לא נשארה לאבי אחות. נסע לאיר הנגב לקבור אותה. מרים, אשתי, נשארה בבית הבריאות שלה לא איפשרה לנסוע. מרים ידעה שאחזור הערב, והכינה הכל מראש. סידרה צלחות עם פירה, קציצות, הכל ערוך לשולחן. כשנכנסתי למטבח, אמרה מרים: “בדיוק הספקת לארוחת ערב.” שתקתי, והבטתי בה במבט מוזר. “קרה משהו?” שאלה מופתעת. “לא חזרתי לבד,” אמרתי במפתיע. “לא לבד? עם מי חזרת?” תמהה מרים.
מרים בת אברהם חשבה לעצמה שהנה, הגיע הזמן הזה הזקנה. עכשיו היא שוכבת, מביטה בתקרה ונזכרת בחיים שחייתה, במיוחד בשלוש השנים האחרונות.
אז גם אני הייתי עוד בחיים. בדיוק מלאו לי שישים ושתיים. לא נשארה לאחותי אף אחד במשפחה. אני, דני, נסעתי ללוות אותה בדרכה האחרונה. וחזרתי…
כשנכנסתי הביתה, הובלתי לפניי ילדה רזה ושקטה:
“מרים, זו נכדתה של אחותי. שמה יעל.”
מרים הסתכלה עליה במבט קפדן, שלחה בי מבט נוגה, אבל אמרה:
“בואי, יעל! אני כבר עורכת את השולחן.”
מרים ידעה שאחזור, והכינה מראש. הניחה בצלחות פירה, קציצות.
“שבי, יעל! תאכלי!” אמרה במבט רך ככל שיכלה.
הילדה התחילה לאכול, ומרים סימנה לי ויצאנו לחדר השינה.
“דני, מה זה כל העניין הזה?” שאלה בשקט, כאשר הדלת סגורה.
“מרים, תני לה להישאר אצלנו. אין לה אף אחד.”
“ומה עם הבת של אחותך?”
“היא אפילו לא באה להיפרד מהאמא שלה. אחותי לבד גידלה את יעל מגיל שלוש…” נשמתי עמוק. “עכשיו אין לילדה אף אחד.”
“דני, שנינו פנסיונרים. הבריאות לא משהו…” העיפה מבט בדלת. “בת כמה היא?”
“שנים-עשרה.”
“נצטרך לגדל אותה עד עשרים בערך.”
“נקבל קצבת ילדים. בעוד חצי שנה נמכור את דירת אחותי, כבר יש לי קונה. נכון, הדירה קטנה וישנה. לנו יש קצת חסכונות. אפרת ועידו יעזרו, אם יהיה צריך. הם הילדים שלנו אחרי הכל.”
“להם עצמם יש ים בעיות. והנכדים שלנו כבר כולם בתיכון… בעוד כמה שנים יתחתנו. רצינו לעזור להם…”
“מרים, אבל יעל היא גם המשפחה שלי.”
“לא קרובת דם,” הניפה בידה. “נו יאללה, בוא נאכל האוכל מתקרר!”
הילדה הביטה בנו מבוהלת כשחזרנו למטבח, ברור שהיה לה מושג על מה דיברנו. קמה על רגליה:
“סבתא מרים, אל תגרשי אותי! אין לי מלבדך ומלבד סבא אף אחד. אני אעזור לך!”
“טוב, יעלי, תישארי.”
שנה עברה. לא נשאר אצלי דני. הילדים הגיעו, נפרדו ממנו. אחר כך ישבו איתי ליד השולחן. יעל הלכה לשכנים, הבינה שזהו שיח של מבוגרים.
“אמא, למה את צריכה את הילדה הזאת?” שאלה אפרת.
“היא נכדה של דני,” דמעות זלגו מעיניי. “ואין לה לאן ללכת.”
“עדיף שנמצא לה מוסד מתאים,” התעקשה אפרת. “את כבר לא צעירה, למה לך עול כזה לעת זקנה?”
“אני נשארתי לבד. אתם באים פחות ופחות. הבריאות שלי לא משהו. בכל זאת יש מישהי בבית.”
“טוב,” אמר עידו כשהניח יד על כתפה של אפרת, “באמת יהיה לאמא קשה לבד. שתישאר הילדה איתה.”
נשארו אתי עוד יום ונסעו גם להם שלושה ילדים כל אחד ואינספור עיסוקים.
נשארתי אני עם “לא-נכדתי”. יעל, ילדה מתוקה, בדיוק מלאו לה שלוש-עשרה, עוזרת לי בכל דבר, גם אם אינה בת ביולוגית שלי.
והבריאות רק התדרדרה. שוב באו אפרת ועידו.
“או, קשה לי ללכת, רק יעל עוזרת לי,” אמרתי כשבאו. “אני רוצה לרשום לה את הדירה.”
“מה זה השטויות האלו?” התרעמה אפרת. “יש לך שישה נכדים, תמר כבר בת ארבע-עשרה, לשחר חמש-עשרה. בקרוב יתחתנו…”
“אבל הן לא דואגות לי.”
“עכשיו קיץ, סוף שנה. אני אתקשר יבואו לבלות אתך את כל החופש.”
אחרי שלושה ימים הנכדות באמת באו, ההורים חזרו צפונה. יעל שוב נאלצה לעבור לשכנים.
הנכדות, שחר ותמר, שמחו להישאר לבד עם סבתא, בלי ההורים.
כבר בערב הראשון טיילו עד מאוחר. כשחזרו, אני שוכבת לא קמה, אין אוכל. ביקשתי לקחת אותי לשירותים, מיאנו ועיוותו פנים לא בשביל זה באו. אך עשו זאת.
בלילה שוב ושוב ביקשתי לשתות, עד שתמר התעוררה ועשתה טובה. כשהייתי צריכה שוב לשירותים, התחילו לריב מי צריכה לעזור.
בבוקר צריך לאכול, להכין אוכל, להאכיל אותי. טוב שלפחות הגעתי לבד למטבח.
יומיים שרדו אצלי, וכל יום מצב הרוח נעשה חמוץ. כשביקשתי שיעזרו לי להתרחץ אז באמת נגמר להן הסבלנות. התקשרו להורים ולמחרת כבר נסעו.
שוב נשארתי רק עם יעל, ה”לא-נכדה” שלי. כבר היה קשה לי לעמוד.
וכך חלפה עוד שנה.
כל הדירה על יעל בת החמש-עשרה. עלתה לכיתה ט’. מספיקה הכל לומדת היטב, עוזרת לי, שומרת בית נקי. ומחשבות כבדות אינן עוזבות אותי:
“לא להאמין איננה בת משפחתי, ובכל זאת לא עוזבת אותי, דואגת לי. נכון, גם לה אין לאן ללכת. אבל עוד שלוש, ארבע שנים… צריך לרשום לה את הדירה. הילדים יבינו…”
בקושי קמתי מהמיטה. לקחתי את הסמארטפון דני נתן לי ליום הולדת שישים, לימד איך משתמשים. מצאתי את מספר הנוטריון, התקשרתי.
למחרת בא וסידר הכל.
מיד התקשרתי לאפרת ולעידו, סיפרתי על ההחלטה שלי. ועוד באותו יום הגיעו. דירה שלושה חדרים, קומה שנייה, שכונה טובה.
“אמא, אולי את מתחרטת?” פתחה אפרת. “בואי תעברי אלינו. תתחלפי חודש אצלנו, חודש אצל עידו, ואנחנו נמכור את הדירה שלך.”
“ומה עם יעל?”
“יעל? נדאג לה למסגרת מתאימה. יש לך נכדים ביולוגיים, שידאגו לך.”
“נו, אני כבר יודעת איך הם דואגים. איתה, עם יעל, אני רגועה. ולא רוצה לטייל כל חודש בין דירות.”
“צודקת, אפרת,” אמר עידו. “אולי באמת ככה הכי טוב. אמא שלנו רגועה עם יעל, זה הכי חשוב. החליטה להוריש לה שיהיה.”
נשארו איתי עוד כמה ימים ונסעו. יעל מיד חזרה מהשכנים.
“סבתא, למה עידו ואפרת באו?”
“ככה, התגעגעו,” חייכתי אליה. “בואי, יש לי משהו לספר לך.”
“סבתא, את מסתורית היום…”
“תביאי לי את התיק מהשידה, יעל.”
הביאה וישבה לידי על הכסא.
“רשמתי על שמך את הדירה. כל המסמכים פה.”
“סבתא, למה? אני הרי לא קשורה אליך ביולוגית…”
“יעלי, את הכי קרובה אלי בעולם! רק תישארי איתי!”
“על מה את מדברת, סבתא?! אין לי אף אחד בעולם מלבדך…”
