ולי דווקא למירי זה קרה ללדת בסופה של שרב עצומה. לפי החשבון עוד היו אמורים להיות שלושה שבועות עד הלידה, ואם רק הייתה מחכה, אולי השרב היה נרגע, מגיעים ימי סתיו קרירים, אפשר היה לנסוע בנחת לבית החולים. אבל לא, דווקא עכשיו זה התאים לה! בעצם, אם לומר את האמת, זה לא לה, אלא למי שגרים בתוכה התינוק שלא הסכים להמתין יותר, כבר צר לו ברחם, ואת רוחות החמסין שמתחוללות שישה ימים אינו סופר בכלל.
במזג אוויר כזה, אף מונית לא תסכים להיכנס למושב, הדרך מלאה אבק וחול, לעיתים רגל שוקעת עד הברך. והחול לא עוצר, מתעופף ומסתחרר, כאילו מישהו בשמים שפך שק מלא סולת. מביטים מחלון הכול צהבהב וענני חול מתרוממים שוב ושוב. ולצאת לחצר? העיניים מיד מתמלאות חול, הרוח צורבת בפנים, אי אפשר לראות כלום.
ובתוך הסופה הזו, זה הרגע שהתינוק מחליט לצאת.
מירי הרגישה מוזר כבר מהבוקר, הגב התחתון כואב, פתאום כבד לה ורוצה לשכב, אבל גם במיטה לא מוצאת מנוח, קמה ומטיילת במסדרון שוב ושוב. חמיה, רבקה, שמה לב לאי השקט שלה:
“מירי, אולי הגיע זמן? את נראית לי מסתובבת בלי סיבה”
“לא יודעת, אמא רבקה, פשוט לא רגועה לי.”
“תני לי לבדוק לך את הבטן.”
רבקה לא ממש מבינה בענייני לידה, היום הכול עושים רופאים, בתי חולים, מקצועי כזה. פעם היו מיילדות, היום נותרה רק אחת במושב, בזמנה היו שלוש.
“נראה לי שהבטן ירדה, מירי. התינוק מחליט להיוולד.”
“איך להיוולד, אמא? זה עדיין מוקדם!”
“זה לא תלוי בנו, בתי, רק בשמיים.”
דמעות בעיניה של מירי, פחד לידה ראשונה, לא מבינה מה קורה, אין לה אפילו למי לשאול. רבקה בעצמה ילדה רק בן אחד, לפני עשרים שנה, כבר אינה זוכרת שום דבר.
“מירי, אני הולכת להביא את שרה-לאה, המיילדת. את שמה מים על הקומקום, כשהמים רותחים, תכבי. אם את יכולה, תוציאי מגבות נקיות, סדינים את יודעת איפה הכול, תכיני. אבל אל תמהרי, אם כבד לך תשבי. אני כשהייתי יולדת, שרה-לאה אמרה לי לזוז, הלוך ושוב, ולנשום עמוק, ככה הלידה מתקדמת יותר מהר.” קשרה שביס, הוסיפה,” ואני בדרך אקפוץ למיכל, אמא שלך, אזמין אותה. תחזיקי מעמד, ילדה, שרה-לאה יודעת את המלאכה. בזמני היו נוסעים אליה ממושבים אחרים, וגם אצלנו כל הנשים ילדו אתה. היא מיילדת נהדרת.”
כך התעטפה רבקה, לקחה מקל הליכה להסתדר בחול, ויצאה לתוך השרב.
מירי נשארה לבד. הפחד התגבר ומה אם תתחיל פתאום הלידה, ואין אף אחד? איך בכלל רבקה תגיע במזג אוויר כזה? ומה אם אמא לא תבוא? למרות, מה לה לא לבוא? והכי גרוע מה היא עושה בכלל? הבינה רק שצריך לזוז ולנשום, אבל איך נושמים כשרגעים שהכאב עוצר את האוויר?
ואיפה דוד, יחזק אותה, יאמר שהיא תסתדר, שהוא יהיה לידה אם תצטרך. השרב הארור והשיבושים בכבישים לא הצליח לחזור מהעיר, אין אוטובוס, אין תחבורה. הוא בכלל לא יודע שבעוד רגע יהיה להם בן או בת.
איזו כאב בגב כמו לחצים של סלעים.
פתאום, דלת נטרקה והאמא, מיכל, נכנסה, סחופת חול, עייפה, מזיעה: “מִרְיָלֶה שלי! רבקה אמרה שאת יולדת!”
“כן, אמא.”
“רגע, בשנייה אגיע אליך, הבאתי לך משמשים יבשים מהבית, נכין קומפוט, תשתיי משהו מתוק. צריך להרתיח מים”
כעבור שעה חזרו גם רבקה ושרה-לאה. שרה-לאה, מיילדת ישישה ונמרצת, חייכה ונגעה ברוך במירי:
“לפנות בוקר תלדי.”
“איך לפנות בוקר? נדהמה מיריהשעה רק שתיים, אתמול רק התחילו כאבים קלים”
“זה רק סימנים מוקדמים, בתי. לפעמים נמשכים ימים. כעת יש כבר פתיחה, אבל רק קלה-קלה. אל תזדרזי. מחר תלדי. אני חוזרת הביתה.”
“תשאירי אותי איתך, שרה-לאה, אל תלכי בבקשה, רק את יודעת פה בלידות”
שרה-לאה, שראתה כבר מאות לידות, רחמה על מירי:
“אשאר עוד קצת. כשהאם רגועה, גם הילד מגיע מהר יותר.”
מירי לא ידעה שהסימנים המוקדמים הם כמו כלניות במדבר, משמחות אך במהרה נעלמות. אחריהן מתחיל כאב חדש לא מוכר, צורב ומקשה. שוכבת בלי כוח, קמה ולא מסוגלת, בעולם רק כאב.
רבקה ומיכל מסתובבות בחוסר אונים, אינן יודעות מה לעשות לחבק? להניח? הלוך ושוב ברחבי הבית, מתפללות בלחש, מביטות באנחה בבת האומללה. שרה-לאה נזפה בהן לכו תגהצו מצעים, תתנו לאוויר להירגע.
לקראת ערב, פתאום שקט. שרה-לאה בדקה פתיחה של ארבע אצבעות. לוקח זמן, לידה ראשונה, הדרך עדיין “חדשה”, קשה לילד לפרוץ. וגם למירי יותר מכוח אנושי, לא ניתנת לתיאור. הכאבים שוככים רגע, אוכלת משהו. שרה-לאה משכיבה אותה לישון, שתאסוף כוחות.
החול ממשיך להשתולל כמו נהיה חזק פי שתיים.
בארבע לפנות בוקר מירי קמה בהלה, הכול חשוך, שרה-לאה נחרת לצידה.
“אלוהים, עזור לי,” לוחשת מירי אל מדף הספרים, שם מונחים שני פמוטים ותמונה של סבא דוד “שיבוא מהר התינוק.”
הכול מתחיל שוב כאב חזק, הכל מתערפל. שרה-לאה קמה, נוגעת רק חמש אצבעות. איטי לידה ראשונה לוקח זמן. אבל היא תתמודד.
עם אור ראשון מירי כבר גמורה, חולצתה דבוקה לגוף, עיניים טרוטות, שיער דבוב ומזיע.
“עוד טיפ-טיפונת,” אומרת המיילדת”עוד מעט הילד אצלך.”
“בבקשה, בובה, עזרי לי, בבקשה, בובה!”
“מירי, מה את צועקת?” נבהלה מיכל, “אין פה בובה, את הוזה? ‘בובה’ זה הכינוי של סבתא-רבתא שלה,” הסבירה רבקה. “כשהייתה קטנה לא יכלה להגיד ‘סבתא’, קראה לה בובה. סבתא זהבה תמיד אהבה אותה הכי מכולם, הנכדה הראשונה, היו לה רק בנים.”
“מירי, כבר רואים את הראש. עוד קצת, מתוקה, תלחצי טוב הנה, ככה פוף-פוף-פוף,” לוחשת שרה-לאה, נושמת יחד איתה.
מירי צועקת בכל כוחה, הדמעות שוטפות, נושמת ודוחפת, שוב צועקת.
“בובה, בובה, עזרי ליייי, אני כבר לא יכולה,” גנחה וילדה את בנה ישר לידיים המקומטות של שרה-לאה.
“אולי זה התינוק האחרון שאקבל,” חשבה שרה-לאה, מחייכת לרך הנולד. שם בעדינות את הרך על בטן האם.
“בן, מירי, בן יפה לך,” לחשה, “איזה צעקן, בטח ראש ועד יהיה פה! כולם ירקדו סביבו”
מירי בוכה משמחה, מנשקת את האצבעות הקטנות; איך הסתתר כזה פלא בתוכה? חבל שדוד לא כאן, שיראה איזה בן יש להם הכי יפה בעולם.
“אלעד, שלי, אלעד” לוחשת.
“מה, אלעד?” הופתעה רבקה, “אמרת לי קודם שלא תקראי לו אלא אביתר.”
“איך הוא אביתר, אם הוא אלעד?” מירי מחייכת, “אלעד דוד.”
שרה-לאה מסיימת, מתארגנת הביתה, עייפה. גם לידת חיים חדשה, גובה הרבה כוחות. גם לה אם הייתה יכולה, הייתה מיד נרדמת, רק צריכה לחזור הביתה, לחצות את השרב.
מירי עם בנה נרדמים, מיכל מתארגנת גם היא ללכת, לא הייתה בביתה יום שלם. מתעטפת בצעיף עד המצח, נפרדת משקט מהחותנת שלה, יוצאת אל הרחוב.
ראה זה פלא השרב מתחיל להירגע, החול שוקע, אולי עוד מעט יחדל לגמרי. אולי כבר מחר דוד יחזור. כמעט הגיעה לבית.
“רגע, אעבור אצל בובה, אשמח אותה. אולי חסר לה משהו, לחם למשל, למרות שהבאתי לה אתמול, אבל סבתא זהבה אוכלת מעט.”
סבתא של בעלה, סבתא-רבתא של מירי, גרה שני בתים מהם, זקנה בת תשעים ושלוש בקיץ הקרוב. גרה לבד, לא רוצה לעבור, בשקט עצמאית במשק הקטן שלה, והם עוזרים לה, מביאים לה אוכל, דואגים לה.
פותחת את השער בעמל, כנראה אלון, הבעל, בא אתמול, הנה המגרפה מונחת ליד הגדר. פותחת נתיב עד הדלת, מנקה בכניסה, נכנסת.
“בובה! בובה!” צועקת, דופקת וחובטת ברגליים לנער את החול. צריכה לצעוק הסבתא כבר לא שומעת טוב. “בובה, זו אני, מיכל, באתי לבקר.”
אין תשובה, הסבתא ישנה. חבל לה להעיר. חולצת נעליה, נכנסת פנימה, ושם…
שוכבת בובה על המיטה, ידיה משולבות על החזה, לבושה כולה בלבן, שמלה שלא ראתה אצלה, מטפחת של שבת חדשה. מתקרבת מיכל, מנגבת דמעה, סוגרת לסבתא את העיניים.
רואה: על השידה תמונה של מירי, ליד זה סידור ותמונה של רבי מאיר בעל הנס, ונר דק גווע.
“תודה לך, בובה, עזרת למירי. ילדה בן, קראה לו אלעד. ואת בוודאי כבר יודעת, בובה.” נשקה לידה המקומטת, “תודה, תודה…”
