בחופשה בכפר הבאנו איתנו מהעיר את החתול אלעד. בכפר גר אחיו התאום חתול בשם שחר. לשחר עיניים בולטות ומשונות, ומכאן כינויו. כאן בכפר לא מרבים בפרוטוקולים עדינים כאלה, הכל נאמר ישר לעניין.
בתחילה היה לאלעד קשה להסתגל. על אף קומתו הצנועה, שחר פתח עליו עין ונהג בו כאילו היה דור שלישי בבית. היה מגרש אותו מפינות המזווה, ומדי פעם שורק בעיוות פנים, כמו נפגע טוקבקיסט בוואי-נט.
יום אחד עשה שחר את הטעות הקלאסית של בריון שכונתי פתאום האמין שהוא בלתי מנוצח ותקף את אלעד בבוטות. אלעד גירד לעצמו באלגנטיות, כמו ברון חולם ברחוב אלנבי, ובטעות תפס וו מפתיע מימין שחר נשלף אחר כך בעדינות מתוך הפח.
כך, באקראיות גמורה ונלעגת, כמו כל קורות חייו, הפך אלעד לראש שרשרת המזון.
בכפר, היחס לחתולים מאוד פרקטי אילולא החורף הישראלי, כנראה כבר היו שולחים את אלעד לחפש עכברים בשדות מול שדרות.
האכלה פה היא עסק יצירתי, ממש לא סדיר. אלעד התקשָה להתרגל לזה בעיר שלו היה אוכל מצלחת פורצלן, בשעות קבועות, כשהשמש שקעה, והמשרת היה מושיט לו מים במגשים מצוחצחים.
הלחץ החזיר לאלעד במהרה את כלל האינסטינקטים לא פעם תפסתי אותו בלילה, עומד על הכיריים עם הראש תקוע בסיר.
שחר, שישב בעמדת שמירה ליד כיסא המטבח, היה משמיע שאגה נואשת, מסמן לאחיו שמישהו מתקרב. אלעד פנה בקור רוח לעברי, ומילמל בדאגה לשחר: “אל תיבהל, הוא משלנו. אם היית רואה איך הוא מנפנף בידיים במקרר בלילה…”
באחד הימים, השתכנענו שאלעד מוכן, והוצאנו אותו לחצר המושלגת. כשחזר אלינו, כל פרצופו הלבן ונצצו בו עיניי צער של אל פצ’ינו שנשאר לבד בפנים מצולקות. מאז העדפנו לא להוציאו שוב.
ערב אחד הגיעו חבריו של עומרי [הבן]. כולנו התאספנו בסלון, ואני הקריתי לילדים קטעים של עגנון, מתוך “האדונית והרוכל”. בעודה מתוארת דמות המכשפה שהופכת לחתולה שחורה ומקישה בציפורניה על הריצוף, הדלת חרקה באיום, ולסלון נכנס בצעצועים החתול שחר.
לצרותינו, אלעד כבר הספיק ללמד את אחיו את קסם פתיחת הדלתות המסובכות.
הסלון היה כה קטן, אך כולנו התפזרנו בפאניקה. ילד אחד נמשך מהחלון בעדינות רק בזכות סבתא שהייתה מאכילה אותו נהדר במרק עדשים.
אה, וחשוב לציין באיחור שחתול שחר שחור כעלעל זית גולני. תודו, לא בכל יום סיפור קלאסי מצליח להדהים כל כך את הדור הצעיר של ישראל.
