לא, אמא! אל תשכנעי אותי, אני הולכת לעשות את זה בכל מקרה!
הדס, למה?! תסבירי לי רק למה את צריכה את זה?
כי הוא נכנס לכיתה דקה לפניי! כי אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה! כי אני יודעת שלעולם לא אצליח לסדר לעצמי חיים נורמליים לא בעל, לא ילדים! אמא, באמת את לא מבינה?! הדס התחילה לבכות וזרקה את המברשת לעבר החתול, נמרוד, ששכב חסר דאגה בסלון.
הכרית שנמרוד שרט במרץ הייתה רקומה בידי הדס. היא בכלל הייתה אמורה להגיע במתנה לסבתא, אבל ריב משפחתי ישן ועמוק קרע את המשפחה לשניים ומאז הכרית נשארה בבית. הורדים המרהיבים שרקמה הדס מדי פעם נאלצו לשרוד את התקפותיו היצירתיות של החתול התפרן, ראש השושלת החתולית נמרוד מזרחי.
הדס הביאה את נמרוד הביתה, הרימה אותו מיידי קבוצה של ילדים שראו בו טרף קל, כי הרי בשכונה אם אין לך קולר כנראה שנשארת לבד. כשהדס ניגשה, רגועה אך עיקשת, וביקשה בנימוס מה הם בדיוק מתכננים, הילדים לא התרגשו ממנה בכלל.
אבל הם לא הכירו את הדס. היא אולי נראתה שברירית, קשתית אצבעות, מנגנת וכותבת שירים, בדיוק כמו שאמא שלה רצתה אבל אבא שלה דחף אותה לחוג קראטה, ותוך כמה שנים הדס כבר הייתה אלופה מחזיקת חגורה שחורה. הפרסים, הגביעים, כל מה שזכתה בו, עמדו אצלה על המדפים וזיכו אותה בכאב ראש קבוע כשניסתה לארגן את החדר. הדס ממש שנאה לנקות, והאבק שהצטבר מדי שבוע על גבי ה”הישגים” שלה ציער אותה לגמרי. אבל אמא שלה לא הסכימה שתוריד אותם, כי לדעתה זה מחזק לבת את הביטחון.
ובכל זאת, הכישורים שלה עזרו מול הילדים ההם הם ברחו, והדס נשארה עם גוש פרווה דקיק ומצולק שהתאושש מהר מאוד והפך לחתול עקשן, בטוח בעצמו ובבעליו החדשה. מבחינת נמרוד, הדס הייתה כולה שלו, ולכן הוא לא דאג לשום דבר.
מהיום שנמרוד נכנס לחייה, הדס חזרה מהאקדמיה למוזיקה יום אחד מתוסכלת וכעוסה החזרות לתחרות עליהן התכוננה לא הלכו כמו שרצתה, וכל פעם שהיא ראתה את עידו, הסטודנט מהכיתה שלה, האצבעות שלה היו בוגדות בה.
עידו, שהיה חבר טוב שלה עוד מהחטיבה, פתאום נהיה מישהו אחר מישהו מסקרן, מגמגם כשהוא מדבר אליה, שונה מכפי שזכרה. הם לא התראו כמעט כל החופש הגדול, ואז עידו טס לראות את המשפחה בחו”ל וכשהוא חזר היא הרגישה נבוכה. בהתחלה, כשהוא שם לה יד על הכתף וסיפר חצי-בדיחה לחברים, היא הרגישה משהו חדש, כמעט מתפרץ, ומצד שני רצתה להישאר שם מתחת ליד שלו לנצח. הדס לא הבינה את עצמה, והיא ידעה שבמצב רגיל כבר הייתה מתנערת ממנו, אולי אפילו דוחפת קלות עם המרפק. אבל עכשיו? זה לא הרגיש לה נכון.
כמובן שכשהוא התרחק, מנופף בדפים מוזיקליים מרושלים, והיא נשארה לבד היא קיללה את עצמה: “מה עובר עלייך, יה דפוקה?”. אבל התחושה ההיא לא עזבה אותה מהר כל כך. היא התחילה לעקוב אחרי הגזרה שלו אפילו בלי לשים לב ובמקביל להרים עיניים בכל פעם שהוא היה מסתכל אליה.
זאת הייתה תקופה של עינוי וגם של שמחה בו-זמנית. מצד אחד, היא כל הזמן חשבה להסביר לעידו מה היא מרגישה, ומצד שני היא פחדה כל כך מהמחשבה שזה בכלל יבוא לידי ביטוי, שהלב שלה היה קופא רק מהמחשבה.
הדס לא שיתפה בזה אף אחד. אמא שלה לא תבין ככה לפחות נראה לה. וגם אם הייתה מסוגלת היא בכלל לא האמינה שאמא שלה תוכל להכיל את זה. היחסים ביניהן היו מורכבים: מצד אחד אהבה חזקה, ומצד שני חיכוכים שלא נגמרים. הייתה להן מן “אמנות השמדת התרבותי” בבית: לא צעקות, לא צלחות נשברות, מספיק שמישהי תסגור בשקט את הדלת ויודעים שבבית שוררת דממה.
השמדת תרבות הדדית.
סבתא של הדס תמיד הייתה אומרת כך, עוד לפני שהקרע המשפחתי החריף, והדס הסכימה איתה כל כך, למרות שלא הצליחה לשבור את המסורת ולהיפך, כל פעם דווקא היא הייתה הראשונה להתפייס ולהחזיר את השקט לבית.
הדס ידע שאמא שלה אוהבת אותה מאוד, אולי אפילו יותר מדי. לאהוב שלה גבלה בכמעט אובססיביות. בשביל נעמה מזרחי, הדס הייתה הדבר היקר מכול, ולכן היא עטפה אותה בילדותה בכלוב של זהב: חוץ מהבית, האקדמיה והחופשות המשפחתיות, הדס כמעט לא ראתה אף מקום אחר. קייטנות אף פעם לא היו, החברים היחידים שאמא עדיין אישרה אלה היו בדרך כלל הילדים של החברות שלה, וגם הם לא הסתדרו איתה. לירון תמיד רעדה לה על העצבים עם כינויים מעליבים, ועמית טוב, עמית בשנייה הראשונה פירק את הבובה האהובה של הדס.
מגיע לה! אמר אז, והדס בכתה.
חבל שהילדים לא מסתדרים, הייתה יכולה להיות פה זוגיות נהדרת! נהגה לומר אמא של עמית בחיוך.
אבל הדס לא קנתה את זה, והסבתא שלה ידעה גם להגיד לאמא:
נעמה, תשחררי! את שוברת לה כנפיים! אם תשללי ממנה בחירות עכשיו כל החיים תרגיש שהיא לא מספיקה
מה היא כבר מבינה, סבתא? היא עוד ילדה ואני אחראית עליה!
רק שאל תשכחי שזה לא לכל החיים יום אחד היא לא תהיה כבר רק שלך
הדס לא בדיוק הבינה אז למה השיחה הזו חרוטה בזיכרונה, אבל כל פעם שאמא הייתה לוחצת מדי, הדס הייתה פורצת בגמגום: “אני לא הרכוש שלך, אמא!”.
זה, כמובן, רק עיצבן את נעמה.
די עם המשפטים האלה תחשבי לבד!
אני חושבת, אמא! ואז הדממה שוב הייתה חוזרת.
ולסבתא הדס לא יכלה כבר לספר כלום, מאז שהסכסוך משפחתי ההוא קרה. מי אשם? הדס לא רצתה להעמיק.
גם לסבתא היו יציאות “היית צריכה לשמור על עצמך בהריון עם הילד השני, לא לחשוב רק על עצמך!”. לאמא היו התקפי בכי קשים בתקופה ההיא ובסוף, אחרי שההריון נגמר רע, אשמה ריחפה באוויר. הסבתא היתה היחידה שהעז לומר: “תפסיקי להאשים את העולם, נעמה! תבקשי עזרה, תלמדי מטעויות! יש לך כבר ילדה חשבי עליה!”
הדס כל כך התגעגעה אליה. הסבתא עזבה, מכרה את הדירה בתל אביב ועברה לירושלים בשביל שקט. אבא של הדס ביקר אותה פעמיים בשנה, אבל הדס אמא לא הסכימה. “לא צריכה שיחנכו אותך נגדי,” היא סיכמה. והדס לא רצתה להכאיב לה, שתקה, וניסתה להחזיק את המשפחה מאוחדת איכשהו.
והיה לה עוד משהו תמונה של הסבתא שלה, מונחת בין דפי הספר האהוב עליה. כשהייתה לבד, הדס הייתה פותחת, מביטה בעיניים של זו שממנה קיבלה את “האוצר המשפחתי” האף הארוך והבולט. מופלא ו רק “בולט” מבחינתה.
האף שלך זה פשוט פיגוז! לירון אמרה לה בפגישה הקרית שארגנה נעמה לפני שטסה ללונדון. תגידי, זה לא מפריע לך להתנשק?
הדס בקושי עצרה את עצמה מלהדביק ללירון סטירה הגונה. מי היא שתדבר אליה ככה?! בכל מקרה, אחרי אותה פגישה, הדס קיבלה החלטה:
אני הולכת לעשות ניתוח פלסטי.
לא! אמרה אמא שלה והחווירה. מה פתאום?
אל תנסי לשכנע אותי, אמא. אבא כבר הסכים. ככה החלטתי!
לא תעשי… לחשה נעמה.
הדמעות שעלו אחרי, והמריבות, והמתח כל זה נגמר כשנעמה התקשרה בלילה לסבתא שלה, ובבוקר הדס כבר טסה לירושלים.
נעמה נסעה איתה לנתב”ג, חיבקה אותה ולחשה: “אנחנו עושים הרבה שטויות בחיים, הדסי. מאבדים, במקום למצוא. אל תחזרי על טעויותיי. תדעי שאני כאן, אוהבת אותך יותר מהכל. תמיד.”
הדס לא יכלה שלא להחזיר לה חיבוק.
הסבתא אסתר מזרחי קיבלה את הדס בחיבוק לוהט. רק יומיים אחרי, כשנרגעו הרגשות, הן ישבו לשיחה אמיתית.
הדסי, למה אמא שלך נהייתה פתאום קצת פחות לחוצה?
לא יודעת אולי כי אני עומדת לעשות ניתוח אף.
שטויות! את נראית מדהים. הייתי משפרת רק טיפה צבע לסנטר אבל זה באמת שטויות.
סבתא! גם את?! אני כמו פינוקיו!
מי אמר?
יש כאלה
ואז הדס נזכרה בלירון השיקית.
אלה שמבזים ומקטינים אנשים הם לא “כאלה”, הדסי שלי. הם סתם תקלה. את מכירה מישהי בארץ מרוצה מהחיצוניות שלה בלי ספק? אם כן אולי תכניסו אותה לספר השיאים של גינס.
אולי אני? על האף הכי בולט בישראל? צחקה הדס.
אסתר קמה מדדה מתוך הכורסא והביאה אלבום תמונות עבה, עטוף קטיפה כחולה.
הנה, תראי: כל מי שלמשפחת מזרחי היה אף ‘משפחתי’ כולם מצאו אהבה, הולידו ילדים והפכו לסבתות ולעוד יותר. תראי את דודה רבקה היא איבדה חלק מהמשפחה בפרעות ביפו, אבל הצילה את הבת בסיוע שכנה מוסלמית שהחביאה אותה.
יפיפה ואלה העגילים? שאלה הדס, עוקבת אחרי האצבעות של הסבתא.
כן, הדסי. אלה עבודת יד של הסבא רבה שלך. צורף ששאב השראה מהטבע, ואהב את אשתו לילה, בשביל זה יצר עבורה את עגילי השושן האלה.
סבתא, זה אוצר משפחתי אמיתי!
כמו האף שלך, הדס. תחשבי מה יקרה אם תרצי בעדכון מודרני ותמסרי אותם להתכה? יפה, אבל חסר נשמה?
הדס סגרה את היד על העגילים. “לא, זה לא נכון”.
אל תכעיסי את מי שברא אותך. הכל אצלך כמו שצריך. ועכשיו תספרי לי מי זה הבחור שמטריף אותך?
סבתא! מאיפה את יודעת?!
סוד! קרצה לה אסתר.
ובאותו ערב, הדס סוף סוף לא פחדה לדבר. היא סיפרה, וסבתא האזינה, ולאט לאט הרגישה הדס שקט פנימי מחליף את הסערה, ושיש לה מקום להרגיש, לאהוב ולהיות היא עצמה.
למחרת בבוקר הדס מצאה את אסתר אורזת מזוודה.
סבתא, לאן את?
הדסיק, הגיע הזמן לאסוף את המשפחה. עשיתי טעויות שייקחו לי שנים לתקן. אני נוסעת לאמא שלך.
לא היה מה להתווכח עם סבתא אסתר. הדס עזרה לה לארוז והזמינה גט.
בערב, הדס ישבה חבוקה עם נמרוד, מאזינה לקולות השקטים מהמטבח אולי יצליחו סופסוף לדבר, אולי הפיוס כבר בדרך היא קיוותה, הבינה שכדאי לתת לדברים לזוז לבד. משפחה, כמו עגיל עתיק אפשר לשבור ברגע, לבנות זה לוקח זמן. עבודה עדינה, עבודה של צורף
שנה אחרי, נעמה, הריונית, תחייך במראה, תסדר את הערביה באוזנה של הדס, תעטוף אותה בהינומה ותשאל:
מוכנה, מתוקה?
רק שנייה, אניח קצת פודרה על האוצר המשפחתי!
הדס תביט בעצמה במראה, בחיוך, ונזכרת איך שאלה את עידו אם האף מפריע לו.
את מושלמת, הדס. למה את שואלת?
המבט שלו יהיה תמים כל כך, שהדס תעצום לרגע עיניים מהתרגשות.
חיוך קטן, עיניים מבריקות, ידיים עדינות מחבקות את צווארו של הפרוע שלה, שהרגע זכה בתחרות מוזיקאים בינלאומית.
שום דבר, אהובי. פשוט שום דבר.
