Кושי נכנסה לבית הכנסת ונשכבה לפני הארון והרב הבין הכל
תפילת שחרית התנהלה בשקט, באיטיות החלומית של חלום רחוק. הכול כאילו מתערפל: הברכות המוכרות, אותן נשים קבועות קשישות מכוסות מטפחת, אולי עשר נשים ורב. הרב דוד התפלל שם כבר עשרים ושלוש שנים, מזמן הפסיק לצפות שפתאום יתמלא בית הכנסת במאות מתפללים באיזו בוקר חול.
הוא כמעט וסיים כששמע חריקת דלת כבדה, שבורה מעט מהזמן.
הרב הרים את ראשו והקפיא נשימתו.
באמצע המעבר פסעה לאטה קושיה, כמו אל שדה חלומותיה.
עין גדולה צהובה, פרווה אפורה מתבדרת רק טלאי לבן על החזה כמו חלון קטן. הזנב מתנופף כנס הדגל. פסיעה בטוחה כאילו ידעה בדיוק לאן היא הולכת.
הנשים התלחשו: אחת ניגבה עיניה, שנייה נשקה לאצבעות, השלישית נעמדה בדממה. אך קושיה חולפת, מתעלמת מכל נר דולק, מכל מנורה, ומגיעה עד לארון הקדוש.
שם היא מתכרבלת, מניחה ראש עדין על כפות רגליה עיניה הצהובות נשארות אחוזות באוויר, אינן מהבהבות.
הרב דוד הרגיש לבו מתכווץ. הוא הכיר אותה מהרגע הראשון.
אלוהים, איך הגעת לכאן?
ידיו רעדו. הוא עצם עיניו רגע, ופתאום צפה לפניו דמותה של תמרה.
אישה שקטה, עייפה, עיניים רכות, חיה לבד בדירה ישנה ברחוב ההגנה. הולכת בצליעה, משעינה על מקל אבל תמיד צעדה לבית הכנסת כל שבת, לאט, מתוך נאמנות עיוורת.
ותמיד האכילה את החתולים ליד שער הבניין.
“גם הם ברואי ה’,” אמרה לו כשבא לבקר. “איך אפשר לא לרחם עליהם?”
ואת מוגלי זו הייתה הקושיה שלה, האהובה. אפרורית, רכה מאוד, תמרה אספה אותה מהרחוב כשהייתה גורה קטנטנה. גידלה אותה, גירדה בפדחתה, תלשה לה קוצים מהמקום. והיא הייתה נאמנה, לא עזבה לרגע.
כשביקר אותה לאחרונה שלושה שבועות בערך מוגלי ישבה על אדן החלון והביטה בתמרה. כמו הבינה משהו חדש.
“תשמור על מוגלי,” לחשה תמרה, “אם יקרה לי משהו. היא חכמה, אני יודעת שתבין.”
הוא הנהן, לוחץ בעדינות את ידיה העצמות.
ועכשיו מוגלי שרועה לפני הארון.
והרב דוד הבין הכול. והלב הצטנן.
הטקס הסתיים במהירות, בערפול חלומי.
הוא מלמל את התפילה, הפה פועל לבד בראש כל הזמן: צריך ללכת. עכשיו.
הקשישות עמדו, נדדו אט אט החוצה כשהן אוחזות נר, מציצות שוב אל קושיה שוכבת באותה תנוחה כקפואה בשיר עתיק.
“אבל הרב”, רצתה אחת לשאול, אבל הוא נפנף בכף יד:
“אחר כך. הכל אחר כך.”
הוריד את הטלית, לובש את הגלימה האצבעות רועדות, כפתור זעיר מסרב להיכנס.
אלוהים, בבקשה תתברר טעות.
אך לא. הוא הרגיש לא טועה.
מוגלי הרימה ראש כשהתקרב. הביטה עמוק בעיניו, ופלטה יללה פשוטה, אחת.
אפילו זה נשמע כמו: הבנת אותי? טוב מאוד.
“בואי”, לחש.
הקושיה קמה, התמתחה כמתוך שינה, פסעה אחריו אל דלת היציאה. הוא מאחוריה.
בחוץ הכל אפור. הרוח סוחפת ענפים יבשים, הלב ממהר אל רחוב ההגנה.
הרב דוד מיהר, כמעט רץ. מוגלי מיהרה, זנבה מתנופף בחלום.
רק שנספיק.
וידע: אם קושיה הגיעה לבית הכנסת ונשכבה לפני הארון כנראה שכבר מאוחר מדי.
ברחוב הלך חלום אחר חלום זיכרונות תמרה: כיסא בגלגלים, שמיכה צבעונית, ברכה שקטה כשנכנס.
“אני לא פוחדת, רב דוד”, אמרה לו שלושה שבועות קודם. “חיי היו טובים. היה לי בעלי. יש לי בת כמעט ואינה מגיעה, נכדים רחוקים. אלוהים לא עזב אותי.”
“ולא יעזוב,” ענה בשקט.
היא חייכה, נשפה נשימה ארוכה:
“אני יודעת. אבל בודד פה מאוד. מוגלי איתי, אבל הדירה דוממת.”
אז לא ראה בזה דבר מיוחד. רק ניחם מעט, הרגיע, לא קלט שהייתה זה אולי פרידה.
הבניין העייף קירות מתקלפים, קודן שבור. קומה שלישית. אין מעלית, כמובן.
הוא טיפס, נאחז במעקה. הלב רועם מהבהלה או העצבות.
מוגלי רצה לפניו. נעצרה מול דלת, צבע דהוי, המספר ’12’ כמעט נושר.
והיא יושבת.
הרב דוד דפק.
פעם. פעמיים. שלוש.
שקט גמור.
לחץ על הפעמון הצליל הדהוי זוחל בדירה.
איש אינו פותח.
“תמרה?” קרא. “תמרה, זו אני הרב דוד!”
שקט כבד.
הצמיד אוזן לדלת. אולי אינה שומעת? הרי הגיל
ובבית דממה.
כרע ליד מוגלי. מבט חודר.
בידיים רועדות שלף את הסלולרי, התקשר לשוטר הקהילתי, זה שעזר כשפעם מצא בו בית הכנסת שיכור זר.
“שלום, יאיר? זה הרב דוד אני צריך עזרה דחופה. קשישה, לא עונה זמן רב צריך לפתוח את הדלת.”
הקול בקו השני רגוע:
“מה הכתובת?”
“ההגנה 24, שלוש, דירה שתיים עשרה.”
“מגיע.”
הרב מניח את הטלפון, מתיישב על הרצפה ליד הדלת.
מוגלי מתחככת בגלימתו, מגרגרת חרישית.
“את גיבורה,” לוחש. “באת לבקש עזרה. טוב עשית.”
הקושיה שוכבת לידו.
והוא חושב איך כמעט ולא ביקר את תמרה. אולי הייתה בודדה במיוחד. ואולי חיכתה לו.
סלחי לי, תמרה. סלחי.
השוטר הגיע תוך רבע שעה.
יאיר גבר רחב, עייף טיפס בקושי. רואה את הרב יושב על הרצפה, תוהה:
“מה קורה כאן?”
“תמרה לא עונה אני מפחד ש”, הקול נשבר.
השוטר יודע את הרגעים הללו.
“תשב בצד.”
דופק על הדלת, בטלפון, בטון חזק.
“תמרה בן-עמי! משטרה!”
שקט.
יאיר שולף מוט ברזל קצר, מחדיר בחריץ, לוחץ בגופו טריקה, חריקה, והעץ נכנע.
הדלת נפערת.
אויר עומד, ריח של תרופות ושקט כבד כמשי.
הרב עוצם עיניים, שולח נשיקה לשמים, ניגש אחריו.
המסדרון מוכר. על הקולב מעיל חום ישן, שרוולים שחוקים. נעלי הבית מסודרות לצד הדלת.
המסדרון מוביל לחדר. מימין החלון.
השוטר פותח דלת, נעצר.
הרב מציץ מאחורי גבו. הלב שוקע.
תמרה יושבת בכורסה ליד החלון. שמיכה עליה, ידיים שלובות, הראש נטה לאחור.
כמו התעייפה ונרדמה.
רק פניה שקטים, דמויי שעווה.
“אלוהים” נאנח.
השוטר מתקרב, בודק דופק מנענע בראשו:
“כבר שלושה ימים, אולי יותר.”
שלושה ימים.
הרב כורע בכניסה.
שלושה ימים לבד. בדירה ריקה. אף אחד לא בא. אף אחד לא דאג.
הבת בעיר אחרת, נכדים רחוקים. שכנים? היום מי שם לב.
רק מוגלי.
הקושיה לא התרחקה. ישבה ליד הגברת שלה. לא ברחה אפילו שהחלון היה פתוח מעט.
ורק כשהבינה הלכה לבית הכנסת.
“הכרת אותה טוב?” שאל השוטר, שולף פנקס.
“כן,” ענה הרב חנוק. “הייתה מתפללת. אישה נפלאה.”
“צריך להודיע למשפחה. איפה יש תעודות?”
“במגירה או בקופסה.” קולו רועד. “אני אתקשר אליה. יש לי מס’ של בתה.”
השוטר מהנהן.
“טוב. אני אקרא למד”א.”
הרב מתקרב אל הכורסה אל פניה השקטים.
היא לא סבלה. אלוהים לקח אותה ברוך, אולי בשינה.
“סלחי לי, תמרה,” לוחש. “שלא נכנסתי קודם, שלא הייתי שם בשבילך.”
היד מגששת לחוש את שערותיה.
הוא קורא תפילת וידוי, שקט, כמו הדמעות.
ובפתח החדר שוכבת מוגלי, בוהה באישה הזקנה.
וברגע הזה הרב מבין: זו החתולה שאהבה את תמרה באמת.
יותר מהבת, שהתקשרה פעם בחודש.
יותר מהנכדים, שבאו רק פעם בשנה.
מוגלי נשארה עד הנשימה האחרונה.
וגם עכשיו לא זזה ממנה עד שבאה לקרוא עזרה.
הרב כורע, מרים אותה בזרועותיו.
מוגלי לא מתנגדת, מרימה ראש אל חזהו, מגרגרת חרישית.
“זהו,” לוחש. “הכל יהיה טוב. אטפל בך. נפרדנו כמו שצריך. תישארי אצלי, טוב?”
והוא בוכה.
דמעות יורדות לשערות הרכות, הוא מלטף וחולם אהבה אמתית היא מעשה, לא דיבור.
שלושה ימים אחר כך קברו את תמרה.
הבת הגיעה חיוורת, עיניים אדומות, שחורה כצל. בלי נכדים רחוק, לימודים.
עשרים מתפללים באו בעיקר אותן נשים שנישקו פעם את מוגלי. שרו “תֵּנָחֵם עִם צַדִּיקִים” חסר יציבות.
הרב דוד קרא קדיש, הביט בארון הפתוח בפניה של תמרה תחת מטפחת לבנה.
סלחי לי, בת העם שלך. שלא שמתי לב, שלא חיבקתי.
ואצל הארון, ברצפת האבן הקרה, התכרבלה מוגלי.
באה בעצמה, בבוקר, כשבא הארון.
נשכבה, לא זזה.
הבת ניסתה לגרש אותה, נפנפה בממחטה:
“שתעוף מכאן! אין לה מקום!”
אבל הרב עצר אותה:
“תני לה. היא נפרדת.”
האם רצתה לומר עוד משהו, אבל מולה הייתה השתיקה.
גם לבית העלמין לקחו את מוגלי שלא תישאר לבד. הרב החזיק אותה בידיו.
בסיום, הבת ניגשת אליו:
“תודה. שמצאת אותה. שהודעת.”
“לא לי, אלא למוגלי,” ענה בשקט. “היא הביאה אותי.”
הבת הביטה בחתולה בחיוך משונה:
“קח אותה. אין לי מקום. ויש לי אלרגיה.”
“חשבתי כך,” אמר הרב.
הבת הלכה, לא הביטה לעבר מצבת אמה.
הרב נשאר.
הציץ אל הר גבוה טרי, אל לוח עץ פשוט.
תמרה. שקטה. בודדה.
כמה יש כאלה בארץ? ישנים, שוקעים, הולכים לעולמם ואיש לא שם לב. איש לא צריך אותם.
רק קושיות ואלוהים.
הוא מלטף את מוגלי.
“נלך הביתה?”
והקושיה ממלמלת חרישית.
מאז, תמיד נמצא חתול אפור, רך ומתוק על אדן בית הכנסת ליד הארון.
המתפללות מביאות לו כיבודים קטנים, מלטפות אותו, לוחשות:
“חכמה שכמותה. נפש קדושה.”
הרב מחייך בשקט.
ובלילה, רגע לפני השינה, יושב הוא בכורסה, מוגלי על ברכיו, מלטף את פרוותה הרכה.
החתולה מגרגרת בעדינות.
ובעיניה הצהובות זורח אור הנר.
אור שקט. אינסופי. נצחי.
