חלון בית החולים היה פתוח. האחות פתחה אותו מוקדם בבוקר. האוויר היה צלול, הווילונות ריחפו קלות, העלים הירוקים בחוץ צבעו את הנוף, והחמסין של סוף הקיץ היה עוד רחוק.
לפנינה הסירו תוספתן. כולם דיברו על כך שהניתוח היה קשה, כמעט ואיחרה לרגע האחרון, אבל פנינה לא פחדה כלל.
את לא פוחדת מזריקות? חייכה האחות, משחררת בועות אוויר מהמחט.
פנינה שתקה, הסתובבה בזהירות על הצד, אסור היה לה עדיין לקום.
מפחידה אותי, נו באמת…
הביאו אותה מהרחוב האחורית. שם קרה לה ההתקף. לא, היא לא הייתה חסרת בית גדלה כל חייה בהוסטל לנוער. פשוט הלכה עם עוד כמה מהילדים מהשוק, שם ניסו להרוויח כמה שקלים, ושם תקף אותה הכאב.
מה שהציק לה יותר מהכול שהיא גרמה צרות לרני ולטל הקטן. עכשיו בטח יהיה בלאגן בהוסטל. עוד אתמול, אחרי הניתוח, באה אושרת הסגנית של המנהלת. שיחקה דאגה. פנינה עוד הייתה מעורפלת מההרדמה, זכרה רק שהרכינה אליה את פניה המדאיגות, אך את המילים לא ממש הבינה.
למה זה היה חייב לקרות מחוץ להוסטל? עוד הייתה מגיעה עד השער. אבל זה פשוט קרה…
הכל, היא ידעה, קרה בגלל המשמשים. בשוק החליטו לחלק להם ארגז משמשים שפג תוקפם, אבל הם היו מתוקים כמו דבש. הם אכלו ואכלו… עד שהגוף קרס.
הי, גיבורה, איך את מרגישה? נכנס רופא מבוגר עם ידיים שעירות, בודק את התפרים. טוב, העיקר מאחוריך. מכאן זה כבר קל.
לא פחדתי גם קודם מלמלה.
אה, אמיצה. טוב, תקשיבי רגע. בינתיים אסור כלום, לא מביאים חבילות, לא ממתקים, רק ג’לי בערב.
היא הנהנה, לא מתוך פחד אלא מתוך כבוד. היא ידעה אף אחד לא יביא לה ממתקים. גם הרי כל ההוסטל בטח כועס עליה שברחה, שעשתה בלאגן. לשוק הם הלכו בסתר, דרך פרצה בגדר, והיא קיבלה את ההתקף דווקא בדרך חזרה…
והרופא צודק. פנינה באמת הייתה אמיצה. החיים הכריחו אותה. את אמה היא כנראה קיבלה במקרה. אולי אפילו לא היה לה כסף להפלה. פנינה בת עשר, והיא מגלה את זה בלי געגוע זה הרי גורלך כילד הוסטל.
אבל לא כעסה עליה, להפך רצתה להודות לה שעדיין ילדה אותה לעולם, גם אם מיד ויתרה. תודה.
עד גיל שלוש הייתה בבית התינוקות שבתל אביב, אחר כך עברה להוסטל ברמת גן, ובהמשך בשערי ירושלים. מאז שהיא זוכרת את עצמה נלחמה כדי להתקיים.
פרקי זיכרונות על מריבות על האוכל בחדר האוכל. אפילו שבישראל הייתה תקופה שקטה, אבל תמיד ההנהלה והטבחיות גנבו אוכל ושמרו הביתה, ולפעמים לקחת אפילו במכונית.
אבל לא רק על אוכל היו ריבים. היא הייתה חזקה. הייתה נלחמת עם כולן. כבר פעמיים שברה אצבע. ופעם, הספרית שגילחה את כולן על קרחת, כמעט בכתה כשראתה את הראש שלה צלקת על גבי צלקת.
אף פעם פנינה לא בכתה. ואף אחד גם לא יפחיד אותה בגלל צלקת נוספת או זריקה…
מצחיק…
את המבוגרים היא ראתה כאנשים קרים ומחושבים. היא לא הייתה ילדה חמודה או בת מנומסת שאפשר להתאהב בה. הייתה ישירה, קצת קשוחה ותמיד עם דעה.
תיזהרי ממני, ויינברג! אם תנסי משהו, אני שולחת אותך מיד לבידוד! איימה עליה לא פעם אושרת.
פנינה הייתה שותקת, וכבר מזמן קבעה לעצמה חוקים.
בכל חייה היה רק אדם אחד מבוגר שזכרה תמיד. לא זכרה איך זה להיזכר באמא ולדבר איתה בלב. אבל היא דיברה אליה. הייתה שם אשה, נכנסה לעבודה אצלם כשהייתה בת שש. עוד הייתה בהוסטל ברמת גן. לא ידעה מה היא הייתה גננת? רק זכרה את החיוך החם, העיניים הכחולות והידיים הרכות. את הריח. זכרה איך הייתה מרימה אותה אל חיקה ולוחשת לה:
את חייבת להיות חזקה, פנינצ’קה. לאכול טוב ולשמור על עצמך. יהיה לך קשה, אבל את יכולה. רק תנסי, בסדר?
ולפעמים היא שרה לה שיר ערש, מעדן ישן, בעברית:
חתלתול קטן, חתולה, זנב אפור,
שלום, לילה טוב,
זנב אפור, רגליים לבנות,
שלום, לילה טוב,
רגליים לבנות, אוזניים שחורות,
שלום, לילה טוב…
פנינה ראתה בעצמה “גדולה” כבר מזמן, אבל ברגעים של מועקה, סגרה עיניים, שרה בלב שיר זה וחשה הקלה.
אותה אשה נעלמה לפתע, השאירה רק את השיר והזיכרון. מעולם לא שרו לה שירי ערש, ואף פעם לא הרימו אותה כך. את שמה שכחה, בליבה קראה לה “אמא”, גם אם בטח הייתה רק סייעת זמנית. כך רצתה לדמיין.
האחות סגרה את החלון, החלה להחליף מצעים למיטה שממול. פנינה שמחה לשכב לבד משעמם.
תוך רגעים נכנסה למחלקה מיטה נעה, מסביבה צוות ברפואיות לבנות. הכל נהיה רועש. מפינת מיטתה ראתה בקושי מה קורה שכב שם ילד רזה, שפניו חיוורות, עירוי מחובר לידו. במהירות נשארו רק אחות, וגבר בחלוק שהניח מעילו לצד.
הילד ישן. הגבר ישב לידו, גופו כפוף, שתק לחלוטין. פנינה קיוותה שירדם גם הוא, כדי שתוכל לזוז קצת.
כאב הגב אילץ את פנינה להזיז עצמה, המיטה חרקה. הגבר הסתובב. קמט בין עיניו, עיגולים מתחתיהם, אבל חיוך קטן.
שלום, לחש לבסוף, כמתפלא שמישהו נוסף נמצא כאן.
שלום, לחשה חזרה פנינה.
הגבר התעורר, הביט בילד, ניגש אל פנינה, לקח כיסא והתיישב לידה.
עבר עלייך ניתוח?
כן, הסירו לי תוספתן.
טוב מאוד. את קמה כבר?
לא, עדין אסור.
אולי את רוצה משהו?
אסור לי. עד הערב אסור לאכול. ומה יש לו? שאלה, מחווה בראש אל הילד.
לו? הביט אחורה. מחלה אחרת. את לא מפריעה לי להיות פה, נכון? אשמח לעזור אם צריך, ואם יבואו אלייך אצא החוצה.
אין בעיה, נענעה בראשה.
הגבר חייך קלות, קוראים לו יונתן, בן אחת עשרה. ולך?
פנינה. בת עשר.
תודה, פנינה. היא לא הבינה על מה.
למחרת, המחלקה הייתה מלאה אנשים. ליונתן חיברו עירויים שונים, הרופאה נכנסה שוב ושוב. אביו נשאר ללון, דיבר אליו בעדינות. יונתן לא פקח עיניים, רק חולמת גופו נע קלות.
מאוחר יותר הגיעה אשה גבוהה, שערה מתולתל, יד ביד עם גבר מבוגר ובחורה צעירה. זו הייתה אמו. נכנסו, הושיבו אותה בבכי ליד הילד. ליטפה אותו ולחשה.
אולי נעביר את הילדה? שאל האב שקט.
כן, נעביר. הרופאה ענתה.
רק אז נזכרה בפנינה, התקרבה:
איך את, ילדה? כואב?
קצת.
את הלילה עברו בכאבים, הקו נתפס ולא נתנו לה לאכול. שכבה רעבה, חלשה, ויותר מהכול פחדה.
היום תתחילי לקום לאט, אוקיי? נעביר אותך.
פנינה רצתה לקום כל כך, אך האחות לא הגיעה. והיא עוד הבינה יונתן גוסס. הוא שכב ללא תזוזה, כולם דיברו בשקט, אווירה קשה עמדה.
אחר הצהריים נשארה איתו אשה צעירה. כשהאחות הגיעה להסיר את העירוי, פנינה התביישה וחששה:
לא אכפת לך… היא שמה עליי עין.
עזבי אותך, אני מהירה, אף אחת לא תסתכל, סיננה האחות.
באמת, זה נגמר מהר. פנינה הרגישה חופשיה, אבל הייתה עירומה לגמרי, בושות בכל הגוף, לא יודעת היכן בגדיה. הבחורה טיפלה בילד מבלי לשים אליה לב בכלל.
“אף אחד לא זקוק לך!” צדקה האחות אף אחד.
כעבור שעה החליטה פנינה לשבת. התלבשה בשמיכה, ניסתה לרדת. הראש הסתובב והמיטה התנדנדה. חזרה מיד לשכב.
אחרי רגע ניסתה שוב.
את יודעת אולי איפה בגדי? שאלה.
לא, אבל אשאל את האחות. אמרה.
תשמרי קצת על יונתן בינתיים, טוב?
היא קמה שוב לצאת, רגליה רועדות, לא הצליחה לזוז.
הביאו לה בגדים של בית החולים אמנם. הבחורה הסתובבה, אל תדאגי.
קשה היה לה למצוא אפילו את הזקט, ופתאום הבחורה התכופפה לקפל לה את המכפלת.
וואו, ענק לך, גיחכה. בואי, אשב אותך שלא תיפלי.
אני נופלת…
אין בעיה, קפצה. את עדיין לא במצב, לא אכלת כלום, נכון?
לא.
קוראים לי הדס, ואת?
פנינה.
פנינה, תגידי, אמא שלך צריכה להיות לידך. אולי נתקשר אליה?
אין לי אמא.
… טוב, אבא או מישהו אחר?
אין. לא משנה.
פנינה גררה עצמה לשירותים, הביטה במראה. עיגולים כחולים מתחת לעיניים, שפתיים לבנות, אבל עיניה הבורקות שורפות את הבדולח. מחנכת אחת ציינה עיניים שחורות כמו עורב, גם הכינוי שלה בהוסטל היה ” עורב”. פנינה אהבה את זה.
שטפה פניה במים קרים. מיד הרגישה טובה יותר. הדס כנראה טרחה תוך רגע הגישו לה ג’לי בלבן.
ואם תוכלי לקום, תאכלי לבד…
איך איה שולחת אותי עם מדרגות? התרמה הדס. אני אביא לו את הג’לי.
פנינה לא נשארה לשכב. החלה להלך במחלקה, מביטה ביונתן יפה, תלתלים רכים, דומה לאמא, אבל כל כך רזה.
תגידי, הוא ימות? שאלתה בישירות של ילדי הוסטל.
הדס רעדה.
אנחנו לא יודעים. מחלה קשה מאוד. ארבעה ניתוחים… המשפחה נשחקה, עכשיו גם אני עוזרת, אני אחות של אבא שלו. אבל יש ניסים, נכון?
לא יודעת, חייכה פנינה בעצבות.
מי יודע איזו משפחה נהדרת לו אמא, אבא, סבא, סבתא הכול יש. אבל הנה, שוכב ככה, מסכן…
פנינה לא הועברה לבסוף. בערב האבא בא שוב. הדיבורים נסבו סביבה איך שאף אחד לא מבקר אותה, ומשפחתו כאן כל היום.
פנינה, את מההוסטל? שאל האב.
כן.
אולי עדיף שתעברי חדר? הילד שלי קשה, עיניו נעצבות.
לא, טוב לי פה, אפשר להישאר?
ארבעה ימים חזר הכול. פנינה קיבלה חום, העבירו אותה חדר, אל קשישים. היא התגעגעה, חזרה מיוזמתה לשבת ליד יונתן. אף אחד לא גירש אותה.
השחרור שלה נדחה.
בזמן הזה, אבא של יונתן, ברק, כבר ידע עליה הכול. התיידד, שמע, דאג. הביא לה בגד כלשהו, היא הייתה רגילה ללבוש מה שיש, קיבלה. הסתכלה על יונתן.
זה שלו, נכון? שאלה.
בטח.
ואם בכל זאת לא ימות?
ברק הביט בה בהפתעה. אצלו לא אמרו “ימות” מול הילדים. כולם ידעו מה קורה, אבל להגות את זה? בחיים לא.
פעם אחת שמעה אשתו, נועה, צועקת מדמעות: למה? למה עשינו הכול נכון והוא עוד מעט מת לי? איך זה עוזר?!
המוות כך, כשהלב עוזב, גם הגוף קורס. נועה כלל לא רצתה לחיות בלעדיו, קיבלה זריקות, שום דבר לא הועיל.
ואם לא ימות בסוף? שאלה שוב פנינה בשקט.
ברק רצה לענות לעצמו יותר מאשר לה.
לצערי, הוא גוסס. כן, פנינה.
זה כואב, למות? לחשה, בוחשת בבגים.
ברק ראה. היא דואגת. התיידדה כל כך בימים קצרים. מי יודע איך זה מרגיש לילדה כמותה, שאין לה אף אחד.
פחות מלהירדם. עושים הכול שלא יכאיב לו.
אבל הוא עדיין זז.
הוא אולי שומע אותנו. מדברים איתו כל הזמן. מקווים שהוא מרגיש.
תמיד המשפחה ישבה לצדו. באחד הלילות השאיר ברק את פנינה עם בנו. כשחזר ראה אותה יושבת, מחזיקה ידו של יונתן, ומלטפת:
…ואני בכלל לא יודעת איפה אמא שלי. אולי כבר לא חיה. לא כועסת עליה, היא עזבה, בסדר… אם רק הייתה באה לבקר, הייתי סולחת. אתה יודע? אל תמות. ראה כמה אמא שלך בוכה. אבא כזה הייתי רוצה גם לי. ואם לא תמות, אחזיר הכול. רק תישאר, תילחם…
ברק התרגש, נחנק. פנינה קפצה.
הוא שומע! הוא לחץ לי יד. נשבעת!
מאמין, פנינה, מאמין!
המשפחה כולה התכוננה לפרידה. הילד המוכשר, הלב של כולם, רגע לפני הסוף. גילו אצלו את המחלה לפני שלוש שנים, הכל הידרדר לב, ריאות, מערכת עיכול, ימים של טיפולים. היו בכל בתי החולים שבמרכז. בזכות זה האריכו את חייו.
העומס נפל על נועה, אמא שלו. ישבה איתו כל לילה, פסעה מרופא לרופא, הללו שמרו תקווה. ברק היה איתה, אבל כגבר שמר כוח.
הכוח שלה נגמר ברגע שידעו אין עוד מה לעשות. מאז הוזרקה.
דברי איתו, פנינה. הוא אולי שומע. הוא ישמח.
לברק מגע הדיאלוגים של פנינה היו האור בארץ החושך.
…את יודעת, כשסיון תקף אותי, הכול התערפל… הייתי בטוחה שאפול, אבל קמתי ולא בכיתי. שברתי אצבעות ולא בכיתי, רק עמדתי שם. והיד הבריאה, ראית? גם אתה תעבור את זה, יונתן, רק תהיה חזק.
יונתן הלך בחשכה. פנינה לא שמה לב לזמן, איש לא סיפר לה. בבוקר באה כרגיל לארוחת בוקר, חזרה כדי לבדוק. במיטה ישב כבר ילד אחר איפה? שאלה.
לא ראיתי, מישהו לקח, ענה לה.
רצה אל האחות לא פה. למשרד לא פה. רצה לרופא גם הוא איננו.
יונתן, איפה? לקחו?
יונתן, הקפיד הרופא. את מבינה, הוא היה חולה קשה.
מת? ילדה בת עשר ביקשה לוודא.
ההרופא הנהן.
קורה.
פנינה נסוגה לאחור, זעמה בערה בגופה. חשה נבגדת כל כך הרבה רופאים ואף אחד לא הצליח לעזור.
מה היא יכלה לעשות? דחפה ברגל דלי מלא מים, השפריצה שוב בכל המסדרון. האחות צעקה, רופאים נזפו, אחות צעקה שוב.
סגרה את הדלת, חזרה למיטה, חסמה את האוזניים.
האור במזרח עלה. יונתן, שחשב שתהיה איתו רק זרה, הפך לחבר הכי קרוב. היא גילתה לו הכול. על אמא, על אותה אישה ששרה פעם, על המריבות והפציעות.
לילה אחד חלמה שיונתן מתיישב, מחייך. ראתה אותו מתאמץ לקום, התכוונה להרים אותו, אבל הוא ביקש ממנה שתשאיר אותו, שרק יישב. בקול רך סיפר לה על עצמו.
היא לא זכרה מה בדיוק סיפר, אבל שמעה את קולו. פתאום הביט לעבר החלון, קם, והתחיל להתרומם אל החלון. פנינה נבהלה, רצתה לתפוס אותו, והתעוררה.
ענפי עצים התנועעו בחוץ, ירח האיר. יונתן שכב, עיניו רועדות, אביו ישן.
פנינה ישבה על מיטתו, תפש ידיו, החלה לשיר את שיר הערש היחיד שזכרה:
חתלתול קטן, חתולה, זנב אפור,
שלום, לילה טוב…
מאז, דיברה עם יונתן רק בלב. סיפר לה על הים שהיו, על הבית סבא היה קצין, כולם אהבו אותו. סיפר על בית הספר, על הכיתה, על החדר והמיטה, על אמא שמנשקת כל בוקר.
ככה דמיינה פנינה משפחה.
היא דמיינה שלכל אחד בבית שולחן, שכל ערב חמישי מחלקים דג, ואת התה קיבלה מאמא מהקומקום.
***
ברק, כשמת בנו, נשם עמוק. לא בגלל שלא אהב את בנו, אלא כי הקלה סוף לסבל.
עכשיו צריך להשלים, להשכיל את אשתו, לחזור לחיים.
וגם פנינה לא יצאה מליבו. עכשיו לא הזמן לדבר על אימוץ, נועה לא תסכים איש לא יהיה יונתן אחר עבורה. תמונתו הגדולה על השולחן, נרות דולקים, בית כנסת, ביקורים יומיים בבית העלמין. הרי עכשיו אין להם עוד ילדים נועה לא תלד עוד.
ולפנינה לא יהיו הורים. כבר מעולם.
היא שונה כל כך, לא עדינה, עקשנית, עיניים שחורות. ובכל זאת, הלב שלה פתוח.
נועה, הייתי היום בבית החולים. שחררו את פנינה. בסוף כן.
למה? למה נסעת? שאלה נועה בעצב.
לקחתי מסמכים רפואיים של יונתן. ושמעתי שפנינה עשתה בלגן כשהבינה… התחילה לצעוק על כולם.
ילדה… נועה נאנחה.
נכון.
אל תדאג לי. אסתגל… רק בבקשה, אל תתחיל עכשיו עם ילדים…
ברק התלבט, אך החליט לגשת להוסטל. שם לא נתנו לו לפגוש את פנינה, שאלו חשדות, לא הבינו למה גבר זר מתעניין. המנהלת הסתייגה.
זה לא הרתיע אותו. פנה מיד לחברתו הותיקה, דינה יהלום, עובדת סוציאלית, והכול נסגר תהליך בירוקרטי.
גם האפוטרופוס התלהבו, ניסו לארגן מפגש.
רק נועה עדיין לא יכלה להקשיב.
כשסיפר לגיסתו הדס, שמחה. אפילו הבטיחה לשכנע את אשתו.
נועה בכתה כל פעם שדובר על פנינה.
היא לא תחליף אותו.
אף אחד לא רוצה תחליף. היא לבד, גם אנחנו… שמעי אותה עם יונתן, איך נגעה לנו בלב… רק תכירי.
אל תלחץ…
זאת הייתה הסכמה ראשונה.
המפגש הראשון, בחדר המנהלת, היה מאיים. פנינה ישבה רפויה, לא הביטה בברק כלל, אגרפה אצבעות, חיוורת.
דינה הנחתה, נועה צפתה בה בשקט. ברק הרגיש כמה קשה לה, דיבר שטויות, רק לא לשתוק.
בסוף הקדים לשלוח אותה חזרה, היא כולה מתוחה.
נראה שהיא סגורה. היא לא תרצה לבוא, הא? שאל ברק.
טעות, ענתה דינה. היא רוצה בזה יותר מכולם, אבל פוחדת לאכזב.
אנחנו כאלה מפחידים? נועה השתוממה.
אתם ההורים שמעולם לא היו לה. עכשיו רק עליכם היא חולמת.
הוחלט שתבוא לביקור. ברק הביא, התיישבה למטבח, זיעה בכפות ידיים, מבטה בקערה, פוחדת אפילו לצחוק. הכול קטן עליה, הקרבה מאיימת.
פחדה מנועה יותר מכול.
ברק הפיל כף, והיא נרתעה,:
איזה לחץ…
נכון, צחק. אבל תאכלי משהו, בואי.
פנינה טעמה מהפירה, אבל עצרה, עצורה לגמרי.
את רוצה לראות את החדר של יונתן? הציעה נועה.
העיניים שלה וואו, היא קמה בהתלהבות.
בחדר תלויה תמונה גדולה של יונתן מחייך, חי. סוף סוף לא כמו בבית החולים. זה חיזק אותה יונתן כאילו לוחש: “לא לפחד.”
הנה, יונתן! ניגשה, נגעה במסגרת. כאן היה שמנמן.
נכון, רק בסוף ירד במשקל… נועה לחשה, מתקשה לומר “מת”.
לפני שמת, נכון? שאלה בפשטות. את יכולה להראות איך חי?
נועה לא ממש הבינה, אבל שלפה אלבום.
תראי לבד, טוב? קשה לי.
פנינה החלה לדפדף, נועה ניגשת.
זו הוא, כשהיה קטן? התפעלה.
נועה התיישבה, דפו יחד. הפחד הלך, השהות עם ילדה כזו הרגיעה אותה.
לפתע, בתמונה מהים:
הנה ים! הוא אמר לי פעם שנסעתם לים.
נועה הביטה בהפתעה:
אמר? הוא כבר מזמן לא דיבר.
פנינה השתתקה, לי הוא סיפר.
נועה לא התווכחה. הדף מלא בתמונות היא התרככה. לצד פנינה, קל היה לה לעכל את האבל.
פתאום שאלה בהחלטה:
פנינה, אם היינו רוצים לאמץ אותך, היית מסכימה?
פנינה התפתלה. דיפדפה בשקט.
לא יודעת. יונתן היה טוב. אני… לא יודעת איך…
נועה חיבקה אותה בחום.
בדיוק! לא בתמורת יונתן, רק כחברה הכי טובה שלו.
רעדה מגע חיבוק האם, משהו מוכר. הדמעות טיפטפו, היא בכתה לבסוף.
את בוכה? נועה ליטפה. בכי, בכי. תחזיקי מעמד, את הרי גיבורה.
זה כבר שמעה בעבר.
החלון היה פתוח, האוויר צלול, הווילון התנופף פנימה, בצידי העצים עלים ירוקים.
מעל הכול הביט יונתן מהתמונה, מחייך.
ופתאום שאלה השקטה פנינה:
אולי את יודעת שיר כזה, על חתלתול וזנב אפור, “שלום, לילה טוב…”
נועה חייכה.
יודעת, יצא לי לשמוע. רוצה שאלמד לשיר?
פנינה הנהנה. זה כל מה שייחלה לו.
***נועה שרה בלחש, קולה רך, מהסס בין המילים. פנינה הקשיבה בעיניים גדולות ושקטות, ובליבה עלה לראשונה רגש אחר שקט, כמעט שמחה, כאילו משהו עתיק נרפא לרגע קט.
המילים ריחפו בין הצללים שעל פני החדר, נדבקות לווילון, משתזרות בענפי העצים שמתנועעים בחלון הפתוח.
אחרי השיר, הן שתקו, ביחד. הדמעות התייבשו על לחיה של פנינה, וחיוך קטן ניצת, מתעקש להישאר.
את רוצה מחר שנלך לים? לחשה נועה.
כן, ענתה פנינה, אבל רק אם תשירי.
מבטיחה, חייכה נועה.
בחוץ, השמש כבר נטתה מערבה, ורוח ערב מתוקה נכנסה, נושאת איתה ריח של משמש ובטחה.
פנינה שלחה ידה ונגעה בידה של נועה, בעדינות. הפעם אף אחת מהן לא עזבה.
באותו רגע, בשקט, פנינה ידעה הפעם יש לה לאן לחזור, קול שאפשר לשיר איתו בלילה, ולב אחד שמוכן לקבל אותה, בדיוק כמו שהיא.
