראשונים. אפילו לא שם לב שהלכנו שבוע.
נעמה לא ענתה. אני מבינה. מצטערת.
ישבתי בלילה, הבית דומם. הבנתי: נגמר. לא הכאב, אלא חוסר הוודאות. ברור לי אני לבד, ובונה מחדש.
אחרי חודש איתמר הופיע. ערב רגיל, סידרתי שולחן, הילדים ליד הסלון, אמא במטבח. צלצול בדלת.
אפשר להיכנס? שאל חרישית.
למה? לא באשמה, רק שאלה.
הבנתי שאיבדתי הכול. אמרתי לנעמה שלא תסמוך עליי יותר. אפשר לחזור?
מהחדר הציצה תמר, נבלעה מיד פנימה; אלמוג לא הרים ראש מהצלחת.
הילדים לא רוצים לראות אותך, לחשתי, בעצב, לא בשמחה. ואני לא רוצה לפחד שתיעלם שוב.
אני לא אברח! התקרב, שלח יד עצרתי אותו.
כבר עזבת, מזמן. אתה עצמך לא שמת לב מתי חצית את הגבול.
הידיים שלו התכווצו, שפתיו רעדו.
אני מוכן לנסות מחדש, לעבוד קשה, להשקיע בבית…
הנדתי לשלילה. העיניים שלי יפות, יבשות.
ומה עם הזיכרונות שלהם? אלמוג כבר לא מזמין אותך למשחקים, תמר מציירת רק אותי וסבתא. אתה מחקת את עצמך מהחיים שלהם.
הוא פתח פיו אבל שקט של אמא מהמטבח קטע הכול: דגנית, תעזרי לי פה עם הכלים!
רק סימן יש לי בסיס אחר עכשיו.
נשמתי עמוק. לך, איתמר. אנחנו כבר לא המשפחה שלך.
הוא נשאר רגע, מתלבט, עד שהבין שאני לא אשנה את דעתי. ואז הלך.
סגרתי את הדלת, הסתובבתי. תמר ניגשה, אלמוג חיבק אותי, אמא ליטפה. הבית התמלא שקט לא מדכא, אלא צלול ומבטיח.
***********************
חצי שנה חלפה. מצאנו דירה לא גדולה, אבל חמה וקרובה לעבודה, כך שנשאר יותר זמן עם הילדים. הקדשתי להם כל ערב: קריאה, עזרה בשיעורים, ציורים, משחקים.
אמא עברה לעזור לדודה בירושלים, אבל כל ערב התקשרה. רשת הבטחון שלי נשארה שם, חזקה.
תמר החלה חוג דרמה ב”מתנ”ס”, ומילאה את הבית בסיפורים על חזרות ותחפושות. אלמוג מצא עניין בשחמט אינטרנטי, וביקש ממני לשחק איתו לפעמים; הפסדתי כמעט תמיד, אבל נהנינו יחד.
החיים לא היו קלים תמיד מקרר התקלקל, ציונים לא משהו, תמר התאכזבה מתפקיד. אבל הכול היה פשוט, יום יימי ובעיקר, יחד.
יום אחד, חזרתי מהעבודה מאוחר, עייפה. ליד הבניין, איתמר חיכה, עם שקית פירות.
רק רציתי לדעת שמצבכם טוב, לחש כשהביט בעיני.
טוב לנו, עניתי.
שמח לשמוע, השיב בשקט.
אז עדיף לא להגיע יותר.
לא היה בו כעס או לחץ רק שאלה:
תסלחי לי פעם?
חשבתי. בין הדמעות, הלילות ו…רגעי השמחה. הבטתי בעיניו.
כבר סלחתי. אבל לא רוצה את העבר חזרה.
הוא הנהן, פנה והתרחק.
נכנסתי הביתה. הריח של עוגת שמרים מהשכנה, בחלון החדרים אור וצלילים: תמר מציגה הצגה, אלמוג ממלמל מול לוח השחמט.
סגרתי דלת. בלי צרות, בלי פצעים ישנים. יש פה רק אותנו אותי, תמר ואלמוג.
לחיים החדשים שלנו.
