לפני הרבה שנים, כאשר הכל עדיין היה טרי בזיכרוני, הייתה ילדה קטנה בת שש בירושלים. כמעט מדי שבוע, במשך שנה שלמה, הניחה פרוסות לחם על מצבה ישנה בבית העלמין. אמה, דליה, הייתה בטוחה שבת פשוט מאכילה את הציפורים, אך כשגילתה את האמת ליבה נשבר, וקיבתה התהפכה בקרבה.
שנה קודם לכן, כאשר דליה קברה את בעלה, הרגישה כאילו הזמן עצר מלכת. הבית, שפעם היה מלא צחוק, נמלא דממה, והפך פתאום גדול וריק מדי לשתיים בלבד. בתה, יהל, שרק חגגה חמש שנים, שאלה לא פעם מתי אבא יחזור הביתה. לדליה תמיד היה קשה לענות. אך הזמן המשיך לזלוג קדימה, ובין האבל לשגרה נוצר טקס חדש בכל שבת בבוקר, השתיים יצאו יחד אל קברו של מוטי.
הן היו מתעוררות עם הזריחה. דליה ארזה זר פרחים פשוט מפרחי שדה, ויהל הלכה לצידה וידה הקטנה בכף ידה של אמה. הדרך מביתן שבקטמון לבית העלמין בשכונת גבעת שאול ארכה כחצי שעה תחילה רחוב שקט, אחר כך שדרה מוצלת עצי אורן עתיקים, ולבסוף השער המתכתי הישן.
במהלך החודשים הראשונים, שקטה יהל תמיד, עיניה נעוצות בקרקע ואצבעותיה סוחטות את יד אמה. אחרי מספר שבתות, הבחינה דליה במשהו מוזר: בכל יציאה מהבית, יהל אוספת מספר פרוסות לחם משאריות הסעודה. אם לא מצאה, ביקשה מדליה לקנות לחמנייה חדשה. דליה חשבה לתומה שביתה חפצה להאכיל את העורבים או היונים שמסתובבים בבית העלמין.
בפועל, לא נראו שם כמעט ציפורים. יהל הייתה ניגשת בזהירות לא רק למצבה של אביה, אלא גם לזו הסמוכה, ישנה ומתקלפת, שעליה תלויה תמונה דהויה של אשה מבוגרת. שם הייתה מסדרת את הפרוסות בשורה, כמו על שולחן שבת. אחר כך עזבה בשקט, בלי לומר מילה.
כך נמשך המנהג קרוב לשנה.
בשבת אחת, דליה לא יכלה לשתוק עוד. כאשר ראתה שוב את בתה מניחה בזהירות את הלחם, שאלה בקול רך:
ילדתי, את משאירה את הלחם הזה לציפורים?
לא, ענתה יהל בשלווה.
אז בשביל מי, מתוקה שלי?
המענה של יהל זעזע את דליה עד עמקי נשמתה.
יהל הביטה בתמונה שעל המצבה הסמוכה ואמרה בפשטות, כאילו מדובר בדבר שבשגרה:
לסבתא. היא הייתה רעבה באותו יום.
דליה קפאה על מקומה.
ואז סיפרה יהל: ביום ההלוויה של אבא, ראתה אשה זקנה יושבת על ספסל בבית העלמין, פניה חיוורות, ומלמלה חרישית אל העוברים ושבים בבקשה לפרוסה אחת של לחם. אמרה שלא אכלה כל אותו היום. כולם עברו לידה ולא שמו לב. יהל, שהחזיקה באותו רגע לחמניה שאמא נתנה לה, ניגשה אליה ונתנה לזקנה את הלחם. האשה חייכה לה חיוך עייף והודתה לה בלחישה.
אחר כך לא ראיתי אותה שוב, סיפרה יהל. ואז ביום אחר ראיתי את התמונה שלה על האבן הזאת. חשבתי שאולי שם, גם אין לה מה לאכול. מאז אני מביאה לה לחם, אולי היא עדיין רעבה.
משהו הצטמק בחזה של דליה. בראשה חלפה הסצנה של אותו יום נורא: ההמולה, הדמעות, האנשים הרבים אך היא לא זכורה שראתה שם זקנה אחת שזקוקה ללחם. על גבי האבן באמת דהתה תמונת אשה. תאריך הפטירה חרוט ליד תאריך מותו של מוטי.
דליה עמדה מול יהל, לא מוצאת מילים. לא הסיפור הוא שהבהיל אותה, אלא הבגרות והפשטות שבהם הילדה תיארה את המעשה, כאילו זהו הסדר הטבעי של הדברים.
מאותו יום, דליה לא שאלה עוד דבר. בשבת אחר שבת המשיכו פסיעותיהן בדרך הארוכה לבית העלמין, ויהל המשיכה להניח את הלחם בלב שלם על האבן העתיקה, כמו מלווה אישה בודדה בדרכה האחרונה.
