הנוסע האחרון של האוטובוס
הפנסון היה קטן, לא גדול מאצבע, תלוי על חוט קלוע. לא שמתי לב אליו מהרגע הראשון. את האדם שמתי לב קודם.
לילה של מרץ, קו אחד עשרה, תחנה סופית “הקריה” וחזרה. אוטובוס ריק, פנסי רחוב מעבר לחלון, ריח סולר, גומי וקצת קפה מתרמוס. זו הייתה השנה הרביעית שלי על הקו הזה. שנה רביעית שאני מעדיפה את הלילה על פני היום.
בלילה בקושי יש נוסעים באוטובוס. שיכורים שחוזרים ממועדון בגבעתיים היו תמיד נכנסים בקבוצות, צועקים, מפילים בקבוקי בירה ויורדים אחרי שתי תחנות. אחיות אחרי משמרת שנייה היו נכנסות חרש, עוצמות עיניים ונרדמות עד תחנת היעד. מאבטחים. נהגי מוניות שמכוניתם התקלקלה. כולם באים, הולכים, ואף אחד לא נצרב בזיכרון.
רק הוא נצרב.
גבר בן שישים פלוס. נמוך, מוצק, ז’קט כהה עם כובע. רגל ימין דרוכה מעט יותר מהשמאל, כאילו התרגל לצעוד על רצפה עקומה. תמיד התיישב באותו מקום שורה שלישית מימין, ליד החלון. משלם במזומן, אף פעם בלי עודף. נוסע עד הסוף. וחוזר. לא יורד.
פעם ראשונה שבאמת שמתי לב אליו הייתה בתחילת מרץ. שמיים נמוכים, תל אביב בחלונות נראית אפורה גם בלילה. והוא ישב באמצע כל האפרוריות הזו, כמו כתם צהוב, משחק משהו קטן בידיים.
אחר כך התחלתי לספור. חמש לילות רצופים. שניים בלעדיו. ושוב חמש. כמו שעון. כמו תפקיד. כאילו הנסיעה באוטובוס היא העבודה שלו.
הוא לא נרדם, לא קורא, לא בטלפון. לא שולף אוזניות, לא פותח עיתון. רק יושב, מביט החוצה, ומסובב משהו קטן בכף היד. במראה האחורית אני רואה נקודת אור עמומה, צהובה, מנצנצת ונעלמת. שוב ושוב. כאילו גחליאל חדר לאוטובוס ואיבד דרך.
הייתי בת ארבעים וארבע. עוד לא ארבעים וחמש, כבר התרגלתי שלא שואלים אותי “בן כמה את” פשוט בודקים ויודעים. ידיים רחבות, עור מחוספס מההגה, ציפורניים קצרות ועגולות. גב נוטה ימינה הרגל לפתוח דלתות באוטובוס, ללחוץ על הלחצן. התעקמות מקצועית. אפילו בבית תפסתי את עצמי יושבת עם כתף אחת נמוכה מהשנייה.
שתים עשרה שנה לבד. הבן שלי, ניר, כבר בן עשרים ושתיים, גר עם בת זוג בצד השני של רמת גן. מתקשר בראשון, כשנזכר. אני לא מזכירה לו. לא כי לא אכפת לי פשוט למדתי שכשאני מתקשרת הוא עונה בדאגה: “אמא, הכל בסדר?” לא שמחה אלא מתח. סימן שהטלפון ממני שווה חדשות רעות. סימן שפשוט לדבר כבר לא מקובל. התרגלנו.
בעלי לשעבר עזב כשהילד היה בן עשר. הלך לדפנה מהנהלת חשבונות, לקח מעילים מהמסדרון והקומקום לא ברור למה דווקא הקומקום. את הדירה חילקנו: לו שלושה חדרים, לי שניים בשכונת בבלי, קומה שלישית. אמרתי לעצמי לא נורא. אסתדר. ואז גיליתי שאין כל כך מה להתגבר, כי בלעדיו לא נהיה יותר גרוע. פשוט נהיה שקט. והשקט הזה התארך לשנים.
מאז המילה “אהבה” עשתה לי אותה תחושה כמו “חד קרן”. יפה, לא קיים. חברות דיברו על הבעלים, הנהנתי בלי להתלהב. סרטי רומנטיקה הפסקתי באמצע לא כי נפגעתי, אלא כי אין במה להאמין. כמו “סבא חנוכה”: בילדות מאמינים, ואז רואים את אבא עם זקן סינטטי ופיג’מה ומבינים ככה זה באמת.
משמרות לילה התאימו לי. לא צריך לחייך לנוסעים. לא צריך שאתמודד עם קשישות עם עגלות וקבוצות תלמידים שמסתובבים במעבר. לא לשמוע טרוניות בטלפון או מישהו טורף מלאווח בספסל האחורי. רק כביש ושקט. שקט שנתפר בדיוק למידתי לא לוחץ, לא משתפל.
אבל הוא שבר את השקט. לא ברעש, בנוכחות. היה כמו אבן קטנה בנעל לכאורה כלום, אבל בלתי נשכח.
שבועיים רק צפיתי. התרגלתי אליו כחלק מהקו. “פארק הירקון” הוא עולה. “הקריה” הוא יושב. ובחזור יורד באותו מקום. מהנהן אליי, כמו מכר. אני מחזירה.
וכל לילה הפנסון, אור צהוב, עמום, בידו.
“טלי, אולי הוא חסר בית?” שאלה אותי חנה, המפקחת, בזמן שהחלפתי משמרת.
חנה כבר שמונה שנים בתחנה. גדולה, שיער ג’ינג’י אסוף בעיפרון. יודעת על כל נהג מי מתגרש, מי שותה, מי עוד לא אבל בקרוב יתחיל. סמכתי עליה.
“חסרי בית לא משלמים נסיעה,” אמרתי. “והוא משלם. תמיד. במטבעות. בלי עודף.”
“אולי לא כולו שם?”
“שקט. יושב, מביט, לא מטריד אף אחד. לא ממלמל, לא רועד. נורמלי. פשוט נוסע.”
חנה חייכה, מזגה לי תה עם נענע ולימון, כמו תמיד.
“אולי אשתו העיפה אותו?” הרהרה בקול. “קרה. רב איתה, היא צווחת לך! והוא מעביר לילה באוטובוס. מחכה שהסערה תעבור.”
“כל לילה? חודש שלם? זו לא מריבה זה גט.”
חנה נהמה.
“תשמעי, טלי. אהבה זה כשמחכים לך עם הקומקום. כל השאר אשליות. ואוטובוסים בלילה.”
חייכתי. אף אחד לא חיכה לי עם קומקום. בבית חיכה לי החתול שלי מיקי, ג’ינג’י, עגלגל, פרצוף מתנשא. וגם הוא רק בזכות האוכל.
אבל השאלה תקעה ראש. לאן האיש הזה נוסע? עד הסוף, חזרה, כל פעם מחדש. למה? מי עושה דבר כזה?
אולי נדודי שינה. אולי דימנציה. אולי הרגל מחיים קודמים פעם עבד בלילות, לא מצליח להפסיק.
נשמע הגיוני, ובכל זאת לא נכון. ראיתי את מבטו במראה חד, רגוע, ממוקד. מבט של מי שיודע בדיוק לאן הוא נוסע.
החלטתי לשאול.
***
לא מיד. שלושה ימים אספתי אומץ. מצחיק כל לילה נוסעת איתו, מתביישת לשאול שאלה אחת. אבל אנחנו חיים פה ככה: קרובים, אבל לא ביחד. אל תתערב בחיים של אחרים. גבולות. ארבע שנים אני שומרת עליהם, וזה בא לי טבעי כי החיים של אחרים לא עניינו אותי.
אותו הוא עניין אותי. כעסתי על עצמי בגלל זה.
הוא עלה כמו תמיד בתחנת “פארק הירקון”, רבע לשתים עשרה בלילה. הניח מטבעות. נכנס לספסלו שורה שלישית מימין. הוציא מתחת לז’קט את התליון הפנסון.
נסענו בשקט. פנסי רחוב חלפו בחלון, ויטרינות סגורות, תחנות ריקות. העיר נראתה כמו תפאורה אחרי הצגה רק שנינו השחקנים שלא הלכו הביתה.
חיכיתי לקצה הקו. בתחנת “הקריה” האוטובוס עוצר שלוש דקות לפי לוח זמנים. כיביתי אורות, השארתי תאורת לילה. חצי חושך צהבהב. קמתי מתא הנהג.
הוא ישב במקומו. לא זע. ביד אותו תליון נע.
“סליחה,” אמרתי. “אפשר לשאול משהו?”
הרים ראש. קולו נמוך, צרוד, כאילו קרקר עוגייה.
“שאלי.”
“אתה נוסע כל לילה. שמתי לב. כל חודש. תמיד עד הסוף וחזרה. לאן?”
שוב שתיקה. מבטו בלי פחד, בלי כעס. שוקל אם לענות.
לבסוף ענה: “לאשתי.”
לא הבנתי. מבט בשעון חצות ועשרים.
“עכשיו? לאשתך?”
“רקפת במשמרת לילה. במפעל ‘שובל’, בקרה סופית. אני נוסע איתה. לא איתה לידה. כשעוברים ליד המפעל אני מהבהב לה.”
הרים ידו. בכף היה פנסון קטן עם אור צהוב. פלסטיק שחוק מהאחיזה, כל לילה כבר שנה.
“זאת,” אמר.
התיישבתי מולו. רגליי שרפו שש שעות נהיגה.
“אתה עולה לאוטובוס כל לילה, נוסע, מהבהב לה, וחוזר?”
“כן.”
“כל לילה?”
“חמישה. לה יש חמישה ימי עבודה, ואז יומיים חופש. אז אני בבית. כשהיא עובדת אני פה.”
שתיקה. מהרהרנו. מבעד לחלון המפעל, קיר אבן, צנרות חלודות. בקומה השלישית דלק אור צהוב, משמרת לילה.
“למה?” שאלתי.
הביט כאילו שאלתי למה אנשים נושמים.
“את לא היית עושה ככה?”
לא. בעלי לשעבר לא קם מהכיסא כשחזרתי עם סלים מהסופר. פעם אחת בקושי פתח לי דלת כשידי היו עמוסות, ומלמל: “מה לקח לך כל כך הרבה זמן?” לא עזר, לא נגע. רק הלך חזרה לטלוויזיה.
אבל האיש הזה חוצה את כל העיר כדי להבהב לפס ייצור.
“אני אליעזר,” אמר. “אליעזר בן-עמי. כולם קוראים לי לייזר.”
“אני טליה,” עניתי. “טלי.”
הנהן. הביט במפעל.
“אני ורקפת יחד עשרים וחמש שנה. התחתנו ב-2001, היא הייתה בת שלושים ושלוש, אני שלושים ושש. מאוחר, כן. לפני כן לא הלך לשנינו. עבדתי כמסגר, היא בבקרה. כך הכרנו. ארבע שנים שאני בפנסיה מוקדמת עבודה מסוכנת. רקפת עברה ללילות, תוספת חמישים אחוז, חוסכים לבית בגן יבנה, עם גדר ועצים. היא חולמת על גינת תותים.”
דיבר בשקט, בלי רחמים עצמיים או הצגות. פשוט תיאר.
“בחודש הראשון שלה הייתי ער בלילות. שוכב, התקרה לבנה, חושב מה שלומה? חושך, קר. הולכת ברגל מאוטובוס למפעל. ומה אם תיפול? או שמישהו יתחיל איתה? לא אוכל להתקשר בטלפון אסור במשמרת.”
שוב שתק. שפשף ברך.
“ואז חשבתי הקו עובר כאן. אחד עשרה. אעלה ואחצה. בניינים דומים. היא תדע שאני איתה. לא באמת, אבל תדע.”
“היא ראתה אותך?”
“בהתחלה לא. שבוע הבהבתי בחושך, והיא לא שמה לב. מי ידע? חלון אוטובוס, השתקפויות. ואז סיפרתי בבית: ‘רקי, אני מהבהב לך כל לילה, תצפי באוטובוס.’ בפעם שאחרי הסתכלה וראתה. בבוקר התקשרה ‘לייזר, זה היה אתה?’ אמרתי כן. בכתה, צחקה. אמרה: ‘תמשיך.'”
הרגשתי מועקה בגרון, כאילו גם לי נתקע עוגיות.
“ומה בבחזרה?”
“לאן אלך בלילה באמצע התעשייה? חוזר, ישן. קם בשש, מחכה לה.”
“מביא לה הפתעה?”
“מכין דייסה היא אוהבת שיבולת שועל עם צימוקים. וחליטת נענע. יש נענע במרפסת.”
חשבתי על מה שחנה אמרה על קומקום. אבל זה מעבר לקומקום. פנסון, אוטובוס לילה, דייסה עם צימוקים בשש בבוקר. עשרים וחמש שנה, נענע טרייה, וגינה לחסוך אליה.
הסתיימו שלוש הדקות בתחנה. חזרתי להגה, המשכנו. לייזר ישב בספסל, הפנסון מונח על ברכו.
נהגתי ברחובות הריקים ומהרהרת. שתים עשרה שנים לבד ולא הבהבתי אף פעם לאף אחד. אף אחד לא הבהב לי. הגרוש לקח את הקומקום ואני נשארתי רק עם מיקי והקו הלילי. לא, עם מיקי החתול. שמחכה רק לפחית שלו.
לא קנאה הפתעה מילאה אותי. יש דבר כזה, כאן, לא בקולנוע: גבר אמיתי, עם פנסון שחוק, שנוסע כל לילה כדי שאשתו תראה את האור.
ב”פארק הירקון” ירד. הנהן כמו תמיד.
הבטתי בו הולך הביתה צעדים מתונים מעט בלתי ישרים, ז’קט כהה. פנסיונר רגיל, ומיוחד.
***
בלילה הבא האטתי במכוון ליד המפעל. לא ממש בתחנה אלא היכן שהכביש עובר ישרות תחת חלונות הקומה השלישית. סטבית מהלו”ז מי יבדוק אותי בשתיים בלילה?
לייזר שלף את הפנסון. שלוש הבהובים קצרים, שלוש ארוכים, שלוש קצרים. במהירות בטוחה, כאילו הוא מדייק בתקתוק. ידיים מנוסות.
הצצתי במראה אחר כך בחלון. בקומה השלישית, חלון שמאלי, נצנץ אור. חלש, עמום. גם שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות.
היא ענתה.
הנשימה שלי נתקעה. את זה לא מראים בטלוויזיה. דבר אמיתי. משהו שבעטיו מגרד באף ואי אפשר להפסיק להביט.
בסיומת יצאתי מהקבינה.
“זה קוד שלכם?” שאלתי.
לייזר עמד בפתח, הכניס את הפנסון לכיס.
“שלנו,” אמר. “לא מורס. לא יודע מורס. המצאתי: שלוש קצר לב פועם. שלוש ארוך מחבק. עוד שלוש קצרות מרפה. רקפת צחקה. אמרה שאני רומנטיקן. אני לא אני פשוט מתגעגע. היא זכרה אחרי ערב אחד. ככה כל לילה.”
“כבר שנה?”
“שנה. בכל מזג אוויר. כשהיה מינוס חמש זוכרת? האוטובוס איחר. המתנתי ארבעים דקות. רגליים קפאו. אבל חיכיתי, והבהבתי. בבוקר אמרה: ‘ראיתי. היית שבע דקות מאוחר.'”
שנה. חמישה לילות בשבוע. מעל מאתיים וחמישים נסיעות. בשביל כמה שניות אור.
פעם הייתי אומרת משוגע. משעמם. בזבזן. עכשיו שתקתי. המילים שלי חיוורות ליד הפנסון שלו.
חזרתי לנהוג. לייזר ישב כסדרו, פניו רגועות, אפילו שבעות רצון. כל לילה עושה אותו דבר וזה מספיק לו.
בלילות שאחר כך בחנתי אותו אולי הוא שוטה את עצמו. אולי רקפת כבר לא מסתכלת. אולי זה טקס ריק.
בלילה הרביעי ראיתי: כשהאוטובוס עבר, מישהי נשענה בחלון השלישי. דמות אישה. שיער חום קלוע לצמה. ופנסון, קטן, צהוב, כמו שלו.
היא חיכתה. כל לילה עזבה את השולחן, צעדה לחלון וחיכתה לאור.
כשהאוטובוס התקלקל קומפרסור, כנראה לא התעסקתי, הזעקתי תיקון. חנה נתנה רכב חלופי מיניבוס קטן מרעיש, מושבים צרים, חימום פועל רק לנהג.
לייזר הופיע כרגיל, ראה את המיניבוס, היסס שנייה ונכנס. התיישב בשורה הראשונה, צמוד אליי.
הדרך לא הייתה נוחה, הרעש קורע, הגוף רועד. אבל לייזר אוחז פנסון, מביט קדימה באותה שלווה כאילו יושב באוטו יוקרתי.
בעצירה יצאנו שנינו. עמדנו בפתח. לילה קר של אפריל, עננים כבדים. מעל המפעל אור צהוב בקומה עליונה.
הוא מהבהב. היא עונה. כמו תמיד.
“אליעזר, עשרים וחמש שנה זו חיים שלמים. רקפת לא עייפה?”
לא נעלב. חייך, שפשף ידיים שכבר הסמיקו מהקור.
“בטח עייפה. גם אני. לא צעירים כבר. כואבות ברכיים, שיניים עדיף לא לפתוח. אבל זה משהו אחר. לא שלא עייפה התרגלנו.”
“להתרגל משעמם?”
“לא. להתרגל זה לא רוצה לוותר. סיגריות התרגלתי הפסקתי, ושילמתי. לרקפת התרגלתי ולא אשתחרר. יש הרגלים שמכרסמים אותך. ויש שמחזיקים. רקפת מחזיקה אותי.”
“ואתה אותה?”
“אני מקווה. היא לא אומרת ‘אתה העוגן שלי’, היא אומרת: ‘תביא גבינה’, ‘סגור תריס’. אבל בקול אני שומע: כשאני איתה היא נושמת. כשאני הולך היא משנה נשימה. כמו לובשת שריון.”
שתקתי, האזנתי. הפנס היחיד בתעשייה הבהב מעל.
“אהבה זה לא כשהלב קופץ,” אמר, “זה כשהלב יודע לאן לצעוד. הראש שקט. אני עולה כל לילה, לא שואל למה. פשוט חי ונושם. תנסי להפסיק לנשום לא תלך. ואני לא אצליח לא לבוא.”
“ואם תחלה? אם יסגרו את הקו?”
“אהיה חולה אזמין מונית. חסכתי שני אלף ש”ח, שוכב על המראה למקרה הצורך. יסגרו קו אלך ברגל. ארבעה קילומטר שעה הליכה. כבר הלכתי, בנובמבר. האוטובוס נתקע. רקפת שאלה ‘למה צלעת?’ לא צלעתי. פשוט התעייפתי.”
צחק בשקט. וחשבתי על אדם שיודע בדיוק למה הוא חי. לא בגדול במעשי יום קטנים: פנסון, אוטובוס, דייסה עם צימוקים. חשוב לקנות לחם, לסגור תריס. קנאתי. לא ברקפת בו. בוודאות שלו.
כל החיים חשבתי שאהבה זה משהו ענק: הקרבה, מעשה גבורה, מילים יפות בשקיעה. פה פנסון פשוט, איש שקט באוטובוס לילה. זה יותר מכל מה שראיתי בארבעים וארבע שנים.
חזרנו למיניבוס. התנעתי. החימום פיזר אוויר חם על זכוכית. לייזר הכניס פנסון לז’קט, הניח יד על הלב ראיתי במראה.
נסענו שותקים. ב”פארק הירקון” ירד, הנהן. הבטתי בו הולך, רגל ימין רחבה משמאל, גאון שקט. שכיח ומיוחד.
בבית הורדתי בגדים, האכלתי את מיקי, שכבתי. שלפתי את הטלפון. ראיתי ב”קשרים” את “ניר’לה”. הבטתי במסך. ארבע לפנות בוקר. מוקדם מדי. המספר נשאר, מאיר את החשכה. נרדמתי עם הטלפון ביד.
***
התקשרתי ביום למחרת, שתיים בצהריים. ניר הופתע.
“אמא, קרה משהו?”
“לא קרה כלום. פשוט רציתי לשמוע.”
הפסקה. שומעת אותו חושב אמא סתם מתקשרת? אמא שלא התקשרה חודשים?
“אמא, הכל בסדר?”
“כן. מה שלומך ושל עדי?”
“עובדים. הכל בסדר. את בסדר?”
“ניר, רציתי להגיד לך אתה חשוב לי. זה הכול. שתדע.”
פאוזה ארוכה. ראיתי בדמיון עומד במטבח, לא יודע לאן לשים יד.
“גם את, אמא.”
קצר, קצת גס. כמו כל הגברים במשפחה אבא היה גם הוא ככה, גם סבא. אף פעם לא יודעים לדבר רגש. אבל לי הספיק. חייכתי, ניתקתי.
הלכתי למכולת מעבר לפינה. “הכול לבית”. ריח דבק, אבקת כביסה, דליים ישנים. ראיתי מדף עם פנסים גדולים כמו אלה מותקנים בדלת, ועד פצפונים עם מחזיק מפתחות.
בחרתי פנסון קטן, אור צהוב. בלי חוט אכין חוט לבד. מהמחרוזת, כמו של לייזר. הקופאית שאלה:
“חסרה בטרייה?”
“כן.”
בבית לחצתי על הכפתור. אור צהוב על התקרה. מיקי קפץ מהשולחן, נחת, נעלם מתחת למיטה. כיוונתי את הפנסון לקיר. עיגול אור, קטן וחמים. כמו אלה שראיתי מהאוטובוס.
ניסיתי. שלוש הבהובים קצרים, שלוש ארוכים, שלוש קצרים. לא מיד הצליח האצבעות התבלבלו, הכפתור קשה. בניסיון שני הארוכים היו ארוכים מדי. בשלישי טעיתי, ארבע קצר. אבל בפעם הרביעית יצא מושלם. הלב פועם. מחבק. משחרר.
לא יודעת למי אוהבב. אולי לניר. אולי לעצמי. אולי סתם לחושך, כמו שלייזר הבהב כשעוד לא ידעו שזו הוא. שבוע עשה זאת בלי שמישהו מגיב. כי לא יכול היה אחרת.
שמתי את הפנסון בכיס הז’קט, הרגשתי שליווה חדש משתלט. כאילו גם לי יש קוד. לא שלהם שלי.
בערב, בכניסה לעבודה, חנה מגישה לי תה חרפרף.
“נו, ומה עם הנוסע שלך? עוד מגיע?”
“מגיע.”
“גילית למה?”
“גיליתי.”
“נו! אל תמרחי.”
“חנה,” אמרתי, “טעית. אהבה זה לא לחכות עם קומקום. אהבה לחצות עיר שלמה עם פנסון. כל לילה. שנה. קור, גשם בלי תלונה אחת.”
חנה הביטה בי כאילו השתגעתי. פתחה פה, סגרה. “טלי, התאהבת בו?”
“לא. לא התאהבתי. ראיתי.”
היא לא הבינה. לא הסברתי. יש דברים שלא מסבירים במילים. רק רואים אותם בחלון אוטובוס לילה, כשהעיר ישנה ושניים מהבהבים איש לרעותו בחשכה.
לילה. קו אחד עשרה. אותו אוטובוס מתוקן ריח סולר, גומי וקפה מהתרמוס. ההתנעה, רעד הדק. חדוות שגרה.
ב”פארק הירקון” ברבע לשתיים עשרה, לייזר עולה. מטבעות במגש. שורה שלישית, הפנסון תלוי ביד. כמו כל לילה.
אני נוהגת ברחובות הריקים. רמזורים על מצב לילה, לא זזים. העיר נרדמת. ואנחנו נוסעים.
ב”קריה” עוצרת. טיפה מעבר לנקודה. היכן שחלון הקומה השלישית נושק לכביש.
לייזר שולף פנסון. שלוש קצר, שלוש ארוך, שלוש קצר.
צופה אל החלון. רגע. שניים. שלושה.
אור חלש חולף שם. שלוש קצר, שלוש ארוך, שלוש קצר.
רקפת עונה.
לייזר מחזיר פנסון לכיס, נסוג אחורנית, מחייך. וגם לי בפנים משהו נפתח. לא עצב, לא קנאה. שמחה שבאמת הייתי קרובה לדבר אמיתי.
שלחתי יד לכיס. הפנסון קטן, חמים. סגרתי עליו אגרוף.
הוצאתי. הבטתי לחלון המפעל, לאור שכבה. רקפת שבה לעבודתה. הבטתי לרחוב החשוך, לאספלט הרטוב, לשמים בלי כוכבים.
לחצתי.
שלוש קצר, שלוש ארוך, שלוש קצר.
אור צהוב ניתז על השמשה הקדמית והתפזר על הכביש. אף אחד לא ענה. זה כבר לא היה חשוב. אני הבהבתי ומיד הרגשתי יותר חם. כאילו בכל זאת מישהו ראה. איפשהו. מישהו.
במראה, לייזר הביט בי. הנהן. לא אמר דבר. רק הנהן.
הכנסתי פנסון לכיס. התחלתי בנסיעה. מחזירה אותו הביתה לדייסה, למרפסת עם הנענע, לרקפת שתחזור בשש ותגיד: “לייזר, ראיתי. הלילה הקדמת בשתי שניות.”
במרץ עוד לא האמנתי באהבה. באפריל כבר היה לי פנס בכיס.
כל לילה, ב”קריה”, אני מהבהבת בחשכה: שלוש קצר הלב פועם. שלוש ארוך מחבקת. שלוש קצר משחררת.
ריח של סולר, גומי וקצת תקווה.
