פעם, לפני שנים לא מעטות, זה קרה לנו, לדעתי בערב חנוכה. זוכרת בבירור איך עליתי על זה ערב אחד, כשהנחתי שקיות מהסופר על השיש במטבח, עידן שוב היה תקוע בספה מול הנייד, לא טורח אפילו להרים עיניים.
אתה חושב שאני לא שמה לב?
הפניתי אליו מבט, למרות שידעתי שהתשובה תהיה אותה שאלה ישנה.
למה את מתכוונת?
לזה ששתים עשרה שנה אני מכינה כל חג משפחתי כמעט לבד, בזמן שאמא שלך ודנה יושבות בסלון ודנות למה ההבעה שלי כבר לא מה שהייתה פעם. וזהו. השנה, אני לא עושה את זה.
עידן הוריד סוף סוף את הטלפון, הפנה אלי מבט מבולבל.
מה את מדברת? יש לנו מסורת. אמא באה, דנה עם הילדים, כולם ביחד. זו משפחה.
נכון, משפחה שלך, לא שלי. אני שם עובדת ניקיון, לא אמא ולא אישה. השנה אני ויואל נוסעים להורים שלי ברחובות. אבא שלי התקין משטח החלקה בחצר, יואל כבר חצי שנה מדבר רק על זה. אתה מוזמן לבוא או שתישאר פה, תבחר בעצמך.
הוא נעמד נבוך, קצת נעלב מהפשטות שבה הגבתי.
את רצינית? מה יהיה עם כולם? אמא הכינה רשימת דברים להביא לחג, דנה קנתה מתנות, את רוצה להרוס לכולם את החג?
הרמתי את השקית של הבצלים וטרקתי אותה על השולחן.
לכולם? עידן, לי כבר לא אכפת מ’כולם’. אני בת ארבעים, נמאס לי להקריב את עצמי לטובת אחרים.
זו החובה שלך כבת זוג! מי יבשל?
אולי אמא שלך? או דנה? או שאתה? אולי תלמד.
עידן שם ידיים על החזה, לגלג.
את לא תעשי את זה. מחר תרגעי ותחזרי בתשובה.
לא עניתי. רק הפניתי לו גב. עידן שתק עוד דקה, הרים כתפיים וחזר לספה. היה בטוח שאישאר.
אבל לא נשארתי.
בבוקר 5 בטבת, קמתי מוקדם, הערתי את יואל.
תתלבש, נוסעים לפתח תקוה לסבא.
יואל קפץ מהמיטה.
באמת? לסבא עם ההחלקה? אמא, אבא גם בא?
לא, הוא נשאר פה.
יואל החמיץ פנים, אך מיד עלה לו חיוך.
אפשר להזמין את איתן מהכיתה?
בטח.
עידן יצא מהחדר בזמן שסגרתי מזוודה.
מה את עושה?!
בדיוק מה שאמרתי. אנחנו נוסעים.
טירוף! תפסיקי עכשיו!
הסתכלתי עליו בעיניים מאד קרות.
להפך, סוף סוף חזרתי לעצמי. שנים שקעתי.
לקחתי את תיק הנסיעה, יואל כבר המתין בכניסה. כשהדלת נסגרה, עידן נותר לבד.
בערב, ערב חנוכה עידן התרוצץ במטבח עם עוף קפוא ביד, לא יודע איפה להתחיל, המקרר ריק. התקשר לאמא שלו.
אמא, תבואי מוקדם, אני תקוע לבד, גלית לקחה את יואל ועזבה.
דממה. ואז קול קר, נוקשה.
מה זאת אומרת עזבה?! עידן, אתה בסדר? אני לא קמה למטבח בחג הזה. זו התפקיד של כלה. שתחזור מיד.
אמא, אבל אני לא יודע…
בעיה שלך. אגיע כרגיל בשמונה ושיהיה שולחן ערוך.
טרקתי את השיחה. אחרי עשר דקות דנה התקשרה, כמעט צועקת.
השתגעת? אמא סיפרה הכול! אנחנו אמורים לאכול אצלך! מי יבשל, אני? במטבח זר?!
דנה, רק תשמעי…
אין מה לשמוע. אני עם הילדים נוסעת לאמא. ונתפוס אותה בדרך. תחגגו ביניכם, אנחנו לא חלק מהפסטיבל הזה.
עידן צנח על הכסא, עוף קפוא ושום בערימה מולו, והוא מבין. לבד. לגמרי לבד.
בשמונה בערב מצא את עצמו יושב באוטו מול בית הורי גלית ברחובות, בקבוק יין ‘יקב רמת הגולן’, קופסת שוקולדים, אין לדעת איך יתקבל. דרך החלון ראה את יואל מחליק עם שאר הילדים, מאושר, סמוק.
נשם עמוק, ניגש לדלת. חמי, שמואל רוזן, פתח.
נו, בוא תיכנס. מה תישאר בחוץ בקור?
בתוך הבית ריח של תבשילים, ניחוח הדסים, צחוק מהמטבח. גלית ואמא שלה מכינות סלטים, גיסי רמי והשכן מבריק צלחות. גלית הסתכלה על עידן במבט נייטרלי בלי כעס, אבל גם בלי שמחה.
תתיישב.
התיישב. שמואל מזג תה רותח.
עזרת במטבח פעם? או רק לאכול?
לא יודע לבשל…
שמואל צחק.
גם אני לא נולדתי שף. הנה, לך תקלף תפוחי אדמה.
עידן קם, גלית הגישה לו סכין בשקט. התחיל לעבוד, מגושם, אבל ניסה. רמי טפח על גבו.
אל תדאג, גם אני למדתי בגיל מאוחר. עכשיו במטבח אני המלך.
הסתכל על גלית. עמוד שדרה זקוף, היא שונה, משוחררת. לא עייפה.
המסיבה עברה בקלות. יואל דבק בסבא, גלית עם שמלה אדומה שלא ראה מעולם, שותה יין ומצחקקת עם אחותה. אפילו לא קמה להגיש לאף אחד דבר.
עידן היה בשקט. ראה איך אשתו באמת בבית שלה, לא משרתת, אלא בת.
בדרך חזרה, בט”ז בטבת, פתח לראשונה ואמר:
מצטער.
גלית הסתובבה אליו, בחוץ השדות מכוסים לבן.
על מה?
שלא ראיתי כמה קשה לך. שאמרתי תמיד שזה בסדר שאמא ודנה לוחצות עליך. שחשבתי שככה זה בסדר.
גלית חשבה רגע.
אמיתי? או שאתה רוצה שאחזור לסורתי?
הדק חזק על ההגה.
אמיתי. ואצל ההורים שלך כולם עוזרים, גם רמי שוטף כלים וצוחק. את פשוט בת שם. התביישתי.
גלית הנהנה. זה הספיק.
שנה עברה. שוב ערבי חג. ערב, טלפון מצלצל. אמא של עידן.
עידן, מחר כמו כל שנה. שמונה בדיוק. אשמח שגלית תכין הרבה, נבוא רעבים.
עידן הביט בגלית, שעמדה ליד החלון, אורזת תיק. יואל ישן, התרמיל מוכן.
אמא, אנחנו השנה נוסעים.
מה זאת אומרת נוסעים!? מחר חג!
יש לנו מסורת חדשה. נוסעים עם משפחת כהן לצימר בגלבוע. את יכולה לבוא לשם. כולנו מוזמנים.
שקט. ואז קול נעלב.
מה זה עצמאים?! ומה איתי? מה עם דנה? אנחנו לא משפחה שלכם?
משפחה, אבל הפעם, עושים אחרת. אמא, אני אוהב אותך אבל נמאס לי לגונן על אשתך ממך ומדנה.
היא הפכה אותך! פעם היית ילד טוב!
פעם הייתי עיוור.
ניתק. גלית הסתובבה אליו, חיוך שקט.
ברצינות?
ברצינות.
הטלפון שוב צלצל: אמא, דנה, שוב אמא. שם על שקט.
אחרי שעה יצאו לדרך, שלג יורד, יואל נרדם מאחורה, גלית בוהה בשקט בחוץ. עידן נוהג, סוף־סוף בלב שקט.
המשפחות קיבלו אותם בחיבוק. בבקתה ניחוח של שמן זית ועצי אשוח, על השולחן סופגניות ובורקסים, כולם ביחד מכינים, צוחקים, ילדים משחקים. גלית מדליקה נר חנוכה, מתיישבת ליד האח, יין חצי מתוק בידה.
עידן הצטרף.
את חושבת שאמא תסלח?
גלית משכה כתף.
לא יודעת. גם לא כל כך משנה. העיקר שבחרת.
הוא הנהן. הרגיש עדיין קצת אשמה, אבל בעיקר הקלה.
בוקר אחר כך, דנה שלחה וואטסאפ לגלית: “הרסת לנו את המשפחה. אמא בדמעות. הילדים שואלים למה לא נסענו לעידן…”
גלית הראתה לעידן. הוא רק אמר:
אל תעני.
אבל היא ענתה: “דנה, שבע שנים בישלתי בשבילכם. לא פעם עזרת. ועכשיו את כועסת? תחשבי מי פה באמת אגואיסט?” דנה לא הגיבה.
חודשיים אחרי, חגגנו ליואל בבית. עידן התקשר לאמא ולדנה, הזמין. שתיהן באו, קצת חמוצות. כשצריך היה להכין סלט, גלית יצאה ואמרה: “מי שרוצה לעזור בואו. יש מה לחתוך.”
דנה התעצבנה.
אני אורחת. לא באתי לבשל.
גלית הרימה כתפיים.
אז האוכל יגיע כשתתפנה. לבד לוקח זמן.
עידן קם, הלך למטבח. יואל אחריו. חמותי נשארה, התפתלה. אחרי רבע שעה נשברה ובאה גם. דנה אחרי.
גלית הגישה לדנה סכין בלי להסתכל.
חתכי מלפפונים, דק.
דנה קיבלה ודממה. חמותי שטפה כלים, עידן טיגן שניצלים, יואל ערך שולחן. פתאום כולנו יחד לא מצפים, לא דורשים.
ישבנו, אכלנו פשוט אך טעים. דנה שתקה, אמא חייכה פעמיים ואפילו שאלה את יואל על החוגים.
בסוף, כשקמו ללכת, אמא התעכבה בדלת.
את השתנית.
לא. פשוט הפסקתי לשתוק.
אמא הנהנה, שמה מעיל, יצאה. דנה בעקבותיה, בלי שלום. אפילו כך, ידעתי משהו כאן כבר לא יחזור לאחור. עידן השתנה, ומשהו במארג כולו נפרם לטובה.
בלילה, כשיואל נרדם, ישבנו במטבח. עידן מזג תה, התיישב מולי.
את חושבת שהיא הבינה?
אמא שלך? לא יודעת. כבר לא חשוב. חשוב שאתה הבנת.
החזיק בידי.
אני הבנתי. לא חוזר למה שהיה.
גלית התקרבה, חיוך קטן. שנים לא הייתה כל כך שלווה. לא הרגישה חייבת, לא למדה להצטדק. פשוט חיה כמו שבחרה.
בחוץ ירד גשם. איפשהו בצד השני של העיר ישבה חמתי ותהתה מה פתאום הבן שלה השתנה. דנה התלוננה לבעלה שגלית נעשתה חסרת גבולות. אבל הן לא הבינו את העיקר: גלית לא נהייתה אחרת היא הפסיקה להיות נוחה. וזה היה זכותה, זכות שקנתה לא בתרועות, אלא בהחלטה אחת פשוטה. היא אמרה “די”. והעולם לא התמוטט. להפך נעשה אמיתי יותר.
עידן הבין שכך היא הצילה לא רק את עצמה, אלא את שניהם כי חיים שלוחצים למה שמצופה, הם לא באמת חיים הם מוות איטי. ואנחנו בחרנו לחיות.
