הגעתי להחזיר כמה דברים ששייכים לאקסית שלי ואמא שלה פתחה את הדלת כשהיא כמעט לא לבושה.
הגעתי להשיב כמה חפצים של נעמי, האקסית שלי. לא התכוונתי להישאר. אפילו לא לומר מילה. הייתי בחור עם קופסת קרטון ותכנית לעשות סיבוב U ולחזור לתל אביב בלי להסתבך. אבל לחיים, לתכניות שלך יש ערך זעום. שמי יואב שלו, בן 31, מנהל פרויקטים בבנייה. לפני שלושה שבועות סיימתי עם נעמי הרשקוביץ.
לא היה בזה דרמה. זה לא היה קולני. זה היה כמו חור איטי בגלגל לאט לאט האוויר נגמר כמעט מבלי לשים לב בדיוק מתי הכל התרוקן. היינו יחד ארבעה חודשים שאומרים שזה מעט, אבל ארבעה חודשים עם מישהי שלא מתאימה לך, זה יכול להרגיש כמו חיים שלמים. לא היו מריבות, רק קופסה עם החפצים שלה תופסת פינה בדירה שלי ביפו ומזכירה לי בכל בוקר שמחר אטפל בזה.
שלחתי לה הודעה שלוש פעמים בשבועיים, בא נעמי תבואי לקחת. היא אמרה שכן, אבל לא הגיעה. אז, יום חמישי בערב, אחרי העבודה, עדיין עם נעלי העבודה וחולצה אפורה מאבק, העמסתי את הקופסה, נסעתי 40 דקות דרומה ראשון לציון, לבניין בו היא גרה עם אמא שלה מאז שנגמר לה השכירות בירושלים היא סיפרה לי שהדירה של אמא שקטה, עם גינה יפה.
דמיינתי אישה בת חמישים ומשהו עם משקפיים וסיר מרק על הכיריים. דפקתי על הדלת פעם אחת. שמעתי עקבים מתוך הבית, רגועים. הדלת נפתחה, ואני שכחתי למה באתי. עדנה הרשקוביץ עמדה בדלת בחלוק משי קצר, זהו. השיער הגינגי שלה מתפזר רטוב עוד מהאמבטיה.
היא לא נבוכה. לא נראית מוטרדת. פשוט התבוננה בי בעיני אגוז רגועות ואמרה, אה, אתה יואב? עניתי כן. או לפחות אני חושב שעניתי כן. לא בטוח שהפה שלי פעל כמו שצריך. היא חייכה, פתחה את הדלת עוד קצת ואמרה שנעמי קפצה לסופר ותחזור רק בעוד כשעה, ושאלה אם אני רוצה להיכנס.
הסתכלתי על הקופסה, הסתכלתי עליה. ההיגיון אמר להניח בכניסה ולהסתלק. פסעתי פנימה. עדנה נעלמה במסדרון כאילו להכניס בחור זר בעודה בחלוק זה לגמרי נורמה של יום חמישי רגיל. עמדתי בכניסה, מביט מסביב. הבית הרגיש חמים. לא רק כי היה חם, אלא כי הרגיש שמור ואהוב.
בחלון שורות של עציצי תבלין אמיתיים, לא פלסטיק. על שולחן צד חידה חצי פתורה. כוננית ספרים מפוצצת כל כך שכמה ספרים שוכבים לרוחב על אלה שמונחים בעמידה. כשעדנה חזרה, הייתה כבר לבושה בגינס וחולצה פשתן לבנה רפויה שרוולים למרפק, והשיער עדיין רטוב אבל מסודר אחורה.
הייתה לה ביטחון טבעי כזה שמכווץ את החדר בצורה טובה. היא נשאה שני כוסות תה נענע מתוק, הגישה לי אחת בלי לשאול, והנהנה לכיוון השולחן במטבח. שב, אמרה. לא גסת רוח, יותר ישירה. התיישבתי. שאלה כמה זמן הייתי עם נעמי. ארבעה חודשים, אמרתי. היא הנהנה כאילו המספר אישש משהו שהרגישה.
שאלתי אותה מה נעמי סיפרה עליה. עדנה אמרה, מספיק לדעת שזה היה הדדי ושהיית בן אדם טוב. ואז הסתכלה עליי שוב, את השאר אני מגלה לבד. לא ידעתי מה לעשות עם זה אז שאלתי על הפאזל. היא אמרה שזו מפת שמורות הטבע של ישראל, ויש כבר שבועות שהיא לא מוצאת את כל החלקים שנעלמים בספה.
אמרתי שאני טוב בפאזלים. היא הרימה גבה: גברים שטובים בפאזלים לא אומרים את זה ישירות מחכים שיבקשו עזרה. צחקתי, ברצינות, כזה שיוצא בלי שליטה. היא חייכה פנימה לכוס שלה. ישבנו שם 45 דקות. למדתי שעדנה בת 53, אמרה בגילוי לב עובדה פשוטה. גרושה שנתיים אחרי נישואים של 20 שנה, שהסתיימו לא ברעש אלא כפרק שנגמר. הבית נשאר אצלה. היא פתחה עסק ייעוץ גינון שנה שעברה. אוהבת תקליטי גאז ישנים וסרטי פעולה גרועים, ומתווכחת על הדרך הנכונה לאפות חלה.
סיפרתי גם קצת: על העבודה שלי, על הילדות ברמת השרון, ואיך בכלל הגעתי לבנייה דרך עבודה בקיץ שהפכה לקריירה. היא הקשיבה באמת. לא מנומסות של תורך-תורי, אלא ממש הקשיבה, רשמה פרטים ששוב חזרה אליהם. נעמי התקשרה בדקה ה-47 להודיע שתקוע בסופר ותחזור בעוד שעה וחצי.
עדנה הביטה בי מעבר לשולחן ואמרה ביובש, אם אתה רעב, אפשר לחמם משהו. אמרתי שלא רוצה להטריח. היא כבר פותחת מקרר, אתה יושב על השולחן שלי, שותה תה שלי כבר הפסדת את הקרב יואב. אז נשארתי לארוחת ערב. עוף עם אורז, פשוט וטעים, בחוץ כבר מתכהה, השכונה שקטה.
פתאום הפסקתי לחשוב על נעמי, או על הקופסה, או על הדרך חזרה. רק ישבתי במטבח החם, והרגשתי רגוע ליד אישה שפגשתי לפני שעה. כשראיתי את הפנסים של נעמי, בדיוק התווכחנו איזה נהיגה יותר מלחיצה בעיר או בכביש מהיר. עדנה אמרה עיר, ברור! לפחות בכביש כולם זורמים לאותו כיוון.
עדיין חשבתי על המשפט כשהמפתח של נעמי סובב בדלת. נכנסה, ראתה את הקופסה, אחר כך אותנו בשולחן, רגע נעצרה. שאלה: אכלתם יחד? עדנה ענתה: כן, ברוגע, ושאלה אם היא רוצה לאכול. נעמי הסתכלה, מעבדת לאט, ואז יואב, כמה זמן אתה כאן? הסתכלתי בשעון. שעתיים ועשר. אמרתי רק קצת זמן. נעמי בוהה בי רגע, ואז באמא שלה. משהו עובר ביניהן שרק אמא ובת מבינות כנראה. אחר כך היא מרימה את השקיות ונכנסת למטבח. אני עומד ואומר תודה לעדנה, יוצא אל המרפסת, אוויר לילה רענן. האור מעלי מרצד פעמיים כשאני יורד במדרגות.
קלטתי שיש בידוד רופף בחיבור לתאורה, זכרתי בלי להגיד מילה, המשכתי ללכת, הסתובבתי לאחור עדיין עמדה בדלת, לא מביטה ישירות, אבל מוודאת. סע בזהירות, יואב, אמרה. הנהנתי, והמשכתי. כל הדרך חזרה רק חשבתי עליה. הדבר הכי כנה שלא רציתי להפסיק לחשוב.
שכנעתי את עצמי שלא אחזור. לא כי קרה משהו לא ראוי בסך הכל אכלנו עוף ודיברנו על נהיגה, הלכתי לישון בבית שלי, אבל היה משהו במטבח, איך עדנה העבירה לי כוס בלי לשאול, ואיך הקשיבה, שלא יצא מהראש. קודם כל, משפט הכביש המהיר, לפחות כולם לאותו כיוון, פשוט, אבל נגע בדיוק במקום הנכון.
הלכתי לעבודה, התמקדתי. תזמון בנייה באניית, טלפונים מקבלנים, ארוחת צהריים במשרד. לא חשבתי על עדנה אולי ארבע פעמים, אבל כל פעם החזרתי את עצמי למסלול כמו מבוגר אחראי.
ואז, שבת בבוקר, אני באיסוף חומרי בנין בשביל חבר מרמת גן, עובר ליד מדף של חלקי תאורה, ומיד נזכר בנורה המקולקלת אצל עדנה החשמל הדולף שיצר ריצוד. סכנה שלא מטפלים עד שמתחילה לשרוף פיוז, בדרך כלל בגשם.
זה באמת מסוכן, שכנעתי את עצמי בקול. מישהי ליד עגלת שתילים הסתכלה עליי מוזר. קניתי מה שצריך לידידות, וגם את החלקים לתיקון התאורה של עדנה. לא התקשרתי מראש. ברור שזו בחירה, אבל לא סתם קיבלתי את ההחלטה הזו הלב כבר ידע מה הוא מחפש.
הגעתי לביתה באמצע הבוקר, עם כלי עבודה ושתי כוסות קפה מהפינג’ן של עוזי בשדרות בן צבי. עדנה פתחה את הדלת בגינס מוכתמים וצ׳קט פלנל ישן, שרוולים מופשלים, כתם צבע כחול בהיר על היד וסימן קטן בלסת. שיער גינגי, מברשת ביד. היא הביטה במזוודת הכלים ובקפה. אחרי רגע: “חיווט לחשמל,” אמרתי. ראיתי ביציאה ביום חמישי, מסוכן עם גשם. מבטה היה בוחן. על הקפה זה כבר מסובך להסביר. נתנה לי להיכנס.
צבעה את חדר העבודה מחדש לבד, מרחה שכבה שנייה בזהירות. שאלתי למה סוף שבוע זה אמרה, לפעמים מתעייפים לראות מה שמזמן מחכה לתיקון.
סידרתי את הנורה ב-20 דקות. היא ישבה מחכה לי על המדרגות, שותקת, ברוגע, בלי לברבר. עבדתי לאט מהנדרש. כשהגעתי לשטוף ידיים ראיתי שהיא חזרה לצבוע את הפנלים לבד. הצעתי עזרה. אמרה שלא צריך, ידעתי. אם אתה בכל זאת מתכוון לעמוד לפחות תוסיף שכבה שנייה על הקיר ההוא. לקחתי גלגלת והצטרפתי.
ציירנו בדממה הנוחה שמצאנו בארוחת ערב, זורמים בחדר מבלי להיתקל. אחרי זמן מה, שאלה באמת מה המצב, לא מה שלומך אלא איך באמת הולך. נתתי לה את האמת: מרגיש כמו ריצה במקום, עבודה בסדר, מבחוץ נראה נורמלי, אבל מבפנים הכל דומם. הפרידה מנעמי לא כאבה “כמו שצריך,” וזה דווקא יותר הפריע לי. עדנה הייתה שקטה אחרי זה, ואז אמרה: אתה יודע מה זה, נכון? שאלתי. היא: זה מה שקורה כשעושים את מה שנכון כל כך הרבה זמן ששוכחים לבדוק אם זה עדיין עושה לנו משהו. עצרתי מול הקיר הכחול, נותן למשפט להיטמע עמוק.
שאלתי איך היא יודעת. הסתכלה עליי בלי פוזה, ואמרה חייתי שם שתים-עשרה שנים, ועוד שלוש להבין שיש לזה שם. סיימנו והעמדנו את הרהיטים בחזרה בזמן לצהריים. היא סידרה מברשות במדיח. עמדנו יחד בפתח, היא אמרה “טוב יותר,” לא אליי, אלא לעצמה. עניתי, “הרבה יותר טוב.” הציעה להכין ארוחת צהריים מוזמן להישאר או ללכת, בלי לחץ. נשארתי. מרק עגבניות מלחמנייה קלויה וגבינה חדה על הראש.
דיברנו על העסק, על לקוחה מסובכת, על הרצון להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת. אמרתי שזה נראה עובד. אמרה שיש ימים כן ויש שלא. גם אצלי, עניתי. היא חייכה, באמת, קצת מופתעת שזה מרגיש מובן במדויק. הטלפון שלה הבהב הרימה והפכה אותו עם המסך כלפי מטה. הבחנתי. אחר כך אמרה, בעדינות: יש עוד דברים שאני עדיין מסדרת, ורציתי שיידע לפני שזה מתקדם. הנחתי את הכף ואמרתי, אני לא ממהר. היא התרצתה וחזרה למרק.
נסעתי הביתה עם כתם צבע על השרוול ותחושה שנכנסתי למשהו משמעותי בהרבה מתיקון מנורה. היה לה אכפת היא התקשרה ראשונה. שלישי בערב, אחרי שבע, אני משוטט ברכב באבן גבירול וממתין להמבורגר. צלצול, כתוב עדנה הרשקוביץ. הסתכלתי שתי שניות לפני שעניתי.
השקט השתחרר ואז: “השער לחצר תקוע. מחר יש לי תיק עם לקוחה בחצר, צריכה לסדר כמה דברים.” ניסתה לפתוח שלוש דרכים וזה לא עבד. שאלתי אם ניסתה להרים וללחוץ, אמרה שכן. אולי התנפח מהגשם האחרון? שקט רגע ואז: “לא חשבתי על זה.” אמרתי שאוכל לעבור. היא אמרה, לא רוצה להטריח. עניתי: שער תקוע זו לא טרחה זה רבע שעה, ואני עומד בשורת דרייב-אין עומדת שש דקות.
הגעתי בדיוק שמונה. שמיים כחולים-כהים, עדנה בגקט דק ונעלי עבודה, מסדרת עציצים לאורך הגדר האחורית. ראיתי כבר מרחוק שהפינה התחתונה התנפחה מהגשמים. התכופפתי, היא עמדה מאחור. הסברתי לה שהעץ התרחב, צריך להוריד עם מפסלת. “אנשים עדיין משתמשים בזה?” שאלה. “זה עובד מצוין.” תיקן רבע שעה, בזמן שהיא ממשיכה להציב עציצים בדיוק מושלם.
השער השתחרר בסוף. בדקה אותו פעמיים. “מהיר מהצפוי,” אמרה. “הגשם השחית, אני רק רבתי עם העץ.” הנחתי את הכלים ושאלתי אם צריך עזרה עם משהו כבד יותר. ביקשה להזיז עציץ כבד, סידרתי, היא תקנה ב-4 סמ “התקרבת,” אמרה, “אבל קרוב נחשב רק בפרסות סוסים…” עמדנו יחד, מביטים בעציצים המרשימים. אמרתי לה שזה נראה מצוין, היא אמרה תודה.
יכולתי ללכת, אבל שאלה אם אני רוצה לשבת רגע במרפסת. לא היה דבר בעולם שיותר רציתי. ישבנו על כיסאות עץ נמוכים, אני בלי כלום, היא עם כוס מים. הציעה, סירבתי “אני תמיד אומר ‘בסדר’.” “מה זה אומר?” שאלה. “תשתף באמת.” החשבתי. לא בסדר פשוט פה אני טוב יותר. זו האמת בדיוק.
הייתה שקטה. ואז אמרה בשקט, “גם אני.” וזהו. שתי מילים שכל הכובד בהן, ושתינו יודעים ולא ממהרים לדבר על זה.
ופתאום פנסים בחצר. גבר בשנות החמישים המאוחרות, כתפיים רחבות, חולצה מכופתרת, לא מבסוט לראות אותי. עדנה קמה: רוברט, היית צריך להתקשר. הוא: הייתי בסביבה, חשבתי לקפוץ. מסתכל עליי: מי זה? היא: חבר שנעץ שער. רוברט מחייך בלעג, לוחץ לי יד חזק. אין תחרות, משווה אבל לא מגזים. עדנה שותקת.
התחיל לשוחח על הבית תיק של חשבון משותף מהגירושים. מנומס מדי, אבל רואים שהכל מניפולציה ישנה. עדנה עונה, בוא נדבר אבל תתקשר מראש פעם הבאה. הוא עונה “אשתדל,” מטעין את המילה. יצא אחרי עשר דקות. עדנה חזרה לשבת, נשפה כאילו הביאה משא כבד.
“זוהי, בעלי לשעבר,” אמרה, ואני: “ברור.” היא מסובבת את הכוס מים, “פעם זה עבד עליו להפתיע ככה. היום פחות.” הנהנתי. השארתי לה מקום בלי דעה על גבר שפגשתי שמונה דקות. פשוט ישבתי, מרגיש את ריח האדמה והגשם שפספס.
“אין לך מה להישאר,” אמרה. ועניתי, “יודע.” הנהנה, וישבנו, עד שהלילה השתרע סביב. כשרציתי ללכת, ליוותה לדלת, נשענת על המשקוף כמו בפעם ההיא, אבל הפעם כבר הייתה החלטה בפנים. “הוא יהיה מסובך,” אמרה. עניתי, “אני מסתדר עם מסובך.” היא הביטה זמן ארוך. “תחזור בשבת. הפעם אני מבשלת.” אמרתי, “אני אהיה פה.” צעדתי למכונית. לא צריך להסתכל אחורה ידעתי שהיא עדיין שם.
בשבת הגעתי בשש בדיוק, עם בקבוק יין שטייל איתי שלושה סופרמרקטים, וחיוך שלא ירד כל השבוע. נקשתי על הדלת ועדנה פתחה בשמלה ירוקה חלקה. איבדתי 15 שניות לעמוד ולהסתכל. היא בחנה את היין: התלבשת יפה. הסתכלתי על החולצה הנקייה: “זה רק חולצה.” חייכה, “אני יודעת. נראית טוב.” נתנה לי כוס יין והבית כולו הדיף ריחות עוף בתנור, שום ועשבים.
השולחן הוכן לשניים, מפיות מבד, נר קטן באמצע. תקליט ג’אז מזדמזם שלא הכרתי מייד נשמע לי נכון. הוציאה עוד עשרים דקות לאוכל. דיברנו על העסק הלקוחה של יום רביעי תוספת עוד שני נכסים, היא מספרת לא מתוך שחצנות, אלא סיפוק. אמרתי, “גאווה במידה כזו זה בריא.” היא אמרה שהיא לומדת להגיע לשם. שאלתי אם רוברט הגיע כך גם בנישואים היא: “כן, ונתתי. זה מה שאני עוד בודקת בעצמי.” הנהנתי. לא עטפתי בקלישאות. פשוט לקחתי רגע לתת לזה להיות.
ארוחה של עוף בתנור עם ירקות ולחם פריך מהמאפייה ליד. ישבנו עם הנר, ואכלנו לא כמו מישהו שמעמיד פנים שזה סתם. שאלה שוב על העבודה, האם אני באמת אוהב, או רק טוב בזה? עניתי: “ברוב הימים כן.” “רוב הימים זה מספיק הגון”, השיבה.
המכשיר שלה התנוצץ. ראתה, הלסת התקשתה רגע ואז חזרה אליי, “הוא יחכה. יש לי דברים חשובים יותר לעשות.” משהו באופן שאמרה את זה חימם אותי. אחרי האוכל ישבנו במרפסת, היין המשיך, נורה חמה נתלתה מאז. סיפרתי לה שהאור מדגיש כמה נעים להישאר. עשיתי לעצמי, אחרי הפגישה ההיא, רק כי הרגשתי שמגיע לי משהו קטן עבורי.
התיישבנו זה לצד זו לא נוגעים, אבל קרובים מדי שזה לא ירגיש מקריות. היא סיפרה על הנישואים, לא בכותרות הרחבות, ברסיסים הקטנים לאט לאט העולם המצומצם, שתקה כדי לא לייצר עימות, עד שיום אחד, שלוש שנים לפני הגירושים, הסתכלה במראה ולא זכרה מתי עשתה משהו כי זה עושה לה טוב באמת.
הקשבתי לכל המילים. בסוף נשארה דוממת, נראית מופתעת מעצמה שדיברה כל כך פתוח. לקחה לגימה: אתה כל כך קל לשיחה זה קצת מטריד. עניתי: “אני אנסה להיות קשה.” היא צחקה, צחוק עגול בלי מחסומים. אז נרגעה, שקט מהסוג שמגיע לפני, לא אחרי.
הביטה בעציצים, ואז, בלי להסתכל עליי: לא הרשיתי לעצמי לרצות משהו מזמן. זה הרגיש בטוח לא לרצות. ועכשיו? שאלתי. הסתובבה, הביטה בעיניים בחום של הנורה היחידה: עכשיו נמאס לי מבטוח. הושטתי יד, לאט, כפי שעושים משהו שרוצים נכון. היא הביטה בידיים, לא הסירה אותן. התקרבתי ונישקתי נשיקה שקטה. היא נענתה, השאירה כתף נוגעת בשלי, נשמה עמוק.
לנעמי בטוח יהיו דעות, אמרה. כנראה, עניתי. “לרוברט ודאי יותר.” “שיתמודד.” שתקה רגע, “אתה לא מפחד ממה שקורה כאן?” התבוננתי בה שכמעט לא הרשתה לאף אחד להיכנס, שלימדה את עצמה לתקן שערים ולצבוע קירות, בנתה עסק לבד, והפכה עצמה קטנה למי שבכלל לא היה ראוי. עניתי, לא מפחד אפילו קצת. שלבה ידה בשלי, נשענה על הכתף וישבנו כך הרבה זמן, עם ג’אז שקט מהחלון הפתוח ואוויר לילה.
חודשים קדימה השער לא נתקע שוב, כי מה שלא התקנו יחד, אני החלפתי לגמרי ביום ראשון, כשעדנה יושבת עם כוס קפה ומנהל יד ביד. נעמי כמובן הגיבה, אבל בסיום שיחת טלפון לפני הרבה שבועות הודתה שמעולם לא ראתה את אמא שלה כל כך רגועה.
רוברט התקשר פעמיים, ועדנה שלחה אותו לתא קולי. עורכי הדין סגרו את השאר. החיים המשיכו. יום חמישי, חודשים אחרי הקופסה והחלוק והתבשיל, אני יושב במטבח עדנה כשחטפה את הגזרים לטוסט כי היתה עסוקה מדי בלהצחיק אותי. היא פלטה קללה בעברית יפה, פתחה חלון, ואני קמתי לטפל במה שנשאר.
היא עמדה לידי, חייכה: אתה לא כזה חסר תועלת כמו שחשבתי. אמרתי, שמח שנתת לי הזדמנות להוכיח. נטתה בכתף קלה: גם אני. בחוץ, האור שתיקננו זורח מעל המדרגות, פשוט, חזק ואמין.
יש דברים, שברגע שמטפלים בהם נכון, הם פשוט פועלים גם הלב, גם הבית. חשוב לדעת מתי לשחרר תכניות ישנות כדי לאפשר לאור לזרוח באמת.
