מירי שרה משמחה, ובצדק! סוף סוף יש לה דירה משלה, בלי בעלת בית חמוצה, שמכבה את האור בדיוק ב-23:00 בלילה, עומדת לה על הנשמה, מכבה את הגז מתחת לסיר באמצע הבישול.
אסור היה להשתמש בפן או במחליק לשיער, “כדאי שלא תסתבכי”. אמבטיה היה אסור לקחת, רק מקלחת קצרה, פעם ביום, בבוקר או בערב לא משנה מתי, דבורה־רבקה הייתה תמיד מחכה להידפק על הדלת: “תנמיכי את המים!”
שנה שלמה גרה מירי בצל הדודה דבורה־רבקה, שהחליטה שהיא מורה לחיים ומנטורית אישית. ברגע שמירי הפכה לבוגרת בת 18, התחננה להוריה לעבור למעונות.
גם שם לא היו החיים פשוטים: חרקים, גניבות, פעם אפילו חטפו לה את המחבת בדיוק כשהתפוחה היתה מטגנת, ושותפות שמביאות חברים בלי סוף.
שנה החזיקה מעמד, עד שאביה הגיע לביקור, ראה את הבלאגן שבמעונות ולא הסכים בשום אופן שתישאר.
עוד חמש שנים גרה מירי בדירה של סבתא רותי. סבתא מקסימה, עם כמה שגעונותאבל טובה.
אחרי התואר התחילה לעבוד ולחסוך כל שקלהחלום שלה היה לקנות דירה, גם אם קטנה, לעצמה בלבד.
בזמן שחברותיה התרוצצו בין דייטים ובזבזו על בגדים ומותגים, מירי רק עבדה ושמרה כל אגורה. אפילו סבתא רותי ביקשה ממנה שתנוח, אבל מירי התעקשה להיצמד לחלום.
יום אחד הוריה הגיעו לביקור, ואביה, בהתרגשות, בישר לה שהם החליטו לעזור לה הוא, אמא, וסבתא לאה.
סבתא לאה היתה קרובת משפחה רחוקה של אבא. מעולם לא נישאה, עבדה כמורה עד גיל 85, האישיות שלה קשה, כמעט לא בקשר עם אף אחד, מלבד אביה של מירי, שאליו הקשיבה מדי פעם.
לאמה של מירי תמיד היה לה יחס חם גם היא מורה.
פעם ביקשה סבתא לאה מאביה של מירי, כשהגיעו לביקור, שיעזור לה לעבור לדיור מוגן.
ההורים בדקו את המקום ובעצה אחת נתנו לה להיכנס לדירתה של מירי, כי הבת לא גרה בכלל באותה העיר.
סבתא לאה נשארה צלולה גם בגיל המכובד הזה, ואמרה לבן אחותה שלא ירגיש אשם היא מכירה את עצמה ואת אופיה המורכב.
ההורים ענו: “אל תדאגי, ככה יהיה לנו שקט נפשי.”
היה להם גם חתול, וגם תוכי בשם בובי; תמיד כשנסעו נאלצו לחלק אותם בין מכרים, ועכשיו סבתא לאה תשמור עליהם. ככה כולם יוכלו להיות רגועים, לא צריך להוציא כסף על אוכל ובנזין, וכולם יאכלו יחד; האב יוכל לצאת לדייג, האם לא תהיה בודדה.
סבתא לאה היססה, אבל שמחה. סוף סוף היא לא לבד בעולם.
היא חיה כמה שנים מוקפת באהבה, וכשנפטרה בשקט, הורישה את כל רכושה לבן אחותה, אבא של מירי.
למירי הורישה את השרשרת שעברה במשפחה היא שמרה עליה בקנאות, גם כשלא היה לה כלום.
מירי קיבלה את השרשרת בשמחה ובאהבה, לעיתים התבוננה בה, חושבת על סבתא טובה.
אבא הציע למכור את דירת סבתא לאה ולקנות למירי דירה בעיר שבה השתקעה, כי רצתה להישאר שם.
כך נהייתה לדירה משלה, שתי חדרים, והאישה שבבעלותה התגוררה תקופה אמרה: “אני משאירה אחריי רק אנרגיות טובות”. מירי נכנסה מיד לשיפוצים, ההורים באו שוב ושוב כדי לעזור.
מירי הציעה עוד ועוד רעיונות, אביה הגשים כל חלום שלה. בסוף הדירה הפכה ליפהפייה, אמא החליטה לשפץ גם את הבית, מירי הבטיחה לתכנן עיצוב משלה.
כך התמקמה לה מירי בעיר, למדה לאהוב אותה.
במקום העבודה הכירה את הדס. השתיים התקרבו, והדס ביקרה הרבה אצל מירי.
פעם סיפרה מירי איך בילדותה היתה בורחת לגג הבניין בן שבע הקומות עם חברה, רונה, ושתיהן השתזפו שם.
“היסטרי,” צחקה הדס. “למה שלא נעשה את זה גם?”
הן הביטו זו בזו ופרצו בצחוק.
“רק שלא יינעלו אותנו שם, פעם נשארנו שם עד הערב, כי אב הבית עזרא לא שמע אותנו, נעל ונעלם. רק כשאבא הגיע מוקדם מהעבודה הוא פתח לנו…”
“נפלתם חזק?” שאלה הדס.
“לא ממש,” חייכה מירי, “אבא תמיד היה מפנק, אמא היתה קשוחה, אז הוא היה מחפה עליי. היא לא יודעת על חצי מהשובבות שלי.”
“במזל אני אכלתי על כל שטות בילדות.”
“אולי נבקש מהשומר את המפתח ונהיה בראש שקט?”
“בואי ננסה.”
עובד התחזוקה, עזרא, בהתחלה סירב: “לא חוקי, יתפסו אותי מה עם בטיחות?”
“אנחנו מבוגרות,” הסבירו הבנות, “רק נשכב רגע ונרד, אף אחד לא ידע.”
“טוב, רק בלי שטויות!”
והן בילו חצי שבת על הגג.
עוד כמה פעמים ביקשו את המפתח מעזרא הטוב.
פעם אחת שמעו חריקה בדלת, הקשיבו, אחר כך כשיצאו הביתה, ראו אישה מבוגרת, לבושה יפה, מסורקת יושבת ליד הארובה ואוכלת כריך.
“מי את?” שאלו יחד.
“אני?” חייכה הנכבדה, מתביישת, בלעה את הכריך, “אני אני נילי בלוך.”
מירי הייתה בטוחה שהיא מכירה אותה.
“את את הבעלים הקודמים של הדירה שלי?”
“כן, את הילדה הנחמדה שקנתה ממני את הדירה!” האדימה נילי, “אתן יודעות”, ועיניה התמלאו דמעות.
סיפרה להן:
“גידלתי לבד את עידו. אבא שלו עזב, סיפור רגיל. עידו היה חולה בילדותו, לא נישאתי שוב רק עידו בראש שלי. הוא למד טוב, המשיך לאוניברסיטה ולתואר שני, התקדם בעבודה, אבל עם בנות לא הצליח.
חמש שנים האחרונות עידו עבד עד מאוחר, ואז הביא חברה דניאלה. פשוטה, טובה אמא לרחמי.
עידו קנה מזמן דירה גדולה, ובינתיים גר איתי, היה נוח כך.
כשהתחתנו, עברו לדירה, ואני נשארתי לבד.
אבל מהר מאד נולד איתי, הנכד שלי, אחריו ניצן, ואז תמר הקטנה.
כשהקטנה נולדה, בני וכלתי הציעו שאמכור את דירתי, ‘ממילא את גרה איתנו, תעזרי’. וככה מצאתי את עצמי בגיהינום קטן
דניאלה חזרה לעבוד, ואני עם שלושה קטנטים, ובדיוק נהייתי חולה לחץ דם גבוה הרופא אמר לשמור על שקט ומנוחה אבל איפה שקט עם שלושה שובבים?
דניאלה דרשה שאני רק אכין להם אוכל, אחליף להם בגדים, אצא איתם לגינה, אנקה, ואסדר לקראת שובם. אסור לי לחנך, אסור להעניש, רק להשגיח ולשרת.
לקרוא להם סיפור, לרחוץ, לסדר, וכשהכל נגמר השקט שלי
“ככה זה, אמא, ‘תנועה זה חיים’, אמר עידו. ‘את מבשלת מצוין, הילדים בידיים טובות, אנחנו יכולים להתפרנס’.
ולפני הקיץ השאירו אותי עם הנכדים לבד חשבתי לא אעמוד בזה. אני אוהבת אותם, אבל נשברתי
סיפרתי לעידו שאני נוסעת לסופ”ש לחברה, ובמקום זה פשוט הסתובבתי, ישבתי ליד הירקון, ביקרתי במוזיאונים
“איפה ישנת?”
חייכה:
“בקיץ אני פשוט יושבת על ספסל, לא ישנה בכלל. היום נזכרתי באתי לבניין שלי, עליתי, הדלת היתה פתוחה. עידו בתור ילד היה מתחבא לי על הגג. לרגע חשבתי להישאר כאן ללילה
“איזה עצוב,” הזדעזעו הבנות.
מירי והדס לחצו עליה להגיע אל מירי הביתה.
“וואו, עשיתן מהדירה קסם,” התלהבה נילי. “אם רק לא הייתי מקשיבה לעידו ולדניאלה אל תבינו אותי לא נכון”
“תבואי אלי, תתארחי מתי שבא לך,” הזמינה מירי.
“לא נעים לי”
“יהיה לך הכי נעים!”
“רגע ומה עם הדירה? איפה הכסף?” שאלה הדס.
“הדס עו”ד, תשמח לעזור,” חייכה מירי.
“ברור שנתתי להם הכול,” גיחכה נילי. “עידו אמר שיחסוך חצי לי וחצי לעצמו”
“את יכולה לקנות דירת חדר עם הכסף הזה,” חישבה הדס.
“אנחנו נעשה שיפוץ!” התלהבה מירי.
“אני לא רוצה להטריח”
“תסמכי עלי.”
תוך חודש עברה נילי לדירת חדר חדשה, באותו בניין בו גרה שנים.
מה אמרה הדס לעידו באותו בוקר בעבודה לא נדע לעולם. עידו גמגם והסביר: “למה לא אמרת, אמא, היינו עוזרים”
דניאלה נעלבה ולא בירכה.
הנכדים החליטו לבקר את סבתא פעם בשבוע בתורנות, אפילו דניאלה עם הזמן התרגלה למצב, והילדים נכנסו לגן.
נילי ומירי התחילו לבקר יחד האחת את השנייה, ללכת למוזיאונים ולתערוכות.
“אני, כשאזקין, אשאר רק בדירה שלי,” צחקה הדס. “על גגות אני לא אתחיל לטפס בלילות.”
“צודקת,” הסכימה מירי.
בוקר טוב, אהובים שלי. תודה שאתם איתי. מחבק חזק לכולם!
ולמדתי המשפחה חשובה לא פחות מהחלומות, ועדיף לשמור על פינה קטנה משלך, עם שקט בלב.
