גורל חוזר
היה זה ערב חורפי כזה בו הערב יורד על ירושלים הרבה לפני הזמן – בערך בחמש וחצי כבר השמים חשכו לגמרי, ופנסי הרחוב פיזרו אור כתום רך ועמום. בבית של דביר היה חמים ונעים: אור חם מהעמוד עומעם בסלון, הדגיש את קווי הריהוט, ויצר צללים משחקים בקצות החדר. על השולחן הנמוך, לצד צלוחית קטנה של עוגיות, עמדו שתי כוסות תה מהבילות, מהן עלה ענן קל של נענע ודבש שמילא את החדר בניחוח של בית אמיתי. מעבר לחלון ריחפו פתיתי גשם חזק, נדבקים לזגוגית או נאספים על אדן החלון שנעשה כבר רטוב לגמרי.
דביר בדיוק סיים לסדר את השולחן. הוא בחר בכוסותיו האהובות, סידר עוגיות, ואפילו הדליק נר ריחני של לבנדר כדי להעניק תחושה חמימה במיוחד. באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת. הוא מיהר למסדרון ופתח על הסף עמד נמרוד, סומק גדול בלחייו וקצת פרוע מהגשם ששמט את מעילו.
“אני פשוט קפוא,” מלמל נמרוד, נכנס פנימה, מנער בכוח את הטיפות מהמעיל. על צווארון חולצתו היו עדיין טיפות קטנות שנמסו לאטן. “בימים כאלה, רק לשבת בבית פרווה.”
“בדיוק לשם זה התכנסנו,” השיב דביר בחיוך, לקח מידיו את המעיל. “בוא, אני ואסתר עמדנו להגיש תה, בדיוק כמו שאתה אוהב.”
השניים נכנסו אל הסלון. נמרוד ניגש מיד אל השולחן הנמוך, התיישב בכורסה הרכה, לקח את הכוס בידיו וחיבק אותה כאילו הייתה פינג’ן במדבר. לשניה עצם עיניים, נתן לחום לחזור לו אל האצבעות.
“מה כל כך חשוב, שנזכרת לבוא אלי דווקא בערב שישי? אתה לא אמור להיות עכשיו אצל חמיך בחולון עם ירדן ועמיר?” שאל דביר, מגחך מעט. היה משהו סקרן אך גם דק באווירו של נמרוד, ששתה לגימה קטנה מן התה והרכין ראש.
“הייתי אמור, אבל לא נסעתי,” הוא ענה, פיו מתעקם לחיוך רפה.
“הבנתי מה עם ירדן, מה עם עמיר?”
נמרוד שתק רגע, שיחק בכוס הריקה בידו כאילו הדפוס שעל הזכוכית יכול לעזור לו לסדר מחשבות. מבטו התרחק, נעצר רגע על מדפי הספרים, אחר-כך עבר לתמונה שעל הקיר, ואז נשאר על קצה השולחן כאילו מחפש שם את מילותיו.
לבסוף, בשקט ברור, הוציא:
“הגשתי בקשה לגירושין.”
דביר קפא. הכוס בידו רעדה מעט, גל קטן עלה על שפת התה. הוא נגס במבטו של נמרוד, כאילו מחפש בלחיו הוכחה למה ששמע הרגע.
“באמת? עם ירדן?” הוא שאל, סדק של הלם בקולו.
נמרוד הנהן עיניו ננעצות בחלון, מנסה אולי לראות משהו מעבר למטר שמקשה. שם, בתוך הרטיבות, אולי מסתתר איזה פתרון.
“כן הכרתי מישהי. שמה הדר. איתה אני מרגיש שאני סוף סוף נושם באמת, מרגיש אור שאני לא הכרתי. היא נותנת לי להרגיש שאני קיים, לא רק שורד.”
“ואם זו התאהבות חולפת? מה עם עמיר? הילד רק בן שתיים אתה יודע מה זה לגדול בלי אבא. שכחת את הילדות שלך?” שאל דביר, בקול מתוח, קצת חד.
נמרוד פתאום הרים ראש, המבט התרכך פתאום לטון תקיף שלא הכיר בו דביר קודם. ניכר שזה מסר שחשב עליו כבר לא מעט.
“אני בטוח. חשבתי המון. לא יכול להמשיך לחיות בתחפושת כל בוקר להתעורר עם הרגשה שזו הצגה שאני לא שייך לה. עם הדר אני פתאום קם בוקר עם כוונה, חלום, מטרה. זה מה שרציתי תמיד לחוות. ועמיר אני לא עוזב אותו. אני לא אבא שלי.”
דביר השתתק, והזיכרונות חזרו אליו: בוקר סגרירי של חורף ביסודי, הוא ונמרוד יושבים על הספסל, מתדיינים בהפסקה. נמרוד אז, נער חד-עין ובטחון, נשבע בקול רם “אני לעולם לא אהיה כמו אבא שלי. הוא סתם עזב, לא ניסה לתקן, אני לעולם לא אעשה דבר כזה. תמיד אלחם על המשפחה שלי.”
המילים האלה, שנאמרו אי אז, הדהדו בראשו של דביר שעכשיו התבונן בנמרוד, האיש הבוגר, כבר לא ילד, ונשאל בלחש:
“אתה זוכר מה אמרת לי פעם בבית הספר? שלעולם לא תשחזר את הטעויות שלו?”
נמרוד התכווץ, כף ידו נקפצה פתאום. הוא הרים סנטרו כמו שריון.
“ברור שאני זוכר. אז מה?”
“אז זה עכשיו אתה עושה בדיוק אותו הדבר,” דביר לא הסיט מבטו. “אתה עוזב אשה וילד קטן, משאיר אותם.”
נמרוד קם בבת אחת, פסע הלוך ושוב, עוצר רגע מול דביר. אש הצטברה בעיניו תערובת של תסכול ורצון להסביר.
“זה לא אותו הדבר! הוא פשוט נעלם, נתן לי להרגיש ששום דבר לא חשוב. אני אני מדבר על זה. הכל גלוי בינינו, הכל מכוסה ביושר. אני לא בורח, אני מנסה לעשות את הדבר הנכון. אני אשאר קרוב לעמיר, אקח אותו לסופי שבוע. זו לא אותה סיטואציה! אני לא הוא!”
דביר לא ענה מיד. הוא העביר יד בגב השולחן, העיניים רכות, הדאגה גלויה.
“ואתה בטוח שזה מה שיעזור לעמיר? שהוא יעדיף את היושר שלך על זה שאבא חוזר מאוחר לקרוא לו סיפור?” קולו היה ענייני אך לא שיפוטי. “בשבילו זה לא משנה הסבריך. הוא צריך אותך בערבים. אתה באמת מאמין שהכנות תצדיק את הכאב הזה?”
נמרוד קפא, המבט שלו נעדר מהחדר. ופתאום זיכרונות התלקחו: ילד בן שבע מחכה לאמא ליד שער בית הספר, סוודר ישן, מבט מתחנן אל השערוהיא עסוקה, מאחרת, והוא קופא, פוחד שהיא פשוט תשכח לעבור. אחר כך, בגיל שלוש עשרה, עומד בתור לאסיפת הורים, חברים מקניטים: “איפה אבא שלך? הוא שוב לא בא? אה, שכח אותך” ואיך הסתובב לחלון, בולע בכי. ואז בגיל שש עשרה, בחדר, הגיטרה הזולה שאבא קנה, מחווה מאוחרת מדי, הוא השליך אותה על הקיר עד שנשברהקול התקווה הנשברת.
ולעומתו, הילדות של דביר: אב שהולך אתו לדייג ולתיקון אופניים, מגיע לכל אסיפת הורים, שואל, מתעניין, פשוט כאן. נמרוד זוכר את הקנאה הנקייה ההיא.
“אבא שלך גיבור-על,” אמר באיזה ערב בחיוך.
דביר חייך: “הוא פשוט אוהב אותי.”
מין פשטות שנמרוד הבין פתאום, עמוק.
עכשיו, מול דביר, תחושת הכאב והשחרור משתרגים בו יחד. דביר לא מאיים, רק מתבונן במבט מלא כוונה.
“ואת הישן ניסית להציל?” שאל בשקט. “באמת ניסית, או שיותר קל לך פשוט להתחיל מחדש?”
נמרוד החוויר מעט, אגרופיו נסגרו, מבטו לרצפה.
“ניסיתי. שנה אחרי שנה. לא השתנה כלום. דיברנו, ניסינו, אבל כל פעם הכל חזר לאותו מקום. כאילו שנינו כלואים בלולאה בלי שמחה.”
דביר התקרב, הפעם הקול שלו יותר חודר.
“ומה עשית בדיוק? מתי הפעם האחרונה שנתת לה פרח? ככה סתם, בלי יום הולדת? לקחת אותה לארוחת ערב? פרגנת לה מכל הלב?”
“די כבר!” קפץ נמרוד בטון מריר. “הכל תמיד עובד לך, עם משפחה למופת. אל תטיף לי.”
הכאב בקולו לא היה זעם אמיתי, אלא צל של קנאה ישנה. הוא עטף באגרופיו את ברכיו, ואז שיחרר.
דביר לא זע. הוא רק נשם עמוק, מחה כף יד על פניו.
“זה לא על אבות מושלמים. זה על בחירה. על לא לשחזר טעויות שאותן שנאת כל כך.”
נמרוד, מתוח, מחזיר:
“אתה לא מבין מה זה לגדול בלי אב. אתה לא יכול להבין כמה זה מכאיב.”
דביר התרומם, אך עמד מרחוק.
“אז מדוע שתגרום לבן שלך לבדוק מתי אתה תבוא, מתי תיעלם? אתה אומר שאתה שונה אבל אתה פועל אותו הדבר.”
נמרוד עמד ליד הדלת, ידו על הידית, לא מסובב, לא עוזב. הוא הסתובב, בבלבול של כאב.
“אתה פשוט לא רוצה להבין”
“להבין מה? שאתה עוזב משפחה, אשה וילד קטן, כי זה נוח?” דביר הניד ראשו. “את זה אכן קשה לי להבין.”
“עזוב עם המוסרנות שלך!” זרק נמרוד, ויצא מן הבית בטריקה. טריקת הדלת הדהדה בדירה הריקה, חורקת בין הקירות, והשאירה את דביר עומד באמצע החדר, מביט בכורסא הריקה.
הוא התיישב באטיות, ידו עברה על פניו, בלע את הדמעות ממנו, ונשען לאחור בעיניים עצומות.
אחרי רגעים, אסתר נכנסה, לבושה בחלוק, ריח של שמפו רך בכניסתה. דאגה רמזה על פניה, היא הציצה סביב ואז התקרבה לדביר.
“מה קרה? שמעתי צעקות,” שאלה ברכות.
דביר נשם נשימה עמוקה. לא היה לו כוח לפרט.
“נמרוד עוזב את המשפחה. מצא מישהי חדשה. החליט להתגרש.”
אסתר השתנקה, ידה לגופה, מבטה מתערבב בין תדהמה לרחמים.
“אבל יש להם ילד קטן. וירדן הם נראו כל כך שמחים”
“זהו,” אמר דביר בבחילה. “עושה בדיוק כמו אבא שלו פעם. סיפור חוזר אפילו לא שם לב. ההיסטוריה חוזרת.”
אסתר שתקה רגע, חושבת, לא אומרת אף מסקנה. ואז:
“אולי הוא פשוט אבוד? כשלא יודעים מה רוצים, חושבים שהכל תקוע, מחפשים מפלט.”
דביר הניד ראשו. “להיות אבוד מותר. אבל הוא לא מנסה בכלל. הוא רק בורח, בדיוק כמו פעם, למרות שנשבע שלא יהיה כזה. לא חשבתי לא ממנו.”
אסתר הניחה יד על כתפו. גם בלי מילים, ניחום עבר בינהם, כמו חיבוק של הבנה עקשנית בזמן סערה.
הגשם המשיך להיטות על העיר. בשקט הגדול של הדירה נשמע רק תיקת השעון, הזמן שעבר ואי אפשר להחזיר
********************
שבוע לאחר מכן עמדו דביר ואסתר בכניסה לדירתה של ירדן. היה קר, וירושלים צולמה בטיפות גשם כבדות. אסתר החזיקה עוגת פרג בלבוש חגיגי מחווה קטנה של איכפתיות, לא טקסית מדי.
דביר התיר את הרוכסן של מעילו, הביט אל אשתו, ולחץ על פעמון הדלת. הדלת נפתחה, ירדן נפערה בה, עיניה מתפלאות.
“דביר? אסתר? מה?”
“רק רצינו לבדוק מה שלומך,” אמרה אסתר, מגישה את הקופסה. לא בהגזמה, לא במערכה, אלא באכפתיות פשוטה. “אפשר להיכנס?”
ירדן התעכבה, בוחנת אותם, ואז פינתה מקום.
“כן, בטח, תיכנסו.”
הדירה, בדרך כלל מסיבת ילדות צעצועים, צחוק, קולו של עמיר הייתה שקטה מדי. הדממה כמעט דקורטיבית.
“הוא בגן,” הסבירה ירדן. “היום באה הצגת תיאטרון אאסוף אותו עוד כמה שעות.”
במטבח, ירדן שמה קומקום, מוציאה ספלונים, תנועות פקידות, אוטומט מתפקד בתקופה קשה.
“שבו,” סימנה, הם התיישבו. אסתר קילפה בזהירות את הנייר מהעוגה, חושפת ניחוח טרי. ירדן מזגה תה, כמעט לא טעמה. רק סובבה את הספל בידיה, מתחממת בשקט.
“איך את מסתדרת?” שאל דביר ברוך.
“באופן כלשהו,” ענתה ירדן בשקט. “העבודה עוזרת פחות זמן לחשוב.”
עוד שתיקה.
“עמיר לא מבין עד הסוף. שואל איפה אבא. אני אומרת שהוא בעבודה, עסוק. לא יודעת אם זה נכון. אבל לפחות לא בוכה”
הקול נשבר לרגע, חיוך קל מסתיר דמעות. אסתר הניחה ידה בעדינות על ידה מגע של חום, בלי רחמים, רק אמפתיה של אמת.
“אם צריך עזרה עמיר, בית, כל דבר תגידי,” אמרה אסתר ברצינות רגועה. “אנחנו פה. תמיד.”
ירדן הרימה עיניים דומעות, לא של ייאוש, של תודה כאילו לראשונה לא לבד.
“לא ידעתי למי לפנות. פתאום מגלה שחברים יש הרבה אבל כשצריך, את לבד.”
דביר נשען קדימה.
“תפני אלינו. לא צריך אפילו לבקש.”
היא חייכה חלש, עוד טיפת דמעה. אסתר שחררה בעדינות את ידה ופנתה לקבלה.
“בואי נשתה תה, נסיים את העוגה לפני שתתקרר.”
ירדן הנהנה, מרימה כף, ומרגישה המציאות אולי כבדה אבל לא לגמרי לבד.
******************
שלוש שנים חלפו. שבת צהרים בפארק בגבעתיים יום אביבי, השמש מחייכת, עמיר חמוש בכדור אדום רץ על הדשא. צחוקו הגבוה חותך את האוויר, עובר עלי השבילים. על הספסל יושבת אסתר, מנענעת עגלה ובה בתם יעל, עיניה לעצומות, ובין קרני שמש רואים את צל קישוטי התחרה על מצחה.
דביר לצידה מביט על עמיר, חמימות מיוחדת מבזיקה בעיניו. שלוש שנים עברו ועמר נפל ללבו כבן נוסף.
“הוא כבר גדול,” חייכה אסתר, עיניה על העגלה. “ילד רעשן, לא נשאר במקום.”
“ירדן עושה פלאים,” הנהן דביר, עוקב אחריו שולח ‘בעיטת ניצחון’ אל שער דמיוני. “ההשקעה ברורה. מסורה מאוד.”
אסתר נאנחה, מלטפת את השמיכה הקטנה על יעל.
“היא גיבורה. אבל קשה לה. במיוחד כשנמרוד לא מגיע לימי הולדת, או מבטל ברגע האחרון. רק אתמול הבטיח לקחת אותו לסופ”ש בחמש לפנות בוקר שלח הודעה: ‘עסוק בעבודה’.”
דביר כיווץ אגרוף, הרפה מיד.
“ניסיתי לדבר איתו להסביר שעמיר צריך נוכחות, לא מתנות. הוא מגיב: ‘אתה לא מבין, עכשיו לי קשה.'”
“קשה לשלוש שנים?” העירה אסתר. “ועמיר מבין. אתמול שאל את ירדן ‘אבא לא אוהב אותי יותר?’ הלב נקרע.”
דביר עצר נשימתו, הרפה מהר.
“נמרוד פשוט לא מוכן לראות. הוא הרי נשבע לא לחזור על הטעות. היום הוא שיכנע את עצמו, אבל המעשה אותו הדבר.”
“ומצדיק את זה אומר ש’צריך למצוא את עצמו’, שבורח רק מהעומס. אבל מתעלם מזה שילדים לא רואים בזה ‘חיפוש עצמי’. הם רק מרגישים מי שם ומי לא.”
אותו רגע עמיר התפרץ בסערה מהמגרש, סומק בלחיו, מציג טריקו החדש. מיד חזר לרוץ. אסתר הביטה עליו באהבה של מי שרואה ילד שאינו שלה, אבל מרגישה כאם.
“לפחות יש אותך תמיד כאן. הוא יודע שמבוגרים לא תמיד עוזבים.”
דביר הנהן, מביט בילד, ידיו בכוונה החלטית. אם נמרוד לא יהיה פה הוא יהיה. הסיפור של עמיר לא ישוחזר.
השמש בהקה, עמיר צחק, יעל ישנה בעגלה. דביר ידע הוא יעשה הכל, כדי שעמיר ידע שיש מישהו שלא עוזב. לילדים לא צריך עבר מושלם, הם צריכים הווה של בטחון.
