שני חודשים אני מלווה את תמרה, אישה בת 56, בין בתי קפה ומסעדות. אבל ברגע שהצעתי לה לבוא אליי המסכה ירדה מיד.
לפני חמש שנים, אחרי גירושין שקטים, התרגלתי לאורח החיים הרווקי. אבל בזמן האחרון התחלתי להרגיש שקשה לחזור לדירה ריקה בסוף יום.
אני בן 56, ב”ה בריאותי טובה ואני מלא אנרגיה. פתחתי פרופיל באתר היכרות, מתוך מטרה ברורה למצוא אישה לחיים משותפים. ולשמחתי גיליתי מוקדם שהפעם אולי יש על מה לדבר מצאתי מישהי מעניינת.
הפרופיל היה ישיר:
“תמרה, 56, אלמנה. מחפשת גבר נבון ואמין לזוגיות רצינית”.
בצילום היא נראתה טוב, בלי פוזה מיותרת, מבטה טוב-לב. התחלנו להתכתב די מהר. הבהרתי מההתחלה לא בא לי עוד חצי שנה צאטים, אני מחפש אישה אמיתית לחיים, לנסוע, לבשל יחד ולשתף שגרה. היא הסכימה מיד, וקבענו פגישה בשדרות רוטשילד בשבת הקרובה.
הפגישה עברה ברוח מעולה. שוטטנו ברחובות, מזג האוויר היה מושלם. היא סיפרה בהתלהבות על העבודה והנכדים, ואני הקשבתי. מה שמצא חן בעיניי תמרה רגועה, לא דוברת שוטפת בלי הפסקות. אחר כך הזמנתי אותה לבית קפה, כמובן על חשבוני. אני חונכתי ככה גבר מזמין, גבר משלם.
נכנסנו ישר לשגרת הדייטים: פרחים, שוקולדים ומופעים. אני אולי לא קמצן, אבל כשאני מונה הוצאות, אני מגלה שבשני החודשים האחרונים שמתי לא מעט מזומנים לפחות 3,000 ש”ח על טיולים, הצגות, מסעדות כל שבת ושישי.
כל פעם משהו: תערוכות בעיצוב, קונצרט במשכן, הליכה בים וארוחת בוקר במושב ליד ירושלים.
ניסיתי לתפקד כמו גנטלמן. חשבתי שאנחנו מתקרבים לאט. היא תמיד חייכה, החזיקה לי יד ברחוב ולחשה:
“יהודה, תענוג לי לבלות איתך. אתה כל כך אדיב”.
לא אשקר זה מאוד החמיא לי.
הסימנים שהיו פשוט לא שמתי לב
במבט לאחור, ברור לי שהיו רמזים. תמרה אף פעם לא הזמינה אותי אליה, לא לכוס תה, לא סתם “לקפוץ”. תמיד תירוצים: “אה, לא סידרתי”, “הנכדה אצלי”, “חבל, נהיה עייפים, נלך לאיזשהו בית קפה”. חשבתי שהיא מתביישת, אולי שכחה מה זה להביא גבר הביתה. לא לחצתי, רק חיכיתי.
גם שיחות גיל היו מוזרות. על מסעדות, תיאטראות וטיסות היא צעירה ונמרצת. מציעה פארק מים, לילה בצימר. אבל כשניסיתי להתקרב יותר ישר הפכה לסבתא וזהו.
פעם אחת בקולנוע, באולם האחורי, הנחתי יד עדינה על הברך. והיא מיד סילקה, בעיניים קשות, אבל בנימוס:
“יהודה, לא נעים, אנשים מסתכלים”.
“תמרה, חשוך, אף אחד לא שם לב”.
“לי זה מפריע. אני לא נערה”.
חשבתי אולי היא באמת כזו שמרנית וצריך לכבד. אבל לא נעים, בכל זאת, לא בני עשרים, וגם הזמן לא משחק לטובתנו. לא בא לי להמשיך חודשים בזה.
חוץ מזה, היא אהבה לפרט בכל ערב על כל כאב גב, לחץ דם ותרופה חדשה. ברור, בגילנו כמעט כולם עם איזה טריק רפואי. הקשבתי, השתתפתי בצערה, אפילו הצעתי רופא מעולה. אבל ברגע שאמרתי שאני שוחה פעמיים בשבוע, היא עיקמה פרצוף:
“למה להתאמץ? זה רק יהרוס לך את הלב. בגילנו טוב לשבת על הספה ולהשלים ספרים טובים, עוד מעט נלך גם לרוץ במרתון?”.
לי זה ממש לא הספיק. אני רוצה חיים מלאים.
רגע האמת והלך הרוח הישראלי הישן
אתמול בערב החלטתי שזהו, חלאס לשחק בנדמה לי. אחרי חודשיים מספיק לדעת אם יש פרטנר אמיתי.
סעדנו במסעדה גרוזינית, עם חינקלי ויינות ישראליים. האווירה הייתה מעולה. סיפרה בדיחות על קולגות והתגלגלה מצחוק. הייתי בטוח האישה הזו בסדר.
אחרי הארוחה נכנסנו לרכב. ירד גשם בחוץ, בפנים היה חמים ורקע של גאז. החזקתי את ידה, הפעם לא משכה.
“תמרה, רוצה שנעלה אליי? נכין תה טוב, נשמע קצת שירים”.
היא התכווצה בשנייה, חייכה מאולצת, ופתאום פרצוף אבן:
“יהודה, למה אתה מתכוון פה?”.
“בדיוק למה שאמרתי. את מוצאת חן בעיניי. אני לבד, את לבד. כבר חודשיים יחד, זה טבעי לרצות קרבה”.
פה היא פצחה במונולוג מפחיד על גיל, בושה ו”רוחניות”, שהדאיג אותי ממש:
“אתה שומע את עצמך? זה מתאים לצעירים או להמשכיות. מה, שנינו נתחיל עכשיו? רק לחשוב על זה עושה לי לא נעים. מה, נראה לך טוב בלי בגדים? לי יש קפלים, לך בטח יש כרס. איכס. צריך עכשיו קשר עמוק, חברות, גיבוי. לא כל היום פיזי”.
ישבתי שם, המום. יצא שאני איזה חיה מגושמת, רק כי רציתי להיות קרוב לאישה שאני מחזר אחריה חודשיים.
“תמרה, באמת? אני הולך פעמיים בשבוע לחדר כושר, שום כרס! את בשיאך לגילך. למה לקבור את עצמך בחיים? מי החליט שבגיל 56 הכל נגמר?”
“ככה זה מקובל! נשים נורמליות בגילי שותלות עגבניות ודואגות לנכדים. אני לא אעמיד פנים, זה היה מביך אותי מול הילדים בכלל”.
פה התפוצצתי. נשפך הכול:
“זה אומר שלא באמת חיפשת זוגיות סתם מצאת מישהו שיממן כרטיסים וטרמפים. חודשיים נהנית, ומה עם הקרבה? כאן את נסגרת”.
הסמיקה, לא מלוּחַ מבושה. רק כעס.
“מה, בגלל ארוחות חייבים לקפוץ למיטה?”
“לא טענתי, השבתי בשקט, בפנים בערתי. “אבל כל חיזור נורמלי מתפתח מקרבה. את רצית ידיד עם רכב וארנק”.
יצאה מהרכב בסערה, דופקת את הדלת. הבטתי בה מתרחקת בעצבים לבניין והרגשתי אכזבה מעצמי.
אני אוהב שיחות עומק, ספרים והיסטוריה. אבל אני גבר חי, עם צרכים רגילים, ולא מוכן לוותר על קרבה רק כי למישהי יש עקרונות מוזרים בגיל חמישים ומעלה.
מחקתי את המספר שלה ואת הפרופיל שלי מהאתר. צריך זמן לעכל את ההצגה הזו.
עכשיו החלטתי: בדייט ראשון שואל ישר מה היחס לקרבה. אם עוד פעם מתחילה הרצאה על “זקנה” ו”נכדים”, אני משלם חצי, ואומר שלום.
מה דעתכם? צדקתי, או שבגיל 56 זה לא ראוי בכלל להציע קרבה לאשה הגונה? ולמה נשים כאלה בכלל מחפשות זוגיות אם הן בטוחות ש”הכל מאחוריהן”?
