בגידה בתחפושת של חברות
החורף בתל אביב הגיע השנה בחגיגיות מוגזמת הגשם לא הפסיק לרדת, השלוליות חנו להן בנוחות בכל פינה, והעצים בטיילת עמדו עירומים אך מלאי גאווה, כאילו השתתפו בקמפיין לצביעת העיר באפור. בחוץ נראו העננים כאילו תכננו מסיבת הפתעה לשמש, ובתוך הדירות ישב כל עם ישראל עטוף בשמיכה עם כוס תה ותהיה קיומית על חימום תת-רצפתי.
בדירתם של תמר ועידו הייתה אווירה אחרת לגמרי חמימה ושקטה, כמעט כמו פרסומת לטחינה גולמית בשעת ערב. בכפר סבא, מאחורי החלון הקר, טפטף העולם בטפטופים עיקשים, אבל בפנים, התאורה הרכה של המנורה מילאה את החדר באור של סחלב, ובני הזוג התכרבלו יחד מתחת לשמיכת פליז עם הדפס של חמסה.
הם שכבו להם בסלון מול הטלוויזיה, מתכננים לבלות ערב בסדרת קומדיה קלילה שאין בה יותר מדי פואנטה סתם לצחוק ולנשנש ביסלי. תמר חייכה לעצמה בחצי פה, שקועה במחשבותיה, בזמן שעידו מדי פעם הציץ לחלון, מוקסם מהגשם שלא הפסיק לרדת. הוא חשב לעצמו שבתור ישראלי אין לו מושג מה זה “שלג”, אבל משהו ברומנטיקה המתוסרטת של מזג האוויר הפך אפילו את הגשם להסחת דעת נחמדה.
ואז כמו תמיד, באמצע רגע של שקט, נכנס צליל הצלצול של עידו. הוא נאנח, כאילו זו פקידת ביטוח לאומי על הקו, אבל ענה בכל זאת.
נו, עוד פעם נדב, מלמל לעבר תמר. שלוש שיחות בערב אחד. אובססיבי.
תמר אפילו לא טרחה להסיט מבט מהמסך. הוא כנראה שוב מזמין אותנו לגבעתיים, לבית החדש שלו. הוא החליט שלחגוג קניית דירה זה דין תורה, ואם התארחת פספסת את רגע השיא של הקומונה.
עידו ענה, קולו חיוני מהרגיל: כן, נדב, אהלן!
מהעבר השני נדב נשמע כמו ילד שקיבל סוכריה בכיתה: “נו, מתי תבואו? דירה חדשה, הכל מוכן, עשיתי חמין, הבאתי בירה, כולם מגיעים, מספיק להיתקע לכם בבית! תביא את תמר, יהיה שמח!”
עידו הסתכל במהירות על תמר, שגלגלה עיניים באלגנטיות של מלכת שבא, מבלי לומר מילה. המסר היה ברור: לא בא לה. לא על חמין, לא על קומזיץ חבר’ה, ולא על השירים שבשום פנים ואופן לא יוצאים בראש.
הוא לקח טון קצת מתנצל, כי ככה זה בישראל, הכל חייב להיות על תקן “אחי, זה לא אישי אבל”:
תקשיב שנייה, נדב… תאכלס, תמר נסעה ליומיים לאמא שלה בירושלים. לא נעים לי להגיע לבד, אתה יודע, עוד איזה ידידה תגיד משהו לא במקום אשתי תוציא עליי את כל העצבים. נשב בהזדמנות אחרת, סבבה?
קצרה הדממה בקו. ואז נדב, בחיוך שאפשר לדמיין בטון: וואלה? מתי היא חוזרת?
מחר בערב. הכל היה כזה פתאומי, מתה לראות את אמא שלה. רצינו ללכת לסרט, הסתובבנו על זה מלא, אבל יצא מה שיצא. בוא נקבע יום אחר, נראה לי שאפילו לא השבוע הזה אולי הבא.
נדב נשמע מדוכא בעליצות: בסדר, אחי, תעדכן מתי היא חוזרת. מת לראות אתכם.
עידו שחרר אנחת רווחה, חזר אל השמיכה עם תמר, ובטח לעצמו בחצי חיוך: חיים שלי, כמה אנרגיה בן אדם, אני מרגיש כאילו החמצתי את מסיבת החיים, בזמן שבפועל אני יותר קרוב למודיעין מאשר לפסטיבל.
הוא שלח אליה חיוך, התמקם טוב יותר בשמיכה והרגיש את השקט האינטימי חוזר גשם ברקע, טלוויזיה עם סיני ודביר, וסוף-סוף קצת זמן נורמלי לשניים.
אבל כמו בספר טוב, בזמן שתמר כבר חשבה על ללכת לישון זה בדיוק הרגע שהטלפון שוב צלצל. עידו הסתכל על המסך: שוב נדב.
נו באמת… פתח, נושם עמוק.
מהעבר השני הקול של נדב הפך פתאום למלא דחיפות: עידו, דווקא עכשיו, אני במועדון רפי וסבתא, יושבים לפני החמין, ו אני רואה פה את תמר! עם איזה גבר. הם מחובקים שותים ערק. היא צוחקת, אותו קול, בחיי. רציתי להתעלם, אבל הרגשתי חובה. הרי לך אמרה שהיא אצל אמא שלה, לא?
עידו קפא. הוא התבונן בתמר שישבה במרחק של חצי מטר ממנו. “מה נסגר?”
בטוח? אולי התבלבלת?” הוא ניסה להישמע סקפטי. אני הרי יודע איפה אשתי!
נדב הצהיר בביטחון מוחלט: “מאה אחוז. היא פיתחה כאן קרנבל.”
ברמקול נשמע פתאום קול נשי ואם עידו לא היה מכיר את אשתו, היה כמעט משתכנע. עידו, מספיק, תן לחיות! אני עייפה מחיים משעממים. תן לי ליהנות!
תמר, עדיין בסלון שלה, החווירה כמו חזהה פג תוקף. מה נסגר, מי זאת, ולמה היא נשמעת כמוני?
בתמיהה ובכעס, עידו ניתק את השיחה. “די, יש גבול לבדיחות, מישהו פה עושה פייק ניוז על חשבוננו.”
תמר וגופו של עידו עדיין רעדו. אבל היה ברור לשניהם שמשהו פה מריח כמו פיתה אחרי שבוע בצהרון: מישהו ניסה להרוס להם את הערב.
למחרת, בצהרי היום, תמר ישבה במטבח, חיבת תה רותחת, והטלפון שוב צלצל: נדב. היא ענתה כמי שיודעת טוב מאוד שהולכים לנסות עליה משהו.
נדב מנסה בשקט: הייתה לכם סצנה אתמול?
תמר, עם קול של שחקנית תיאטרון באר שבע: ברור. עידו האשים אותי בבגידות דמיוניות. בקיצור, בלאגן.
ברקע נשמע נדב משחרר אנחת רווחה מזויפת. את יודעת, תמיד אמרתי שעידו לא מספיק רואה אותך באמת. את כזו מיוחדת, והוא לא יודע להעריך את זה.
אבל תמר הייתה חדה כקולפן ירקות: מה אתה מנסה להגיד בדיוק?
הקול של נדב ירד לטון של רמיזות: תמר, אני.. אני אוהב אותך. כבר הרבה זמן. עידו לא מבין מה יש לו בידיים. רוצה שאשמור עלייך. אם תעזבי אותו אני כאן, באחריות.”
תמר, עדיין לא מזהה אם לצחוק או לבכות, מחליטה לנעוץ את הסכין: תקשיב, אני יודעת שאתה זה שסידר את כל ההצגה הזו אתמול. מצאת שחקנית שמדברת כמוני. ניסית לסכסך בינינו. יפה מאוד, אבל לא עבד.
נדב מנסה להתחמק, ואז פשוט נשבר: כן, נכון. כי רק אותך אני רוצה, ותמר, מגיע לך הרבה יותר ממה שעידו יכול לתת!”
היא השיבה בקרירות של מחלק מנות למסיבת פורים: תגיד לי, למי בדיוק אתה מוכר את הסיפור הזה? אתה לא חבר, אתה בוגד. הסיפור שלך? גמרנו איתו. ועם החברות חבל על המאמץ. שתהיה לך חגיגת חמין לחיים.
היא ניתקה, הוסיפה עוד כפית סוכר לתה ולראשונה מזה הרבה זמן חשה שקט אמיתי. עידו נכנס, בעיניים דואגות.
נו? שאל.
הכל ברור. נדב המציא הכול. כי הוא טוב, כי הוא עף על עצמו. נגמר.
עידו חייך חיוך מלא שלווה, תפס לה את היד, והבין הערב שלהם אפילו יותר טוב בלי כל הדרמות של החבר החופר.
תמר התהפכה לצד, קרצה ואמרה: אתה מבין שזו דרך מעולה להתחמק מהזמנות לכל האירועים ההם? פשוט נגיד שיש מי שלא בא לי טוב אותך זה לא ירגיז, נכון?
עידו צחק: הכי טוב. קומדיה, תה, ואת. מי צריך מסיבות כשיש כזה חורף?
ושוב, בחוץ, הגשם לא התכוון להפסיק, והשניים שקעו לתוך השמיכה, הלב ריק מדאגות, מלא רק בידיעה שאם כבר להיתקע בבית לפחות זה איתו.
***
באותה השעה, אי שם בתל אביב, נדב ישב בדירה שלו, עיניים תקועות בכוס קפה קר. הוא ניסה לשכנע את עצמו שהוא הצודק. שהוא אוהב את תמר יותר מכולם. שהוא ראוי לה הרבה יותר מעידו. אבל כל מה שנשאר לו, זה צל של חברות שהתפוגגה.
הוא הביט החוצה, ראה איך אנשים מתרוצצים בגשם, אהבה לא פורחת אצלו כמו בחוץ. שיחשבו שניצחו, שיישבו להם מתחת לשמיכה וילעסו ביסקוויטים. יום אחד היא תבין מה היא הפסידה לחש לעצמו, וידיו חיפשו סיבה נוספת להאמין.
אבל האמת? תמר ועידו כבר מזמן לא שם. שלהם, הדירה החמימה והשקט ויש מי שמחבק, מכל הלב.
