ענת בילתה את כל היום בבישולים. לפתע נשמע צלצול בדלת. קרובי המשפחה של דניאל הגיעו והתיישבו סביב השולחן.
ואיפה הבשר? שאלה הדודה.
הנה, גוזל ממולא, ענת ענתה בנימוס.
הדודה קמה מהשולחן, בכוונה מופגנת:
אי אפשר לאכול את זה. בוא ניסע הביתה.
דניאל קם בעקבותיה:
נו, באמת… תחיי לבד אם את לא יודעת לבשל!
הוא התחיל לארוז את הדברים שלו אל תוך תיק.
הלו, מאיה. זו ענת. מה? ענת, אני אומרת. יש קליטה גרועה… למה התקשרתי? אז ככה, מאיה, לא אגיע אליכם השנה. מה ששמעת, לא אגיע בחגים. למה? מה יש? את תהיי עם עודד, הבת שלך עם בעלה והילדים. ואני? לאכול סלטים, לקחת מונית במחיר כפול? לא מסוגלת לישון בבית של אחרים, את יודעת. מה אעשה? כלום, אלך לישון וזהו, ענת דיברה דרך רעשי הקו.
בשנים האחרונות, מאז שהתגרשה, הייתה ענת חוגגת אצל מאיה כל חג.
מה? גם את רצית להתקשר? נוסעים? לאן? לירושלים, לדודה של עודד? נסיעה טובה, תיהנו! בעיה? איזו בעיה? מי מגיע? שי? איזו שי? אחיינית? הלו? מה קורה עם הקליטה שלהם? לארח לכמה ימים? את יודעת שלא נוח לי עם זרים. טוב, אשמח לעזור, שיבוא. אה, שוב אין קליטה ענת סגרה בעצבנות.
ישבה ענת וחשבה. אולי בכל זאת טוב שלא אחגוג לבד. נזכרה פתאום צריכה לפחות להכין סלט. היא הייתה יכולה להסתפק בלחם, אבל לא תגיש ככה לאורח. שמה ירקות על האש, קיצצה עשבי תיבול ושקעה במחשבות.
פעם, כשהייתה נשואה לדניאל, כך לא הייתה יושבת. כבר ב-30 לחודש כל המשפחה מהכפר שלו הייתה מתנקזת אליהם וזה התחיל. המטבח הפך לשדה קרב אדים, טיגונים, אפילו חלון פתוח לא עזר. הכינו חמין, אפו עוגות, טיגנו קציצות. הכל מלא שמן. ענת רק התרוצצה בין התבשילים. האם להעביר את הסלט למרפסת, או לקלף ירקות לסלט. אף פעם לא נתנו לה לגשת לבישולים, מאז שעשתה סלט אבוקדו.
איכס, אמרה הדודה של דניאל, וכולם הסכימו.
אצלם זה לא היה מגעיל, זעמה ענת בלבה, אבל אצלם הכל במיונז, מטפטף מהכף. והגברים, רק התיישבו והתחילו לשתות ערק ביתי. בקושי עד חצות הם החזיקו לפני שנרדמו.
אחרי שכל האוכל נגמר, כולם עזבו. ענת נותרה לנקות את כל הבלגן שבוע שלם. דניאל המשיך לחגוג בכפר וחזר מדוכדך, לא מגולח וכועס. שמע מריבות מהמשפחה, והכל התחיל מהתחלה. תמיד שמע טענות שלא יודעת לבשל, והוא כל הזמן חוזר לזכור את וירית, האקסית.
ענת רק הייתה מתלוננת למאיה, החברה מילדות, עד שזו נמאסה לה לשמוע והציעה לה לתפוס יוזמה להתקשר לכולם ולומר שהיא תבשל השנה ושיגיעו בערב החג. הן הכינו יחד מנות קלות וטעימות. המשפחה הגיעה, התיישבה.
-ואיפה הבשר? שאלה הדודה באכזבה.
הנה, גוזל ממולא, חייכה ענת.
ופירה? לא ויתרה הדודה.
הדודה עמדה ואמרה:
הכנת פה אוכל לפרות… נו, יוסי, ניסע!
כולם קמו, לבשו מעילים וטרקו את הדלת.
את באמת… נשף דניאל וכבר תפס את המקל.
חכי, אני איתם, קרא לעבר המשפחה.
אל תשכח את התיק אמרה ענת והוציאה לו אותו.
חיי לבדך, משעממת. אני לא אשאר לבד, את תישארי לבד! הוא זרק את הדברים ועזב.
כשברחה לה הקדרה, ענת חזרה למציאות. פתחה את המכסה ושמעה דפיקה בדלת. “כנראה שי,” חשבה ופתחה.
הגבר שעמד בדלת, בערך בן ארבעים, חייך:
אני, שי בר-און, אחיין של עודד. באתי להיות הפתעה, אבל הם נסעו לירושלים, נכון? את ענת, נכון?
ענת הנהנה במבוכה:
אבל מאיה דיברה על אחיינית…
שי חייך:
אולי לא שמעת טוב.
ענת נזכרה בקו הרע והנהנה:
כנראה. טוב, כנס, אם כבר הגעת.
אל תדאגי, יש לי כרטיס רכבת למחר בערב. לא אפריע הרבה זמן.
היא פנתה למטבח, סיננה את הירקות והניחה אותם שיתקררו.
את הולכת לחגוג את החג רק עם סלט אחד? צחקק שי.
ענת ענתה פתאום באופן בוטה:
מה, אתה צריך סעודה שלמה? עוף, קערת סלט תפוחי אדמה?
הוא צחק:
מה פתאום! אני בכלל אוהב דגים יותר.
ענת משכה בכתפיה:
אין לי דג, וגם אין לי מושג לבשל דגים כמו שצריך.
שי הלך ואמר:
אל תדאגי. אני דואג לזה ויצא.
היא צחקה לעצמה על הסיטואציה המשונה חיכתה לאשה מבוגרת ובא גבר אנרגטי.
כבר התחילה לדאוג, והוא לא חזר כשעה וחצי. אבל לבסוף נשמע צלצול.
לאן נעלמת? דאגתי! פתחה ואז שתקה. שי עמד בפתח עם עץ אשוח גבוה וחבילות.
בשביל מה? שאלה.
שי הניח עץ בפינה:
מה זה חג בלי עץ בחדר?
ריח העץ מילא את הבית, ענת צחקה:
רק קלמנטינות חסר…
שי קרא:
מה פתאום! הבאתי קלמנטינות וגם יין מבעבע. בואי, תעזרי לי במטבח, נכין יחד חגיגה.
הם קישטו יחד את העץ, בישלו וצחקו, ענת קילפה שרימפסים וראתה איך שי מכין דג בורי אפוי.
עד חצות הכל היה מוכן. השמפו נפתח, כוסות נרוממו.
בדיוק בחצות הם הרימו יחד לחיים:
לשנה החדשה, לאושר מתחדש!
אחרי שלגמו, שוחחו כמו חברים ותיקים.
את יודעת, כשהתחתנו, הוא היה אחר. טוב לב, ורך. יותר נעים. אולי בכלל טעיתי, כשאוהבים לא רואים חסרונות, חייכה ענת בעצב אחר כך רק קשיחות והאשמות, לא בישלת מספיק טוב, לא ניקית כמו שצריך… אבל עזבי, דיי עם זה. תספר עליך, היית נשוי?
כבר לא, סיפור ישן. חזרתי להפתעה ו… מצאתי שלא מחכים לי. פעם הבאה שאתן לרגשות לסחוף אותי, גיחך שי בואי נחליף קוסמופוליטיות בסיפורים מבית הספר.
פעם טיפסתי עם הבנים על עץ גבוה ונתקעתי למעלה. בכיתי עד שדוד רוני מהבניין הוריד אותי. ואמא כל הערב שמה אותי בפינה עונש. צחקה ענת.
ואני הדבקתי לכיסא של המנהל מסמרים. אבא שלי רדף אחרי עם החגורה… נזכר שי וצחקו יחד.
כך עד הבוקר דיברו וצחקו. ענת פיהקה ושי הציע:
בואי כבר לישון.
איזה לישון, צריך לפנות את השולחן
שי התעקש:
אני אטפל בהכל!
ענת נכנעה והלכה לחדרה. תוך שנייה כבר נרדמה.
שי העיר אותה בעדינות בבוקר:
ענת, כדאי לקום. אני צריך לצאת.
מה, כבר ערב? למה לא הערת מוקדם יותר?
הוא סידר לה קווצת שיער ולחש:
פשוט ישנת כל כך טוב שלא רציתי להפריע. אבל באמת כבר הגיע הזמן, עד שאגיע לרכבת.
ענת ליוותה אותו לדלת:
תודה על החגיגה אמרה בעצב.
שי עמד רגע ואז שאל באומץ:
אפשר שאחזור לכאן, כשתהיי פנויה?
פניה אורו:
כמובן, אשמח
הוא נישק אותה, לא נתן לה להוסיף, לחש:
אז, להתראות!
ענת עמדה זמן רב ליד הדלת הסגורה, נוגעת בשפתיה וחייכה.
לפעמים אפשר להכיר מישהו כל החיים ולגלות אכזבה. ולעיתים אפשר להכיר יום אחד ולהרגיש שזו תחילתו של כל הסיפור.
אין מה לומר ניסים בחג אכן קורים. לפעמים במקרה, נפתחת דלת, נכנס תקווה חדשה, ואיתה עתיד אחר.
החיים מלמדים אותנו כשאתה פותח את הדלת, תן גם ללב להיפתח למה שמביא עמו הרגע.
