האקס נזכר שהוא אבא
היא ראתה אותו רגע לפני שבכלל הספיק לומר משהו.
שבע שנים. שבע שנים שלפעמים דמיינה איך יתנהל המפגש הזה, אם יקרה בכלל. את התרחישים, בחלקם בכתה, באחרים ענתה משהו חד שהכאיב לו. עכשיו, כשאריאל הלפרין ישב בפינת המסעדה שלה והביט בה כאדם ששינן בראשו כל אפשרות של שיחה, היא לא הרגישה דבר ממה שציפתה. רק קמצוץ של עצבנות, כזבב שנכנס בטעות לסלון.
נועה ניגשה לשולחן. לא כי רצתה כי זו הייתה המסעדה שלה. נכון יותר, המיזם שלה, העבודה שלה, השם שלה התנוסס בלוגו הלפרין שותפות. והיא לא התכוונה לוותר על השטח שלה.
– נועה, אמר וקם. קולו נשבר טיפה, כמו שגברים אוהבים להשמיע כשהם רוצים להישמע פגיעים. את נראית… מדהים.
– אריאל, ענתה בקור רוח. כבר הזמנת משהו?
– באתי לדבר איתך.
– המלצרים כאן מגיל שמונה עשרה, ענתה. יש לך זמן לדבר עד שהמנות יגיעו.
היא התיישבה. לא כי רצתה להקשיב, אלא כי לעמוד מעליו זה דרמטי מדי, ודרמה כבר מזמן לא עניינה אותה.
ככה זה התחיל, או ליתר דיוק נגמר. אבל כדי להבין למה נועה הלפרין הביטה על אריאל באותו ערב כמו שמביטים על קיר מתקלף, צריך לחזור אחורה. לא רחוק מדי רק שבע שנים ושלושה חודשים.
פעם היא בכלל הייתה נועה בן טובים, בת עשרים ושש, מעצבת אוטודידקטית בחצי משרה במשרד קבלני. היא שורטטה תוכניות שדיירים ביקשו, אותן היו מתקנים אחריה ובקושי קיבלה שכר שמספיק לשכירות של דירת חדר בתל אביב ולמקרר עם לחם וגבינה צהובה בלי פינוק. היה לה את אריאל. אריאל הלפרין, בן שלושים ואחת, מנהל פיתוח נדלן, יפה בדרך כזו שאולי תהפוך לערך אמיתי, אולי תישאר רק קליפה. נועה הייתה בטוחה שזה אמיתי.
הם היו יחד שנתיים. נועה חשבה שהוא זה.
באותו ערב אוקטובר אחד, התקשרה אליו. היא רעדה כולה מהתרגשות.
– אריאל, אני צריכה לומר לך משהו.
– כן, תגידי.
– אני בהריון.
שתיקה. לא שמחה. שתיקה של מישהו שמחפש איך לברוח.
– נועה… אני לא יודע. אני צריך לחשוב על זה.
– בסדר, ענתה. היא כבר הרגישה בפנים משהו נסגר, אבל הדחיקה את זה.
הוא חשב יומיים. ביום השלישי הופיע עם תיק. לא עם כל החפצים רק מה שהיה משאיר אצלה. עמד בכניסה, הניח את התיק.
– אני לא מוכן לזה. זה זמן קשה בשבילי. אני לא יכול.
– איזה זמן קשה, אריאל? שאלה חלש.
– נועה, בבקשה. אל תעשי את זה יותר מסובך.
היא רק הביטה בו והבינה היא אהבה מישהו שלא היה קיים. הגוף, הקול, אבל בתוכו כלום.
חודש אחרי זה שמעה שהוא התחיל לצאת עם שירי לביא. שירי לביא, בת שלושים וחמש, בעלת רשת מכוני יופי יוקרתית בהרצליה, אוטו ענק, ורגילה למסעדות טובות. את הבשורה היא שמעה בהפסקת צהרים, מעל קופסה עם קוסקוס במטבח החברה, ולא הרגישה כלום. לא נשאר כוח.
החורף ההוא היה קשה. היא נשארה בלי הכנסה. החברה הורידה אותה לרבע משרה. לקוחות שפנתה אליהם לא ענו. היא חסכה בכל, אכלה מה שיש. ויתרה על הכל, עברה לדירת שותפים קטנה יותר. ההריון לא היה תקין. הרופא דיבר על סיכון, המליץ לנוח לא היה כסף לנוח.
בפברואר, שבוע 32, נלקחה באמבולנס. אחר כך לא ממש זכרה כלום רק תקרה לבנה ותחושת אדמה נשמטת. תמר נולדה מוקדם, קילו וחצי, ישר נכנסה לטיפול נמרץ. היא לא שמעה את הבכי שלה.
שבועיים הגיעה לחלון של הפגיה, הסתכלה על גוף פצפון עם צינורות. אלו היו השבועיים הכי ארוכים בחייה. לא כי היה רע. אלא כי הבטיחה לעצמה כל יום אם היא תשרוד, אני אהיה מישהי אחרת. לא טובה או רעה אחרת. אדע להחזיק את עצמי.
תמר שרדה.
כשסוף סוף נתנו לה להחזיק את בתה, עטופה בשמיכה דקה, חמימה וזעירה, היא לא בכתה. היא רק הרגישה התחיל משהו חדש.
השנה הראשונה נמחקה מזיכרונה. רצף פעולות: להאכיל, להחליף, להרדים, לישון שלוש שעות, לקום, לפתוח מחשב, לצייר עוד תוכנית, לשלוח הצעה, לקבל תשובה שלילית, לשלוח שוב.
תמר ישנה בידיים שלה. נועה למדה לצייר ביד אחת.
היא לקחה כל עבודה. שינוי חדר שירותים בשלוש מאות שקל, סידור צבעים למטבח של מישהו, מיקום רהיטים לפי תמונה. בהתחלה זה העליב, אחר כך כבר לא חשבה אם זה מעליב. רק רצתה לעשות טוב. כדי שיחזרו.
בסוף השנה ההיא כבר היו לה כעשרים לקוחות קבועים. קטנים, אבל קבועים. היא למדה מה אנשים באמת רוצים, לא מה שאומרים. מודרני פירושו תראו שהצלחתי. פונקציונלי אין לי עוד כסף, אבל לא נעים לי להודות. למדה לקרוא בני אדם דרך הדרישות שלהם.
בשנה השנייה עם תמר עברה לעבוד מבית קפה שכונתי. לא כי יכלה להרשות, אלא כי הבינה שאי אפשר לשדר מקצועיות עם תינוק בסלון. שם הכירה את דובי הרצוג, בן חמישים פלוס, בעל חברת שיפוצים שעובדת על שימור בתים בעיר. שקט, מסתכל בעיניים.
ההיכרות הייתה אקראית. היא נתקעה עם מדפסת, הוא עמד לידה, הבין שהיא לא מתייאשת.
– את סבלנית, אמר כשתיקן.
– לא, חייכה. פשוט כעס לא עוזר.
– דובי הרצוג.
– נועה בן טובים.
– מה את מתכננת?
היא הראתה לו שרטוט. דירה מסובכת, קירות נושאים בעייתיים, כלום לא שגרתי.
– את יודעת שעבדו פה בלי פיקוח? יש בעיה עם העמודים.
– לא ידעתי. זה לא התכנון שלי.
– עצמאית?
– כן.
– כמה שנים?
– שנה שנייה.
– השכלה?
– עזבתי אדריכלות לפני סיום.
הוא לא שאל למה. היא לא סיפרה.
– יש לי פרויקט קטן בית בפלורנטין. חלוקה לאופיסים, בית קפה, שטח משותף. רוצים שאעשה רעיון ייחודי. בואי תראי.
היא באה. צילמה, מדדה, בדקה אור בצהריים ובערב. דובי עמד לידה, שתק.
– אי אפשר לעצב פה סטנדרטי, אמרה.
– נכון.
– צריך לשמור את המבנה הקיים, לא להעלים.
– תכיני קונספט.
– כמה זמן?
– כמה שצריך.
היא הכינה תוך שבוע. לא כי מיהרה, אלא כי הרגישה את המקום. יש פרויקטים שאתה פשוט רואה פתרון.
הוא בחן הכל ארוכות. הרים עיניים.
– מאיפה זה בא?
– מה בדיוק?
– שמרת על הקיר המקורי, הכנסת אותו לבית קפה. אף אחד מהאדריכלים שלי לא חשב על זה.
– זה יפה. למה להסתיר יופי?
הוא הנהן.
– אני לוקח אותך. חוזה מלא, תעבדי מה שבא לך. אם תצליח יהיו עוד.
היא הצליחה.
שלוש שנים עבדה עם דובי על חמישה פרויקטים, במקביל ניהלה לקוחות משלה. תמר גדלה. נועה שכרה בייביסיטר לכמה שעות ביום, בסוף תמר עברה לגן. אחרי דירת חדר עברה לדירת שניים. קנתה סוף סוף שולחן עבודה נורמלי.
דובי הרצוג מעולם לא נתן עצות בלי ששאלו אותו. כששאלה ענה מדויק.
– דובי, למה נתת לי צאנס? הייתי כלום.
– לא היית כלום, השיב. היית מישהי שמתמודדת בשקט, מישהי שחושבת, לא רק עושה.
– זה מספיק?
– לי כן.
השיחה הזאת נתנה לה הבנה. לא גאווה, לא יהירות הבנה רגועה.
בשנה החמישית חייה של תמר, פתחה משרד הלפרין שותפות, למרות שלשותף לא היה. את שם המשפחה לקחה מהסבתא מעמק יזרעאל, כנרמז מפתח להתחלה נקייה.
השנה הראשונה למשרד לא הייתה פשוטה. צוותים התחלפו, היו טעויות, אחרים גנבו לקוחות. בכל משבר בדקה איפה הסתבכה, למדה והמשיכה הלאה. דובי נתן במידה, לא דחף.
ביניהם התחולל תהליך איטי. לא התאהבות מסרטים, אלא הקשבה, התחשבות. הפגישות נעשו חשובות. כשנעלצו לבטל בגלל חום, דובי בא עם המסמכים אליה הביתה, לא אמר מילה של טענה.
באחד הלילות נשארו עד מאוחר לבחור תקציב לפרויקט. תמר ישנה בחדר הסמוך, כוסות קפה ריקות. נועה הרגישה סוף סוף שלווה.
– לא משעמם לך? שאלה אותו.
– איתך? לעולם לא.
– לא, בחיים בכלל. אתה רגוע כל הזמן.
– משעמם רק למי שאין מה לעשות. לי יש עם מה.
היא חייכה.
– דובי תודה על זה.
מאז אותו ערב התחולל שינוי. ברור, מודע. אין למה למהר.
כשתמר הייתה בת שש, קיבלה עבודה גדולה עיצוב מסעדה היסטורית בשדרות רוטשילד. הבעלים רצה משהו אחר, בלי תיוג. הבינה בדיוק למה התכוון. עשתה תוכנית הצליח מייד. עבדו שמונה חודשים, אתגר הנדסי, קשיי אקוסטיקה, לוז צפוף. היא ביקרה מדי יום, חיפשה איך לא לאבד את נשמת המבנה.
בערב הפתיחה הגיעה כתקליטורית, לא כאדריכלית. הזמינה מים, הביטתה באור, בקירות, באנשים שבכלל לא ידעו על ההתלבטויות הקטנות. הרגישה סיפוק אמיתי.
ואז, שלושה חודשים אחרי, ראתה אותו אריאל הלפרין. במסעדה שלה.
– אתה יודע איך המסעדה נקראת? שאלה אחרי שהמלצר נעלם.
– הלפרין. ענה.
– בדיוק.
הביט בה, מבט שהיה פעם נעים בעיניה. עייפות, חרטה, רמז לרוך. היום היא רואה ריק.
– נועה חשבתי הרבה, כל השנים.
– אתה רוצה לדבר, או לנאום מוכן?
הוא עוצר.
– שמע, היא יוזמת דבר.
– פישלתי אז. הבנתי את זה. הייתי פחדן. נבהלתי, ברחתי.
– תמשיך.
– כלום לא יצא כמו שחשבתי. שירי נפרדנו לפני שלוש שנים. העסק נכשל, עכשיו אני בכלל בתחום אחר חשבתי עלייך, על הילדה.
– על הבת, תקנה. קוראים לה תמר. בת שבע.
השתקפות כאב עברה בפניו.
– אני רוצה להכיר אותה.
– לא.
– נועה
– קיבלת החלטה לפני שבע שנים, אריאל. שמעתי אותה. תמר חיה חיים טובים ויציבים, עם מבוגרים אחראים ורגילים מסביבה. אין לך מקום.
– אבל אני אבא שלה.
– ביולוגית. זה הכול.
– את לא יכולה פשוט להוציא אותי מהתמונה.
הביטה עליו שקטה. כמו על פרויקט שהטעות שבו תוקנה זה מכבר.
– לא הוצאתי המשכתי. זה הבדל.
המלצר הביא מים. אריאל הרים את הכוס, החזירה.
– אני מבקש הזדמנות לא בשביל העבר. בשביל מה שהיה יכול להיות אחרת.
– אריאל אני מתחתנת.
הוא שותק. מסתכל.
– עם מי?
– עם מי שהיה פה כשהיית צריך להיות. מי שלא שאל למה אני עושה את מה שאני עושה. מי שבא בעצמו כשלא יכלתי וראה בי אדם.
– נועה אל תגידי עכשיו אהבה. זה כבר מחוץ לשיחה.
הוא שותק, מביט בשולחן.
היא מוציאה ארנק, מניחה ארבע שטרות של מאה שקלים. מספיק גם למנה עיקרית.
– זה על החשבון היה נעים.
– את משאירה לי כסף? בקולו תערובת עלבון ומבוכה.
– כן כנראה תקופה לא קלה. תקרא לזה עזרה קלה. יש פה אוכל טוב.
היא קמה, לובשת מעיל אפור בהיר מצמר, תפירה אישית מתל אביב. פעם לא יכלה להרשות, היום כן.
– נועה.
היא עוצרת.
– לא סלחת לי, הוא אומר.
– נכון. זה גם לא משנה. סליחה רלוונטית רק כשאני מושפעת מהנוכחות שלך, ואני לא.
עוברת בין השולחנות. כמה גברים מסובבים מבט. היא לא מבחינה. חושבת על משהו אחר.
החוץ כבר חשוך. סוף ספטמבר, קריר, ריח של גשם וריצוף רטוב. היא אוהבת את תל אביב בעונה הזו לא יפה מהצלחות, לא נוצצת. פשוט עיר.
דובי חיכה על יד הרכב. לא עומד, לא עם טלפון, פשוט מסתכל עליה, נשען קלות. בלי עניבה, כמו תמיד. אף פעם לא בא אליה עם עניבה. פעם אמרה שבעניבה אנשים נראים כאילו הם מחכים לסיבה רשמית.
– חיכיתי, אמר.
– לא המתנת הרבה רק עשרים דקות.
– את בסדר?
עצרה רגע. חשבה. באמת חשבה.
– טוב, ענתה. אפילו טוב מוזר. משהו במקום.
– קר לך?
– לא.
הוא לקח את ידה. פשוט ככה. הלכו לרכב.
– תמר שאלה מתי חוזרים.
– מתי התקשרה?
– שעה. אמרתי בקרוב. הבייביסיטר השכיבה.
– ניכנס אליה אחרי זה לראות.
– ברור.
נכנסו לרכב. דובי התניע, אבל לא זז מיד. הביט עליה.
– הוא היה שם?
– היה.
– משהו מיוחד?
– שום דבר נאום קלאסי. עניתי מה שצריך.
– את בטוחה?
היא מפנה אליו מבט, בפנס הרחוב, פנים עייפים אבל מוכרים.
– דובי תמיד היה לי קשה להודות תודה. ממש להודות, לא סתם במילים.
– אני יודע.
– אז אני לא אגיד עכשיו כלום אתה כבר מבין.
הוא מהנהן. מכניס להילוך.
נוסעים בנמל. אורות משתקפים במים. ירקון בספטמבר כהה וכבד. נועה מביטה החוצה, חושבת שבמסעדה יושב מישהו שפעם עזב. יושב, מתבונן בלבד. וזה כבר לא מזיז לה בכלל. העבר הוא לא משהו שמוחקים, או סולחים הוא חלק מהתוכנית. אתה בודק אותה, מזהה טעויות, ולא חוזר עליהם בפרויקט הבא.
תמר ישנה כשחזרו. נועה ניגשה למיטה, עמדה רגע. שבע שנים. ילדה בת שבע, ישנה על הצד, אוזן דבוקה לכרית, פה חצי פתוח. החיים עצמם.
נזכרה בפגיה, תינוקת קילו וחצי עם צינורות וקירות לבנים.
משם הלכה. מההבטחה שנתנה לעצמה. לא מהבגידה, לא מהכאב מהזכוכית הזו ומהבחירה ההיא.
היא סידרה לה את השמיכה, יצאה בשקט.
דובי ישב במטבח עם תה. הניד מבט כשהגיעה.
– ישנה טוב?
– כמו תמיד.
הכינה מים, התיישבה מולו.
– אתה לא מתחרט?
– על מה?
– על הכל. על זה שאנחנו יחד כבר לא רק בקשרי עבודה.
הביט בה ארוכות.
– נועה פעם אחת התחרטתי. שלא דיברתי איתך מעבר לעבודה מספיק מוקדם. יותר מזה לא.
היא הנהנה, אחזה בכף ידו.
בחוץ גשם דק. במסעדה בשדרות רוטשילד מגישים מנה עיקרית עכשיו, אנשים מדברים, מסתכלים על הקירות החשופים. שולחן אחד כבר ריק.
היא לא חשבה על זה. חשבה על שיעור האומנות של תמר מחר, על פרויקט גדול שנכנס, על הגשם שילווה את החורף.
כל זה שיעור, הזדמנות, הבית, היד הזאת בידה היא בנתה לבד. לבנה אחר לבנה, בשלוש לפנות בוקר, עם ילדה על היד, מעל שרטוט של שירותים זולים.
זו הייתה החיים שלה. לא מה שדמיינה בגיל עשרים ושש הרבה יותר טוב.
– דובי?
– כן?
– הכול טוב.
הוא הידק את ידה.
– אני יודע.
הגשם המשיך. תמר ישנה. המסעדה הסתיימה ב-12. וכנראה באותו הזמן, באותו שולחן צדדי, חיכה כוס מים מלאה וכמה שטרות.
מספיקים לארוחה.
***
כדי שהסיפור יהיה עם אמת, צריך להוסיף עוד משהו. במה שנשאר בין השורות.
בשנים הראשונות, כשנועה בן טובים עבדה בלילות, לפעמים רצתה להתקשר לאריאל. לא כדי להחזיר אותו רק כדי להראות, הנה מה שיצרת. הנה החיים שלנו. לא התקשרה, כי הבינה זו לא גאווה, זה שאין למי להסביר.
פעם, כשהייתה תמר בת שמונה חודשים, לא יכלה עוד. הניחה אותה לישון, פנתה לשרטוטים, ופתאום לא יצא כלום. ישבה עשר דקות בחושך, לא בכתה, פשוט ישבה. ואז קמה והמשיכה.
זו הייתה הבחירה. לא בחירה אחת גדולה, אלא אינספור קטנות. כל יום.
כשהמשרד התחיל להכניס כסף, הרשיתה לעצמה מותרות. לא בגדים, לא רכב קורס הנדסה, כדי לדעת עד הסוף מה היא עושה. כולם צעירים ממנה המורה הסתקרן.
– את בתחום?
– כן.
– אז למה קורס בסיסי?
– כי אני רוצה לדעת, לא לחשוב שאני יודעת.
הוא הנהן ולא שאל עוד.
הכנות לדעת איפה נגמר הידע ולא לפחד להמשיך זה היה ערך עיקרי. לקוחות שמים לב לזה לא דרך דיבורים, אלא בזה שאתה לא מתחזה, והם סומכים עליך.
דובי פעם אמר לה:
– נועה, יש שיגידו ללקוח כל מה שירצה. את מוותרת על שליש ממי שפונה כי אומרת את האמת לא תספיקי או לא מתאים לך.
– ועדיין התור מלא.
– אנשים רוצים אמת, לא מראית עין.
פה היא הבינה זו לא חסות, לא טובה, אלא הדדיות. כבוד אמיתי של מקצוענים. זה היה יסוד להכול.
עם הזמן ראתה צדדים נוספים. הוא קורא רומנים, לא רק עסקים. פעם זיהתה ספר על שולחנו, כזה שאהבה מאז הנעורים, הופתעה.
– זה שלך?
– כן. חוזר כל כמה שנים. קראת?
– הרבה.
– ומה חשבת על הסוף?
דיברו שעה. לא על עבודה. על הספר, על אמת ושקר בו, איך זה משתנה עם הזמן. שיחה אמיתית. יצאה בחיוך נדיר.
עם אריאל, נזכרה פתאום, אפילו בדיבור לא היה. הלכו לסרטים, בתי קפה, דיבור על מכרים זה הכל. עתה הבינה שזה נוכחות בלי קשר אמיתי.
בשנה השישית, עם משרד מבוסס, לקחה את תמר לפרויקט. לראות איפה אמא עובדת. הילדה שאלה שאלות, נגעה בתקרה.
– אמא, זו את מצאת?
– את הרעיון כן, הביצוע של קבלנים.
– אז זה שלך קצת?
– כן, שלי קצת.
ואז שאלה:
– ולכל האמהות יש מקום כזה?
לקח לה רגע לענות.
– יש כאלו ויש כאלו. עדיף שיהיה.
תמר הנהנה ברצינות של ילדים.
היו גם אירועים קשים. לקוח שלא שילם, קבלן עקשן, מתחרה שלקח לה רעיון. פעם סידרה הכול בעקשנות, פעם בעוד, ופעם אחת פשוט הגיעה לאתר, הסבירה, הקבלן עשה מחדש.
היא לא הייתה רכה מדי, לא אחת שמוחלת על הכול. פשוט הוגנת.
כשדובי הזמין אותה לארוחה זוגית, שאלה:
– אתה בטוח?
– במה?
– שזה רעיון טוב. זה יסבך.
– אולי, חייך. ואולי לא להציע בכלל זו הפחדנות.
היא העריכה את הדיוק הזה.
– בסדר רק אם זה מסתבך, נדע להישאר בעבודה.
– סגור.
הלכו. אחר כך עוד פעמיים ואז הבינו שאין מה לחזור, כי כלום לא עזבו. העבודה המשיכה, פשוט לידה קרה עוד משהו.
תמר קיבלה אותו בטבעיות. ילדים מסתגלים אם לא מסתירים מהם את האמת.
פעם, כשכבר היו הרבה יחד, שאלה תמר את דובי:
– אתה יודע שחמט?
– יודע.
– תלמד אותי?
– אם אמא שלך מסכימה.
– אמא?
– כן, תמר.
שיחקו יחד ערבים. תמר למדה מהר דובי לא נכנע סתם, גם לא ניצח תמיד. נועה צפתה מהמטבח, והרגישה זה בדיוק מה שלא היה קודם. שקט, בטחון, מישהו שבאמת רוצה להיות.
הצעת הנישואים הייתה פשוטה: ישבו בלילה במטבח אחרי פגישה, תמר ישנה.
– נועה…
– כן?
– בואי נתחתן.
– למה?
– כי אני רוצה להיות ממש כאן. לא בא לפעמים חי כאן.
– זה לא הכי רומנטי.
– הכי מדויק.
חייכה, חיוך אמיתי.
– בסדר.
למחרת הביא טבעת. בלי הצגה שם בשקט על השולחן. פשוטה, עם אבן אפורה. לבשה מיד.
כל זה מה שעמד מאחוריה כשיצאה בערב ההוא מהמסעדה.
הדבר החשוב: לא אמרה לו, לא תגיד לאיש. אלה דברים שמגיעים רק לאדם שעבר אותם.
פעם, כשישבה עם תמר בת שלושה חודשים בחושך, תהתה אם החיים הוגנים. בסוף הבינה החיים פשוט קורים, החופש לפעול הוא שלך.
הכאב נשאר אמיתי. לא נעלם. רק לא ראשון. מי שהיא היום גבר על הכול. לא הבגידה חיזקה אותה, אלא הבחירות בחושך, על מחשב פתוח, על פרויקטים קטנים. ההמשך.
הלבד לא נעלם רק קיבל מימד שקט משלו.
ההזדמנות השנייה היא משהו שנתנה לעצמה, כל יום. זה הסוד.
כשהיא ודובי חזרו באותו ערב בספטמבר היא חשבה לא על אריאל, אלא על עסק ההולך וגדל, מתכננים צעירים שצריך לקדם, בית ספר לבחור לתמר, דירה שהם עדיין לא שותפים רשמית.
הרבה משימות. חיים שלמים.
השוטף התנהל. השולחן ההוא כבר התרוקן, החשבון שולם.
כל סיפור נגמר, לא כשאתה מחליט, אלא כשמגלה שמה שמעניין עכשיו זה כבר לא אתמול אלא מחר. בית ספר. משרד. שיעור אמנות.
וזה העיקר.
דובי הפעיל מוזיקה שקטה פסנתר, בלי מילים. נועה נשענה לאחור.
– עייפה?
– לא. פשוט טוב.
הוא לא אמר כלום. השקה בעדינות.
הגשם המשיך וזה היה בדיוק נכון.
