דינה חזרה מוקדם לביתה מרמת גן, עמוסה בסלים מלאי מטעמים שאמה שלחה מן הבית בנתניה. היא חלמה להפתיע את בעלה בהגעה המוקדמת, לצפות לחיבוק חם, ועדיין מוטי רק שלח אותה מיידית לסופר, בלי לברך אפילו לשלום. התוצאה לא אחרה לבוא.
הסל הכבד חתך לה בכתף; דינה נאנקה בלא שליטה. הגב התחתון זה שהטריד אותה כבר חודשיים זעק מכאב. בזהירות הניחה את השקיות על המדרכה, ליד התחנה.
דינה נשפה עמוקות. התינוק שבתוכה נע באי נוחות. חודש שישי זה לא משחק ילדים, בטח לא אחרי שחוזרים שלושה ימים לפני הזמן כדי להפתיע את הבעל. היא כל־כך התגעגעה, שבאוטובוס פשוט ספרה כל עמוד אחרון שנותר בדרך.
מה מוטי עושה עכשיו? אין מצב שהוא מנחש שכבר בעוד עשר דקות היא על סף הדלת. הדרך לדירה התארכה הסלים כבדים, מלאים בצנצנות ריבה, גוש חלה, תפוחים מירושלים של אמא. הלכוד שלה כבד כעופרת.
אחרי חמישים מטרים נעצרה הבינה שלא תסחוב יותר. הגב לא יעמוד בזה.
חייגה למוטי.
מוטי, שלום, לחשה לשפופרת כשהשיב.
דינה? את בסדר? מה קרה? השיב בקול מבוהל.
הכל בסדר, הגעתי! אני בתחנה מתחת לבית. תוכל לבוא רגע לעזור לי? הסלים פשוט כבדים, אמא דחפה כל טוב…
שתיקה מוזרה ענתה לה. דינה אפילו הציצה לבדוק אם לא ירד הקו.
את בתחנה? עכשיו? אבל הרי היית אמורה לבוא בחמישי!
ניסיתי להפתיע, דינה נעלבה מעט. מה, לא שמח? אני פשוט עייפה, תרד כבר…
חכי! אל תעלי! אולי, קטע אותה, דינה, תראי, אין כלום בבית, אתמול גמרתי הכול. רוצה לבקש ממך תיכנסי רגע לשופרסל, ממול. תקני בשר, עוף טוב כזה. לקחתי יום חופשה היום, רוצה לבשל לכבודך ארוחה אמיתית אחרי כל הנסיעה.
בשר? מוטי, היא ממצמצת בתדהמה, שמעת אותי? אני בהריון חודש שישי, עם סלים ענקיים. הגב שלי הרוס. איזו בשר עכשיו? יש תפוחי אדמה, יש ביצים! תרד, אני רעבה, אני רוצה לישון.
את לא מבינה, הוא מתחנן, אני רוצה שהכול יהיה מושלם. תעשי טובה, תעלי עם קצת בשר, ואולי גם תפוחי אדמה טריים, שלנו נרקבו. תנסי לבקש ממישהו עזרה, או בצעדים איטיים. בשבילנו דינוש, אני מארגן פה הכול…
דינה מביטה על כפות ידיה האדומות. הכעס מתפשט לה בלב בגל חם.
מוטי, אתה שומע את עצמך? אני אמורה עכשיו, במצבי, עם כל הכבודה, ללכת מייד לסופר, כי החלטת שצריך לבשל?
אתה לא יכול לבוא לעזור?
אני כבר במרץ מנקה, באמצע הכול! אם ארד הכול ייהרס. מאמי, בבקשה. תקני חצי קילו בשר, ותפוחי אדמה קטנים ברשת. אני ממתין!
הקו מת. דינה בוהה במסך הטלפון. היא רק רוצה לבכות כאן בתחנה הריקה, לאור הפנס הקר. במקום חיבוק חם סיבוב בסופר. אולי באמת הוא מכין משהו מיוחד? היא מושכת סלים, מדדה לסופר.
בין המדפים, הקופאית מביטה ברחמים כאשר היא מתמרנת עגלת ירקות כבדה, בשר שהכביד, ורשת תפוחי אדמה שמילאה לה את הידיים. עד שהגיעה הביתה, אצבעותיה קיפאו.
הטלפון צלצל.
קנית? שאל מוטי בנינוחות.
קניתי, ענתה דרך השיניים, אני כבר בבניין, תפתח לי.
חכי, אל תעלי! כמעט צרח, עוד לא מוכן! שבו על הספסל, חמש דקות.
ברצינות? היא כמעט בוכה, רגליים שלי נפוחות, קשה לי לעמוד.
עוד כמה דקות, דינה, בשביל ההפתעה. אני מתחנן, ניתק.
היא ירדה באיטיות לספסל שמול הבניין. הסלים התרסקו לידה. רק רצתה לזרוק את הבשר על החלון של הדירה בקומה השלישית.
חמש, עשר, עשרים דקות. היא כולה רועדת. מה הכין שם פרחים? נרות? כנר בסלון? שום דבר לא שווה את ההשפלה הזו.
שלושים וחמש דקות עוברות. הדלת נפתחת. מוטי מזיע, טריקו הפוך, שיער סתור.
איזה מזג אוויר יפה, מנסה להתבדח, למה את נראית ככה? יאללה, בואי!
למה אתה מזיע, וריח חריף של אקונומיקה? גונחת כשהיא קמה וסוחבת.
את תראי! בואי בואי…
עולים. הוא פותח את הדלת בטקסיות, עיניו ממתינות למחמאות. דינה נכנסת ריח חזק של אקונומיקה ומטהר אוויר זול “רוח ים”.
הכול מבריק, ריק מתמיד. כריות מסודרות, הרצפה מבריקה, אפילו פסי סמרטוט לחים נראים בפינות. הספרים עמוסי אבק נעלמו. במטבח הכול מצוחצח.
נו, איך? הפתעתי?
דינה הייתה לא מאמינה.
זה הכול? לחשה.
מה זאת אומרת? קפץ מהעלבון, ניקיתי שלוש שעות! רציתי שתחזרי לבית נקי, שלא תצטרכי לזוז אצבע! מרוץ שלם עשיתי, עד שתגיעי מהסופר.
הכאב בגרון חונק.
אז בשביל שטיפת רצפה שלחת אותי לסופר עם בטן תיק ענק?
לא קיבלת אותי, למרות שביקשתי, כי… שטפת?
כן! התפרץ, רציתי להוכיח לך שאני יכול, שאת טוענת שאני לא עושה כלום! הקדמת, לא הספקתי! העיקר לתקוף ולכעוס.
איבדת את ההבנה? דינה צעקה לא אכפת לי מרצפה! היה לי כואב, הייתי צריכה אותך שתחבק אותי, תעזור לי להגיע, לא שתהיה עם מגב!
מוטי סמק, הטיח סמרטוט בכיור.
שוב את מתפרצת! צעק, אין לך הערכה! קמתי בחמש, התעייפתי, רק שתהיי מרוצה, והתגובה שלך? עוד תלונות. תראי מה זה סדר! אפילו ביום החתונה לא היה כזה.
בשביל מי אני צריכה סדר כזה? חנקותה נושכת השארת אותי שעתיים עם כאבים ברגליים, קפואה, עם סלים של בשר! זה לא הפתעה, זו התעללות.
התעללות? מוטי השתולל, כל אשה אחרת הייתה שמחה! את רק מתרכזת בעצמך: “המצב שלי, הגב שלי”. גם לי לא קל! לא ישנתי מהתרגשות, רציתי לשמח אותך.
דינה כיסתה את פניה, דמעותיה שוטפות.
אתה לא מבין כלום… אתה מחליף את הבריאות שלי ברצפה מבריקה.
מה הקשר?! התפוצץ שוב, את הקדמת! קבעת לבוא היום. אם היית מגיעה מתי שצריך היה מושלם! עכשיו אני אשֵם, את לא מעריכה.
הוא השתולל מהמטבח, טרק את דלת השינה.
הבטן התהפכה. דינה התיישבה, בוהה בבשר שנשאר על השיש. התחושה, חולשה, בחילה הכול מכה יחד.
כעבור עשר דקות הדלת נפתחת.
אז להכין את הבשר? או שבכוונה את רעבה כדי להעניש אותי?
אל תכין כלום, אמרה דינה בקור רוח, תן לי קצת שקט, אני צריכה לישון.
בסדר! טרק שוב.
דינה הלכה לשירותים, מחפשת בהשתקפות מישהי זרה חיוורת, עיניים טרוטות.
בדרך חזרה נזכרה איך דימיינה חיבוק אהוב, “ברוך הבא הביתה”. ובפועל? חיבוק הרסני… המריבה מיד פרצה שוב, גם על שטות קטנה.
היא אספה כמה דברים, עזבה כמו שהיא, בלי להחליף בגדים, חזרה להורים בנתניה.
כולם ניסו לשכנע לא להתגרש: גם חמיה, גם גיסתה, גם דודים רחוקים. גם מוטי טלפן שוב ושוב, הבטיח שישתנה, יפנים. אבל דינה כבר ידעה: בעל כזה היא לא רוצה. גירושים יהיו. אין לה מה לעשות עם גבר שמעדיף דירה נקייה על פני בריאות העובר שלהם.
