5 בטבת, יומן אישי תל אביב
זה כבר שבוע שמיכל, בתה בת ה-20 של שכנתי רונה, הפכה את חדר המדרגות שלנו ברחוב בן גוריון לאיזור עישון פרטי. מדי ערב, ממש מול דלתי, היא יושבת עם שני חבר’ה רועשים, משאירה סביבם ערימות בדלי סיגריות, פחיות שתייה וקונכיות גרעינים. ה”ריחות” מעשנם ממלאים לי את הבית, ואין סוף רעש.
הערב פתחתי את הדלת בדרך הביתה ומצאתי אותם שובמיכל שלחה אליי עננת אדים עם חיוך מתגרה: “מי אמר שזה האוויר שלך? חדר מדרגות שייך לכולם, רוצה אעשן, רוצה אוכל פה גרעינים… תלמדי חוקים, גברת!”
עמדתי מולם, שומר על פני אבן כמנהלי חשבונות בטקס קבלות. לא צעקתי, לא נופפתי ידיים פשוט תיקנתי את המשקפיים בעדינות והתבוננתי ישירות בעיני מיכל בקור מדויק: “שטח משותף אומר שמכבדים זה את זה, לא עושים כאן לכלוך, לא מעשנים ולא צועקים. יש לכן חמש דקות לנקות. אחרי זה השיחה אחרת לגמרי”.
מיכל, כמובן, גלגלה עיניים וזרקה בדל נוסף על הרצפה המבריקה, “יאללה, שתהיה בריאה. לכי תשתי קפה, שלא יעלה הלחץ. מה, תקראי לאמא? היא דווקא שמחה שאני כאן ולא מעשנת לה בבית”.
החבר’ה שלה פרצו בצחוק. סגרתי את הדלת בשקט, מנתקת את עצמי מכל ההמולה הזאת.
קיבל אותי ריח של תבשילי תפוחי אדמה ועץ ישן. פינת הדרום השקטה שלי, שפתאום מתערבת בה צחנת סיגריות זולה. במטבח ישב גל, בן דודו של בעלי המנוח שמתגורר איתי כבר עשור.
גל, בן 32, עם קרחת מוקדמת ושקט שמאפיין יונים באביב. עובד תיקוני שעונים בסמטאות נווה צדק ונחשב לשק חבטות של השכונה בשל גמגום קל והליכתו הכפופה.
“סבתא, הם שוב שם, נכון?” שאל, ראשו שקוע בכתפיים, שומע את הצחוקים מהחדר מדרגות.
“תאכל, גל. זה לא עניינך,” עניתי לו במבט יציב, כועס לפחות פנימית.
בערב הצלחתי, סוף סוף, לתפוס את רונה כשפתחה דלת בבגדי בית, מסיכת פנים ולחש לסמארטפון: “רונה, הבת שלך והחברים גורמים ללכלוך ולרעש על יד הדלת שלי. הכול נכנס לי אל הבית. אני דורש שתטפלי בזה”.
היא משכה כתף, טלפון דבוק לאוזן: “נו, עזוב, הם צעירים. איפה שיהיו? קר בחוץ. יותר טוב כאן מאשר בפארק עם כל המסוכנים. תהיה מבין, אתה ללא ילדים, אז הכל מפריע לך. והבן דוד שלך… ממילא הוא לא מבין שום דבר מזה”.
המילים כאילו פילחו אותי ישר ללב – מגוחך ומעליב. פשוט חזרתי לדירה בשקט. ישבתי מול ערימת מסמכים. מי שמוותר מפסיד; אבל יש את חוקי עזר העירוניים וחוק העונשין לטובת מי שמוכן באמת לעמוד על זכותו.
כל אותו שבוע שתקתי. ברגע שמיכל והחברה שלה התחילו לחשוב שנשברתי והפכה את המקום לסלון פתוח, אפילו גררה לשם כורסה ישנה; עד אחת בלילה הם חגגו שם.
יום שישי הגיע המבחן האמיתי.
גל חזר מהעבודה, שקית קניות בידיו וקופסה קטנה שתוקנה ללקוח. אחד מהחבר’ה, “קוקי”, שלח רגל; גל נפל, כל התפוחים ניקדו את המדרגות המלוכלכות, והקופסה התרסקה אל הקיר.
“קוקי”: “תראו איך הציפור עפה!”.
מיכל העיפה לעברו עשן: “גל, תסתכל לאן אתה הולך, אל תפריע, ותאסוף מהר, לפני שאכעס”.
ידיים רועדות, עיניים מלאות ייאוש, גל חיפש נואשות את התפוחים. נחנק מבושה, התרגל להיות ה”כלום” של השכונה.
פתחתי ברעש את הדלת. הפעם, הדבר היחיד שהחזקתי היה נייד, כשמצלמתו מכוונת למיכל ולקוקי.
“הכל מוקלט: חבלה, העלבה והשגת גבול”, אמרתי בקול ברור. “המשטרה עוד רגע כאן, ומחר אגיש הכל גם לוועד הבניין ולקופת חולים. צילומים, תאריכים, זבל, רעש הכל מגובה”.
“קוקי”: “תני לנו את הטלפון!”, צעק, אבל העדיף לא לגשת העיניים שלי גרמו לו להסס.
“גל, כנס פנימה”.
“אבל… התפוחים…”
“תשאיר. זה זבל, כמוהם בדיוק”.
אחרי שגל נכנס, הפניתי למיכל מבט קר: “שמעי טוב, ילדה. שבוע שתקתי כדי לאסוף ראיות. יצרתי קשר עם בעל הדירה אבא שלך. רונה לא בעלת הדירה, נכון? אבא שלך חי בירושלים ומשוכנע שאת סטודנטית לרפואה לא מארגנת מסיבות עישון לכל הבניין”.
פניה הלבינו. אביה תמיד דאג לשמור על משמעת, רק בתנאי להתנהגות ללא פגם.
“את לא… את לא תעשי את זה”, לחשה.
“זה כבר נעשה. הסרטון אצל אבא שלך, המשטרה בדרך. וועד הבית קיבל דוח מסודר. אבא שלך מגיע מחר לבדוק הכל”.
שבת בבוקר, שקט לא אופייני. דפיקות בדלת אבא של מיכל, יואל בכר, נכנס: אדם גבוה, מעיל יקר. רונה עומדת לצד הדלת, עיניים דומעות, מיכל נעלמה.
“גברת גפן?” פנה אליי בישירות, “אני מבקש סליחה בשמי ובשם בתי וגרושתי. הכל כבר מנוקה, אשפץ את הקירות ומהיום ההוצאות עליהן. מיכל עוברת למעונות באוניברסיטה. הכסף נותק”.
הסכמתי בראש, בשוויון נפש.
“ועוד דבר אתמול הושפל גל בן דודך, וגם העבודה שלו נהרסה. גל הוא אמן שעונים מדהים, בונה מנגנונים שאף בוטיק שווייצרי לא מוכן לגעת בהם”.
יואל עצר להסתכל גל שנכנס ממבוכה, כשלראשונה מביטים בו כמומחה ולא כ”דפוק”.
“אתה… שען?”
“ר-רסטורטור,” השיב בלחש.
“יופי. יש לי אוסף שעוני ‘פראדלינג’ ו’ברגה’. אחד נתקע כבר שנה. שלוש סדנאות ויתרו. תוכל לבדוק?”
“אני… א-אנסה. אם יש תקווה למנגנון…”
“נסגר העניין”, לחץ יואל את ידו של גל, מוצק, חם. “אני מתנצל, לא שמרתי כראוי על הילדה שלי. קח את התיקון, ותהיה לי הזכות לשלם”.
כשייצאו, גל הביט בידו הארוכה שלחצה את ידי האיש המפורסם והתיישר לראשונה מזה שנים.
“דודה גפן”, אמר כמעט ללא גמגום, “אאסוף אחר כך את התפוחים. אוכל לא זורקים”.
פניתי לחלון, להסתיר את הדמעות.
“תאסוף, גל. ותדליק את הקומקום. היום חוגגים”.
חדר המדרגות ניקה עצמו נמרצות, ריח סבון ומרכול טרי באוויר. ומהמטבח שלי עלה ריח עוגות ותה צמחים, וקולו העמוק והחדש של גל, מלמד אותי על גלגלי טורביליון.
ככה סגרתי את עניין “פינת העישון”. לתמיד.
ומי שלומד לעמוד על שלו גם המזל מתחיל להאיר לו פנים.
